רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין ״חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׁנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״. מַאי ״הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵירָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶם.

אמר לפניו: רבונו של עולם, "במה אדע"? אמר לו: "קחה לי עגלה משלשת" (בראשית טו, ט), כלומר, רמז לו שיקריבו קרבנות ויתרצו לפניו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח [נניח] בזמן שבית המקדש קיים ואז הקרבנות מכפרים עליהם, אולם בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כלומר שיקראו בתורה דיני קרבנות, כל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם.

בְּתִשְׁעָה בְּאָב גּוּפֵיהּ מַאי מַפְטְרִינַן? אָמַר רַב: ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה״, מִקְרָא מַאי? תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי״ רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: ״עַד אָנָה יְנַאֲצוּנִי הָעָם הַזֶּה״, וְיֵשׁ אוֹמְרִים ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״. אֲמַר אַבַּיֵי: הָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא לְמִיקְרִי ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים״ וּמַפְטִירִין ״אָסוֹף אֲסִיפֵם״.

שנינו במשנה: בתעניות קוראים את פרשת ברכות וקללות, ואין מפסיקין באמצע פרשת הקללות לקרוא לאדם אחר שישלים את הקריאה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאין מפסיקים בקללות? אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' אסי: שאמר קרא [הכתוב]: "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו

״[בַּמַּעֲמָדוֹת] בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית״ וכו׳: מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמִי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״,

"(משלי ג, יא), ואם מפסיק באמצע — נראה כאילו מאס בתוכחה. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, וכיון שמברך לפני הקריאה ואחרי הקריאה, צריך לברך על דבר שאינו פורענות. ושואלים: אלא היכי עביד [כיצד הוא עושה]? שיוכל אף אדם אחד לברך על התוכחה? תנא [שנה] החכם בתוספתא: כשהוא מתחיל — מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם.

וּכְתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״ אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפַּלָּגָה? אָמַר לוֹ: לָאו.

אמר אביי: לא שנו הלכות אלה אלא בקללות שבתורת כהנים (ספר ויקרא), אבל קללות שבמשנה תורה — פוסק אם רוצה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — הללו שבספר ויקרא בלשון רבים אמורות והן מכוונות לכל ישראל ומשה מפי הגבורה (מפי ה') אמרן, ולכן הן חמורות וקשות יותר, והללו שבספר דברים בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן ככל ספר דברים.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשׁוּלֶּשֶׁת״ וגו׳. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֵּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי קָרְבָּן, וּמוֹחֵל אֲנִי עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.

מסופר: לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה [היה קורא בתורה והיה מגמגם בלשונו כשהיה קורא לפני] רב הונא בארורי [את ה"ארורין"] שבדברי התוכחה, שהיה קשה לו לומר דברים חמורים אלה. אמר לו רב הונא: אכנפשך [אם רצונך] יכול אתה להפסיק, שכן ההלכה היא: לא שנו שאין להפסיק בקללות, אלא בקללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק.

בְּתַעֲנִיּוֹת בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת וְאֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת״: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא אָמַר רַבִּי אַסִי: דְּאָמַר קְרָא ״מוּסַר ה׳ בְּנִי אַל תִּמְאָס״.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין (קוראים) קללות שבתורת כהנים קודם עצרת (חג השבועות) וקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה ולא תתחיל שנה חדשה בסימן קללה.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּרָכָה עַל הַפּוּרְעָנוּת. אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד? תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל – מַתְחִיל בַּפָּסוּק שֶּׁלִּפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהוּא מְסַיֵּים – מְסַיֵּים בַּפָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶן.

ושואלים: בשלמא [נניח] קללות שבמשנה תורה איכא [יש טעם] בנימוק כדי שתכלה שנה וקללותיה. אלא שבתורת כהנים, אטו [וכי] עצרת ראש השנה היא? ומשיבים: אין [כן] עצרת נמי [גם כן] ראש השנה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ובעצרת נידונין על פירות האילן, משמע שהוא ראש השנה לענין זה.

אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה – פּוֹסֵק. מַאי טַעְמָא? הַלָּלוּ – בִּלְשׁוֹן רַבִּים אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָן. וְהַלָּלוּ – בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן.

קצת בקשר לזה תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור" וילדים יאמרו "בנה" — סתור ואל תבנה, אף שלכאורה הוא דבר של קלקול, מפני שסתירת זקנים היא בנין, ובנין נערים הוא סתירה. וסימן לדבר — רחבעם בן שלמה שלא הלך בעצת זקנים אלא בעצת הצעירים, ולא הכניע עצמו בפני העם, ולכן מרדו בו כל ישראל.

לֵוִי בַּר בּוּטֵי הֲוָה קָרֵי וְקָא מְגַמְגֵּם קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בַּאָרוּרֵי אָמַר לוֹ: אַכְּנַפְשָׁךְ, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה – פּוֹסֵק.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מקום שמפסיקים בקריאה בשבת שחרית — שם קורין במנחה בשבת, מקום שהפסיקו במנחה — שם קורין בשני, מקום שהפסיקו בשני — שם קורין בחמישי, מקום שהפסיקו בחמישי — שם קורין לשבת הבאה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: מקום שהפסיקו שבת שחרית — שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים קוֹדֶם עֲצֶרֶת, וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קוֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ: כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ.

אמר ר' זירא: הלכה היא שבמקום שמפסיקים בשבת שחרית — שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה, שחוזרים וקוראים אותם דברים עצמם שלוש פעמים וחוזרים וקוראים אותם עם כל הפרשה בשבת הבאה. ושואלים: מדוע הוצרך ר' זירא לומר את ההלכה במפורט, ולימא [ושיאמר] בפשטות: הלכה כר' יהודה!

בִּשְׁלָמָא שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה אִיכָּא כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, אֶלָּא שֶׁבְּתּוֹרַת כֹּהֲנִים, אַטּוּ עֲצֶרֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא? אִין, עֲצֶרֶת נַמִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא, דִּתְנַן: וּבַעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן.

ראש חדש אב שחל להיות בשבת, מפטירין "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח" (ישעיהו א, יד) ושואלים: מאי [מה פירוש] "היו עלי לטרח" מה טירחה יש בדבר? ומסבירים: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין להם לישראל שחוטאין לפני, אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהם, שהרי אנשים אלה מתענים לבטל אותן גזירות.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם יֹאמְרוּ לְךָ זְקֵנִים סְתוֹר, וִילָדִים בְּנֵה – סְתוֹר וְאַל תִּבְנֶה, מִפְּנֵי שֶׁסְּתִירַת זְקֵנִים – בִּנְיָן, וּבִנְיַן נְעָרִים – סְתִירָה, וְסִימָן לַדָּבָר: רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.

ושואלים: בתשעה באב גופיה [עצמו] מאי מפטרינן [מה אנו מפטירים]? אמר רב: "איכה היתה לזונה" (ישעיהו א, כא). ושואלים: מקרא מאי [מה קוראים] בתורה? תניא [שנויה ברייתא], אחרים אומרים: קוראים "ואם לא תשמעו לי" (ויקרא כו, יד) ר' נתן בר יוסף אומר: קוראים "עד אנה ינאצני העם הזה" (במדבר יד, יא) ויש אומרים שקוראים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד, כז). אמר אביי: האידנא נהוג עלמא למיקרי [עכשיו נוהגים הכל לקרוא] "כי תוליד בנים" (דברים ד, כה-מ), ומפטירין "אסף אסיפם" (ירמיהו ח, יג - ט, כג).

תָּנוּ רַבָּנַן: מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בַּשַּׁבָּת שַׁחֲרִית שָׁם קוֹרִין בַּמִּנְחָה, בַּמִּנְחָה – שָׁם קוֹרִין בַּשֵׁנִי, בַּשֵׁנִי – שָׁם קוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, בַּחֲמִישִׁי – שָׁם קוֹרִין לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בַּשַּׁבָּת שַׁחֲרִית – שָׁם קוֹרִין בַּמִּנְחָה, וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וְלַשַּׁבָּת הַבָּאָה.

שנינו במשנה: במעמדות קוראים במעשה בראשית, ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שקוראים במעמדות קריאה זו, ומה היא קשורה למעמדות? אמר ר' אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), שהקרבת הקרבנות יומם ולילה היא המקיימת את העולם.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: הֲלָכָה, מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בַּשַּׁבָּת שַׁחֲרִית – שָׁם קוֹרִין בַּמִּנְחָה וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וְלַשַּׁבָּת הַבָּאָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!

וכתיב [ונאמר]: "ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח), אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה ומשמיד אותם כליל? אמר לו: לאו [לא].