מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה. וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַתָּה בָאתִי״!

מלמד שלן בעומקה של הלכה שעסק בתורה עם ישראל. וכן אמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר: "עתה באתי" (יהושע ה, יד), שהרי בא על ביטול תורה ולא על החסרת הקרבן. ואם כן כיצד החליטו בני בית רבי שעבודה חשובה יותר מתלמוד תורה?

לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּרַבִּים, וְהָא – דְּיָחִיד.

ומשיבים: דבר זה לא קשיא [קשה]; הא [זה] שאמרנו שהוא חשוב יותר מעבודה, הרי זה בתלמוד תורה של רבים, והא [וזה] של בית רבי, היה זה בתלמוד תורה של יחיד.

וּדְיָחִיד קַל? וְהָתְנַן: נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אִם הָיוּ סְמוּכוֹת לַמִּטָּה – מְטַפְּחוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים – מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת בָּזֶה וּבָזֶה אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת.

ומקשים: והאם תלמוד תורה של יחיד קל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נשים בחול המועד מענות (אומרות כולן כאחת דברי קינה), אבל לא מטפחות בידים או על גופן כביטוי של אבל, ור' ישמעאל אומר: אם היו סמוכות למטה שעליה מונח המת — מטפחות. ואם היה הדבר בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, אף שימים אלה הם ימי שמחה, מכל מקום אינם מן התורה ומענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות (שאחת מהן אומרת דברי קינה והאחרות עונות אחריה).

וְאָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, כָּל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים!

ואמר רבה בר הונא: כל זה נאמר באדם סתם, אבל אין מועד בפני תלמיד חכם שאם מת בחג — מקוננים עליו כרגיל וכל שכן בחנוכה ובפורים. הרי משמע שאפילו תלמוד תורה של יחיד חשוב ביותר!

כְּבוֹד תּוֹרָה קָאָמְרַתְּ, כְּבוֹד תּוֹרָה דְּיָחִיד – חָמוּר, תַּלְמוּד תּוֹרָה דְּיָחִיד – קַל.

ודוחים: אין כאן קושיה, כי אתה מענין כבוד התורה קאמרת [אמרת] ודבר זה הוא ענין אחר, ואכן, כבוד התורה של יחיד חמור, ואילו תלמוד תורה של יחיד — קל.

אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי: עֲבוֹדָה וּמִקְרָא מְגִילָּה – מִקְרָא מְגִילָּה עָדִיף, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. תַּלְמוּד תּוֹרָה וּמִקְרָא מְגִילָּה – מִקְרָא מְגִילָּה עָדִיף. מִדְּסָמְכוּ שֶׁל בֵּית רַבִּי,

אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, כלומר, יש כמה דברים שברורים בעיני, למשל: אם יש לפני אדם עבודה במקדש ומקרא מגילה — מקרא מגילה עדיף, ממה שדרש ר' יוסי בר חנינא, וזאת למדתי מהמילים "משפחה ומשפחה". היו לפניו תלמוד תורה ומקרא מגילה — אף אז מקרא מגילה עדיף, ודבר זה אני למד ממה שסמכו האנשים של בית רבי לעשות כן.

תַּלְמוּד תּוֹרָה וּמֵת מִצְוָה – מֵת מִצְוָה עָדִיף, מִדְּתַנְיָא: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת מֵת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. עֲבוֹדָה וּמֵת מִצְוָה – מֵת מִצְוָה עָדִיף, מִ״וְלַאֲחוֹתוֹ״,

נזדמן לו לאדם תלמוד תורה ובתוך זמן לימודו נזדמן לו מת מצוה שאין לו קוברים — העיסוק בקבורת מת מצוה עדיף, מדתניא [ממה ששנינו בברייתא]: מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת לקבורה, ולהכנסת כלה. נזדמנו לו עבודה במקדש ומת מצוה — מת מצוה עדיף, ממה שנאמר בדרשה על המלה "ולאחתו".

דְּתַנְיָא: ״וְלַאֲחוֹתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יִטַּמֵּא –

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בנזיר "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" (במדבר ו, ו-ז), וכיון שכל הפרטים שבפסוק השני לכאורה מיותרים, דורשים כל אחד מהם, כהוראה שאיסור זה יש להתירו לגבי מת מצוה, אפילו היה כהן גדול ונזיר כאחד. ושואלים: "ולאחותו" מה תלמוד לומר במלה זו? ומשיבים שבאה ללמד לא לענין נזיר בלבד אלא אף לביטול שאר מצות הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא —

אָמַרְתָּ: לֹא יִטַּמָּא. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ כָּךְ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלַאֲחוֹתוֹ״: לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.

אמרת: לא יטמא, אלא ימשיך בדרכו. שכן הוא הולך למצוה חשובה שיש איסור כרת על ביטולה, יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו, כך אינו מיטמא אף למת מצוה — תלמוד לומר: "ולאחתו", ללמדנו בהדגשה זו: לאחותו הוא שאינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

בָּעֵי רָבָא: מִקְרָא מְגִילָּה וּמֵת מִצְוָה הֵי מִינַּיְיהוּ עָדִיף? מִקְרָא מְגִילָּה עָדִיף מִשּׁוּם פַּרְסוּמֵי נִיסָא, אוֹ דִּלְמָא מֵת מִצְוָה עָדִיף – מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת? בָּתַר דְּבָעֲיָא הֲדַר פְּשַׁטָהּ: מֵת מִצְוָה עָדִיף. דְּאָמַר מָר: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.

עד כאן הדברים שהיו ברורים לרבא, ועל סמך דברים אלה בעי [שאל] רבא: מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו [איזה מהם] עדיף? וצדדי השאלה: האם נאמר שמקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא [פרסום הנס], או דלמא [שמא] מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות הכרוך בדבר? בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל את השאלה חזר הוא עצמו ופתרה]: מת מצוה עדיף, שכן אמר מר [החכם]: גדול כבוד הבריות שדוחה אפילו את מצות לא תעשה שבתורה, ולכן ודאי שהוא דוחה גם את מצות מגילה שהיא מדברי סופרים על פרסום הנס שבה.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ וְכָל הַסָּמוּךְ לוֹ וְכָל הַנִּרְאֶה עִמּוֹ נִדּוֹן כִּכְרַךְ. תָּנָא: סָמוּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, נִרְאֶה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ.

גופא (לגופו) של מה שנאמר קודם, אמר ר' יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון לענין זמן קריאת המגילה ככרך עצמו. תנא [שנה החכם בתוספתא]: הדין כן אף בסמוך אף על פי שאינו נראה, וכן בנראה אף על פי שאינו סמוך.

בִּשְׁלָמָא נִרְאֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ – מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן דְּיָתְבָה בְּרֹאשׁ הָהָר. אֶלָּא סָמוּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּנַחַל.

ודנים בדבר: בשלמא [נניח] נראה אף על פי שאינו סמוך — משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות כגון דיתבה [שיושבת העיר] בראש ההר ולכן היא נראית ממקומות רחוקים אף שאינה סמוכה להם, אלא סמוך אף על פי שאינו נראה היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שלכאורה אם הוא סמוך — ודאי הוא נראה. אמר ר' ירמיה: כגון שיושבת העיר בנחל, בעמק ואז יתכן שתהא קרובה ואינה נראית.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף – נִדּוֹן כִּכְפָר. מַאי טַעְמָא – דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכּוֹר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״ שֶׁהוּקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, וְלֹא שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כרך שישב, כלומר, במקום זה היה תחילה ישוב כלשהו ולבסוף הוקף חומה — עדיין הוא נדון ככפר ואינו ככרך לענין "בתי ערי חומה". מאי טעמא [ומה טעמו] — דכתיב [שנאמר]: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" (ויקרא כה, כט), ונדקדק מלשון הכתוב שמדובר במקום שהוקף ולבסוף ישב, וכלשון הכתוב שהיה בית מושב בתוך עיר חומה, ולא שישב ולבסוף הוקף.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ שֶׁאֵין בּוֹ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין – נִדּוֹן כִּכְפָר. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה – כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין, פָּחוֹת מִכָּאן – הֲרֵי זֶה כְּפָר. כְּרַךְ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּמִיקְלָעִי לֵיהּ מֵעָלְמָא.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כרך שאין בו עשרה בטלנין (אנשים הפנויים ממלאכה ועוסקים בצרכי הציבור) — הרי זה נדון ככפר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] הלא תנינא [שנינו דבר זה בברייתא]: איזו היא עיר גדולה — כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכאן — הרי זה כפר? ומשיבים: בכל זאת יש חידוש, כי כרך דווקא איצטריך ליה [נצרך לו, ללמדנו] שאף על גבי דמיקלעי מעלמא [אף על פי שמזדמנים לו אנשים מן העולם, מן החוץ] ונמצאים בו עשרה בטלנים באותה שעה, מכל מקום, כיוון שאין עשרה אלה מבני המקום עדיין הוא נדון ככפר.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַךְ שֶׁחָרַב וּלְבַסּוֹף יָשַׁב – נִדּוֹן כִּכְרַךְ. מַאי חָרַב? אִילֵימָא חָרְבוּ חוֹמוֹתָיו, יָשַׁב – אִין לֹא יָשַׁב – לָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו, וְהָיָה לוֹ קוֹדֶם לָכֵן.

ועוד באותו ענין, ואמר ר' יהושע בן לוי: כרך שחרב ולבסוף חזר וישב — נדון ככרך. ושואלים: מאי [מה משמעו] של "חרב"? אילימא [אם תאמר] "חרב" — שחרבו חומותיו, וכי אם ישב — אין [כן] דינו ככרך, ואם לא ישב — לא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' אליעזר בר יוסי אומר על הכתוב "אשר לוא חמה" (ויקרא כה, ל), שכתוב "לא" אף שהכוונה היא ל"לו", שבא הדבר ללמד שכן דינו אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, נמצא שאף שחרבו החומות, מעמדו של המקום ככרך לא בטל.

אֶלָּא: מַאי חָרַב – שֶׁחָרַב מֵעֲשָׂרָה בַּטְלָנִין.

אלא מאי [מה פירוש] "חרב" — שחרב מעשרה בטלנין, ואז נחשב המקום רק ככפר גדול, ואם שוב יש בו ציבור כזה — הריהו חוזר ונחשב ככרך,

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: