וְעַל הַכִּלְאַיִם.

ועל הכלאים.

בִּשְׁלָמָא עַל הַכִּלְאַיִם – דִּזְמַן זְרִיעָה הִיא, אֶלָּא עַל הַשְּׁקָלִים מְנָלַן?

ושואלים: בשלמא [נניח] שמשמיעים על כך שיש לעקור את צמחי הכלאים שצמחו בתוך התבואה — משום שזמן זריעה היא ובחודש זה מתחילים הצמחים להיות ניכרים והרי זה הזמן הראוי לטפל בענין זה, אלא שיש סיבה להשמיע על השקלים בזמן הזה מנלן [מנין לנו]?

אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: דְּאָמַר קְרָא ״זֹאת עוֹלַת חוֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״, אָמְרָה תּוֹרָה: חַדֵּשׁ וְהָבֵא קָרְבָּן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה.

אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: שאמר קרא [הכתוב]: "זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה" (במדבר כח, יד), שלשון "חודש" הנזכרת בפסוק זה כמה פעמים משמעה גם חידוש — אמרה תורה: יש לך חודש אחד שעליו אתה מצווה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ובמסכת ראש השנה (דף ז,א) נלמד הדבר בגזירה שווה שהכוונה לחודש ניסן

וְכֵיוָן דִּבְנִיסָן בָּעֵי אַקְרוּבֵי מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה, קָדְמִינַן וְקָרֵינַן בְּאֶחָד בַּאֲדָר, כִּי הֵיכִי דְּלֵיתוּ שְׁקָלִים לַמִּקְדָּשׁ.

וכיון שבחודש ניסן בעי אקרובי [צריך להקריב] תמידים ומוספים מתרומה חדשה משקלים שנדבו לשנה חדשה זו, קדמינן וקרינן [מקדימים אנו וקוראים אנו] פרשת שקלים באחד באדר, כי היכי דליתו [כדי שיגיעו] שקלים למקדש בתוך חודש זה, ומעירים: אם כן,

כְּמַאן – דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּאִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָאָמַר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, דְּתַנְיָא: שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלשִׁים יוֹם, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

כמאן [כמי] משנה זו — שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, האמר [הרי אמר] שדי להקדים רק שתי שבתות, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שואלין ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. משמע שלדעתו די בשבועיים כדי להודיע על מאורע!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ שׁוּלְחָנוֹת יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה, וּבְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹשְׁבִין בַּמִּקְדָּשׁ – מִשּׁוּם שׁוּלְחָנוֹת קָדְמִינַן וְקָרֵינַן.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת רבן שמעון בן גמליאל, אלא שלגבי השקלים יש להקדים ולהודיע כבר מראש חודש אדר, כיון שאמר מר [החכם]: בחמשה עשר בו באדר שולחנות שבהם אוספים ומחליפים את השקלים למקדש יושבין עדיין במדינה (בכל הארץ) ובעשרים וחמישה באדר יושבין במקדש, ומשום שולחנות שנעשים בחמישה עשר, קדמינן וקרינן [מקדימים וקוראים] מתחילת החודש, להודיע לאנשים שבועיים לפני זמן זה לתת את הכסף לשולחנים.

מַאי פָּרָשַׁת שְׁקָלִים? רַב אָמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״כִּי תִשָּׂא״.

נאמר במשנה שקוראים פרשת שקלים. ושואלים: מאי [מהי] פרשת שקלים זו שאמרנו? רב אמר: היא הפרשה של "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" (במדבר כח, א והלאה), המדברת בענין קרבנות התמידים והמוספים. ושמואל אמר: פרשת שקלים היא פרשת "כי תשא" (שמות ל, יא-טז).

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי תִשָּׂא״ הַיְינוּ דְּקָרֵי לָהּ פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, דִּכְתִיב בָּהּ שְׁקָלִים. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״, הָכָא מִידִי שְׁקָלִים כְּתִיבִי הָתָם? אִין, טַעְמָא מַאי – כִּדְרַבִּי טָבִי.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהיא פרשת "כי תשא", היינו דקרי [זהו הטעם שהוא קורא] לה פרשת שקלים, דכתיב [שהרי נאמר] בה במפורש "שקלים". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי זאת פרשת "את קרבני לחמי", (הכא) מידי [וכי (כאן)] "שקלים" כתיבי התם [נאמרו שם]? ומשיבים: אין [כן], טעמא מאי [מהו הטעם] שמביאים שקלים בכל שנה — כשיטת ר' טבי שיש להביא כספים חדשים לקרבנות הציבור בשנה המתחילה בניסן, ולכן קוראים בפרשה זו המדברת בענין הקרבנות.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – מִשּׁוּם דִּכְתִיבִי קָרְבָּנוֹת הָתָם, כִּדְרַבִּי טָבִי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי תִשָּׂא״, קָרְבָּנוֹת מִי כְּתִיבִי? שְׁקָלִים לַאֲדָנִים כְּתִיבִי!

ושואלים לצד אחר: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי פרשת שקלים היא פרשת "צו את בני ישראל", משום דכתיב [שנאמר]: "קרבנות" התם [שם], כשיטת ר' טבי, ששוקלים שקלים באדר לצורך הקרבנות האמורים בפרשה זו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקוראים פרשת "כי תשא", "קרבנות" מי כתיבי [האם כתובים שם]? הלא שם רק ענין תרומת שקלים לאדנים של המשכן כתיבי [כתובים]!

כִּדְתָנֵי רַב יוֹסֵף: שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת הֵן, שֶׁל מִזְבֵּחַ לַמִּזְבֵּחַ, וְשֶׁל אֲדָנִים לַאֲדָנִים, וְשֶׁל בֶּדֶק הַבַּיִת לְבֶדֶק הַבַּיִת.

ומשיבים: כדתני [כפי ששנה] על זה רב יוסף ואמר: שלש תרומות הן שנרמזו בפרשת השקלים ב"כי תשא". שקלים שנימנו מתחילה של מזבח — למזבח, ושל אדנים — לאדנים, ושל בדק הבית — לבדק הבית. הרי שבכלל תרומת השקלים היתה גם תרומה לקרבנות שעל המזבח.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי תִשָּׂא״ הַיְינוּ דְּשָׁנֵי הַאי רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִשְּׁאָר רָאשֵׁי חֳדָשִׁים,

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שפרשת שקלים היא "כי תשא" — היינו דשני [זהו ששונה] האי [זה] ראש חדש אדר שחל להיות בשבת משאר ראשי חדשים החלים בשבת שקוראים בהם את פרשת הקרבנות,

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״צַו…אֶת קָרְבָּנִי״ מַאי שָׁנֵי? שָׁנֵי, דְּאִילּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים – קָרוּ שִׁיתָּא בְּעִנְיָינָא דְּיוֹמָא, וְחַד בִּדְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. וְאִילּוּ הָאִידָּנָא כּוּלְּהוּ בִּדְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ", מאי שני [במה שונה] הפרשה הנקראת בשבת זו מזו הנקראת בכל שבת ראש חודש? ומשיבים: שני [שונה] באופן זה: שאילו שאר ראשי חדשים החלים בשבת קרו שיתא בענינא דיומא [קוראים שישה בעניינו של יום] וחד [ואחד] בענין ראש חודש, ואילו האידנא [עכשיו], בראש חודש אדר שחל בשבת, כולהו [כולם] קוראים בשל ראש חודש.

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר לְסֵדֶר פָּרָשִׁיּוֹת הוּא חוֹזֵר,

ושואלים: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה שאמרנו נוח לדעת מי שאומר] לסדר פרשיות הוא חוזר, שבארבע שבתות מיוחדות אלה קוראים רק פרשה המיוחדת להן ולא דבר אחר וכמסיים את קריאת ארבעה פרשיות אלו חוזר לפרשת השבוע כסדר הרגיל.

אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר לְסֵדֶר הַפְטָרוֹת הוּא חוֹזֵר, וּפָרָשָׁתָא דְּיוֹמָא קָרֵינַן, מַאי שָׁנֵי?

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי לסדר ההפטרות הוא חוזר שאין קריאת התורה כולה בפרשיות האמורות, אלא רק המפטיר, ופרשתא דיומא קרינן [ואת פרשת היום קוראים אנו] לפי הסדר, אם כן מאי שני [במה שונה] ראש חודש זה מן האחרים?

שָׁנֵי, דְּאִילּוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קָרוּ שִׁיתָּא בְּעִנְיָינָא דְּיוֹמָא, וְחַד קָרֵי בִּדְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, וְאִילּוּ הָאִידָּנָא קָרוּ תְּלָתָא בְּעִנְיָינָא דְּיוֹמָא וְאַרְבָּעָה קָרוּ בִּדְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ.

ומשיבים: שני [שונה], שאילו שאר ראשי חדשים קרי שיתא בעניינא דיומא [קוראים שישה בענין היום] בסדר הפרשיות הרגיל וחד קרי [ואחד קורא] בשל ראש חודש ואילו האידנא קרי תלתא בעניינא דיומא [עכשיו בפרשת שקלים קוראים שלושה בענין היום] וארבעה קרו [קוראים] בשל ראש חודש.

מֵיתִיבִי: רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים, וּמַפְטִירִין בִּיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי תִשָּׂא״ – הַיְינוּ דְּמַפְטִירִין בִּיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן״, דְּדָמֵי לֵיהּ, דִּכְתִיב ״כֶּסֶף נְפָשׁוֹת עֶרְכּוֹ״,

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בתוספתא: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, ומפטירין בענין של יהוידע הכהן (מלכים ב' יב, א-ז). בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שקוראים "כי תשא", היינו [זו הסיבה] שמפטירים ביהוידע הכהן דדמי ליה [שכן הוא דומה לו] בעניינו, דכתיב [שנאמר] בפרשת יהוידע: "כסף נפשות ערכו" (מלכים ב' יב, ה),

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״ מִי דָמֵי? דָּמֵי, כִּדְרַבִּי טָבִי.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי קוראים את פרשת "את קרבני לחמי", מי דמי [האם דומה] הדבר? ומשיבים: הדבר דמי [דומה] כאשר מבינים את טעם מתן השקלים כפי שאמר ר' טבי.

מֵיתִיבִי: חָל לִהְיוֹת בַּפָּרָשָׁה הַסְּמוּכָה לָהּ, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ – קוֹרִין אוֹתָהּ, וְכוֹפְלִין אוֹתָהּ.

מיתיבי [מקשים], ממה ששנינו: חל ראש חודש אדר להיות בפרשה הסמוכה לה (לפרשת השקלים), בין שסמוכה מלפניה, בין לאחריה — קורין אותה בזמנה וכופלין אותה בשבת הבאה, שקוראים את אותה פרשה פעם נוספת.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״כִּי תִשָּׂא״ – הַיְינוּ דְּמִתְרַמֵּי בְּהַהוּא זִימְנָא,

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שקוראים פרשת "כי תשא" — היינו דמתרמי בההוא זימנא [זהו שמזדמן באותו זמן], שפעמים פרשת השבוע הסמוכה היא פרשת "כי תשא",

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״צַו אֶת קָרְבָּנִי״, מִי מִתְרַמֵּי בְּהַהוּא זִימְנָא? אִין, לִבְנֵי מַעַרְבָא דְּמַסְקֵי לִדְאוֹרַיְיתָא בִּתְלָת שְׁנִין.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקוראים "צו... את קרבני", מי מתרמי בההוא זימנא [האם מזדמן באותו זמן] שיקראו פרשה זו? והרי פרשה זו נקראת בקיץ! ומשיבים: אין [כן] אפשרי שיקרה כן לבני מערבא [ארץ ישראל] דמסקי לדאורייתא בתלת שנין [שהם גומרים את קריאת התורה בשלוש שנים] ולא בשנה אחת, ויתכן איפוא שיקראו בפרשת "צו את קרבני" בחודש אדר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת קוֹרִין ״כִּי תִשָּׂא״ וּמַפְטִירִין בִּיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת — קורין "כי תשא" ומפטירין ב"יהוידע הכהן".

אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שָׁלֹשׁ תּוֹרוֹת וְקוֹרִין בָּהֶן, אֶחָד בְּעִנְיָינוֹ שֶׁל יוֹם, וְאֶחָד בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאֶחָד בְּ״כִּי תִשָּׂא״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מְבִיאִין שָׁלֹשׁ תּוֹרוֹת וְקוֹרִין בָּהֶן: אֶחָד בְּעִנְיָינוֹ שֶׁל יוֹם, וְאֶחָד בִּדְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, וְאֶחָד בַּחֲנוּכָּה.

אמר ר' יצחק נפחא [הנפח]: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת עצמה — מוציאין באותה שבת שלש ספרי תורות, וקורין בהן, אחד בעניינו של יום לפי סדר הפרשיות הרגיל (פרשת השבוע) ואחד בשל ראש חודש, ואחד ב"כי תשא" שהיא פרשת שקלים. ואמר ר' יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת והוא תמיד בתוך חנוכה, מביאין שלש תורות וקורין בהן, אחד בעניינו של יום לפי סדר הפרשיות ואחד בשל ראש חודש, ואחד בפרשה הנקראת בחנוכה.

וּצְרִיכָא: דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֲבָל בְּהַךְ – כְּרַב סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר פָּרָשַׁת שְׁקָלִים ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״, וּבִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת סַגִּי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיאמר את שתי ההלכות, ואינן נלמדות זו מזו. דאי איתמר בהא [שאילו היה נאמר רק בזו] של ראש חודש טבת, הייתי אומר: בהא קאמר [בזאת אמר] ר' יצחק, אבל בהך [בזו] של אדר כרב סבירא ליה [סבור הוא], שאמר שפרשת שקלים היא "את קרבני לחמי", וממילא בשתי ספרי תורות סגי [מספיק], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם באדר קוראים בשלושה ספרי תורה.

וְלֵימָא הָא וְלָא בָּעֲיָא הַךְ! חֲדָא מִכְּלַל חֲבֵירְתָּהּ אִיתְּמַר.

ושואלים: ולימא הא ולא בעיא הך [ושיאמר זאת לגבי פרשת שקלים ולא צריכה האחרת]! ומשיבים: אכן, אינה צריכה, אלא חדא [אחת] מכלל חבירתה איתמר [נאמרה], שהוא אמר הלכה מפורשת בפרשת שקלים, ומכאן למדו לענין ראש חודש בחנוכה.

אִיתְּמַר, רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחוֹל, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָרוּ תְּלָתָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחַד בַּחֲנוּכָּה. וְרַב דִּימִי דְּמִן חֵיפָא אֲמַר: קָרוּ תְּלָתָא בַּחֲנוּכָּה וְחַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: ראש חדש טבת שחל להיות ביום חול, כיצד קוראים? אמר ר' יצחק נפחא: קרו תלתא [קוראים שלושה] בפרשת ראש חדש, וחד [ואחד] קורא בענין חנוכה. ורב דימי דמן חיפה אמר: קרו תלתא [קוראים שלושה] בחנוכה וחד [ואחד] בראש חדש.

אֲמַר רַבִּי מָנִי: כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא מִסְתַּבְּרָא, דְּתָדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר – תָּדִיר קוֹדֵם.

אמר ר' מני: כוותיה [כשיטתו] של ר' יצחק נפחא מסתברא [מסתבר] לומר לפי הכלל: תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. וכיון שראש חודש תדיר יותר מחנוכה, עיקר הקריאה צריכה להיות בעניינו.

אָמַר רַבִּי אָבִין: כְּוָותֵיהּ דְּרַב דִּימִי מִסְתַּבְּרָא, מִי גָּרַם לָרְבִיעִי שֶׁיָּבֹא – רֹאשׁ חֹדֶשׁ, הִלְכָּךְ רְבִיעִי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ בָּעֵי מִיקְרִי.

אמר ר' אבין: כוותיה [כשיטתו] של רב דימי מסתברא [מסתבר] לומר, ומדוע — מי גרם לרביעי שיבא, מי גרם שיקראו ארבעה אנשים בספר התורה — ראש חדש שהרי בחנוכה קוראים רק שלושה, הלכך [על כן] רביעי בראש חדש בעי מיקרי [צריך לקרוא], להדגיש שתוספת הרביעי מפני ראש חודש היא.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? רַב יוֹסֵף אָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. וְרַבָּה אָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בַּחֲנוּכָּה. וְהִלְכְתָא: אֵין מַשְׁגִּיחִין בַּחֲנוּכָּה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ עִיקָּר.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], מה פוסקים בשאלה זו? רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש לעשות אותו עיקר הקריאה אלא קוראים בענין חנוכה שלושה, ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה לעשות אותו עיקר הקריאה, אלא קוראים בענין ראש חודש שלושה. והלכתא [וההלכה]: אין משגיחין בחנוכה, וראש חודש הוא שצריך להיות עיקר הקריאה.

אִיתְּמַר, חָל לִהְיוֹת בִּ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה״, אֲמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: קָרוּ שִׁיתָּא מִ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה״ עַד ״כִּי תִשָּׂא״, וְחַד מִ״כִּי תִשָּׂא״ עַד ״וְעָשִׂיתָ״. אֲמַר אַבַּיֵי:

איתמר [נאמר]: חל להיות ראש חודש אדר בשבת, ופרשת שבוע היא "ואתה תצוה", מה עושים? אמר ר' יצחק נפחא: קרו שיתא [קוראים שישה] מ"ואתה תצוה" (שמות כז, כ), עד "כי תשא" (הפרשה הבאה אחריה) וחד [ואחד] קורא מתחילת הפרשה של "כי תשא" (שמות ל, יא) עד הפרשה המתחילה "ועשית כיור נחושת" (שמות ל, יז). אמר אביי: