וּמַה לְפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, קָא מַשְׁמַע לָן.

וכיוצא בו אמר רב נחמן: כל ליצנותא [ליצנות ומילים מגונות] אסירא [אסורה], בר מליצנותא [חוץ מליצנות] של עבודה זרה דשריא [שהיא מותרת]. וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "כרע בל קרס נבו" (ישעיהו מו, א), שאנחנו מבינים אותו שהנביא מתאר שהבעל כורע לעשות צרכיו. וכעין זה מפרשים "קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא" (ישעיהו מו, ב), באותו מובן. ר' ינאי אמר מהכא [מכאן] מכתוב זה למדים שמותר להתלוצץ על עבודה זרה — שנאמר: "לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו" (הושע י, ה), אל תקרי (תקרא) "כבודו" אלא "כבידו", כלומר, כאילו הוא אינו יכול להמנע מלעשות צרכיו.

״מַעֲשֵׂה לוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְּאַבְרָהָם, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [בשמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: שרי ליה [מותר לו] לבר [לבן] ישראל למימר ליה [לומר לו] לגוי: שקליה [קח אותו] את העבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו [והנח אותו בשת שלך], כלומר, באחוריו. אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה [מי ששמועתו רעה], שידוע שהוא נואף — שרי ליה לבזוייה [מותר לבזותו] בגימ"ל ושי"ן, שהם ראשי תיבות של בן ג ירתא ס ריא (= בן זונה מסריחה). האי מאן דשפיר שומעניה [ומי שטובה שמועה עליו] — שרי לשבוחיה [מותר לשבח אותו] בפרהסיא, ומאן דשבחיה [ומי שמשבח אותו] — ינוחו לו ברכות על ראשו.

״מַעֲשֵׂה תָמָר וִיהוּדָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דִּיהוּדָה, קָא מַשְׁמַע לָן: שְׁבָחֵיהּ הוּא דְּאוֹדֵי.

״מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. קָא מַשְׁמַע לָן: כָּל שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ דְּהָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה.

ומה לפנים ומה לאחור, כלומר, על מה שקדם לבריאה ועל מה שיהיה אחר כך, וכולם דברים שאין ראוי לעסוק בהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

״קְלָלוֹת וּבְרָכוֹת נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא פַּיְיגָא דַּעֲתַיְיהוּ דְּצִבּוּרָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו: מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ומדוע לא? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש [נחשוש] לכבודו של אברהם, שהרי לוט היה בן אחיו, ובזיון הוא גם לאברהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

״אַזְהָרוֹת וְעוֹנָשִׁין נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתוּ לְמֶעֱבַד מִיִּרְאָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו שמעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [נחשוש] לכבודו של יהודה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי אדרבא שבחיה [שבחו] הוא דאודי [שהודה] על חטאו.

״מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם״, [״מַעֲשֵׂה אַבְשָׁלוֹם נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם״]. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִיקָרֵיהּ דְּדָוִד, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו כי מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [לחשוש] לכבודם של ישראל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כל שכן דניחא להו [שנוח להם] שיתפרסם הדבר, דהויא להו [שתהיה להם] כפרה על ידי בזיונם.

״מַעֲשֵׂה פִּילֶגֶשׁ בַּגִבְעָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְּבִנְיָמִין, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו בברייתא: קללות וברכות נקראין ומתרגמין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא [נחשוש שמא תפוג תיחלש דעתו של הציבור] שיבהל מחמת ריבוי הקללות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״ נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה קוֹרֵא לְמַעֲלָה מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״, אָמַר לוֹ: עַד שֶּׁאַתָּה בּוֹדֵק בְּתוֹעֲבוֹת יְרוּשָׁלַיִם – צֵא וּבְדוֹק בְּתוֹעֲבוֹת אִמְּךָ. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל.

שנינו כי אזהרות ועונשין נקראין ומתרגמין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא אתו למעבד [נחשוש שמא יבואו לעשות] מיראה, מפני העונש ולא מאהבת ה', על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

״וְאֵלּוּ נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין״ (רעבד״ן סִימָן) ״מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם״. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לְכָבוּל, וְהָיָה קוֹרֵא חַזַּן הַכְּנֶסֶת ״וַיְהִי בִּשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל״ וְאָמַר לוֹ לַמְתוּרְגְּמָן: (הַפְסֵק) אַל תְּתַרְגּם אֶלָּא אַחֲרוֹן, וְשִׁיבְּחוּהוּ חֲכָמִים.

עוד שנינו, כי מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם, וכן מעשה אבשלום נקרא ומתרגם. ושואלים פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש ליקריה [נחשוש לכבודו] של דוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

״מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם״. אֵיזֶה מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי? מִן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה״ עַד ״וַיַּרְא מֹשֶׁה״.

עוד שנינו, כי מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [נחשוש] לכבודו של בנימין, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבוֹתָיו, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמְּעַרְעֲרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״.

שנינו כי "הודע את ירושלים את תועבותיה" (יחזקאל טז, ב) נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אליעזר שאסר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה (בפני) מר' אליעזר בהפטרה של "הודע את ירושלים את תועבותיה". אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך. ומסופר: בדקו בו, ומצאו בו שמץ (חשש־מה) של פסול, שאכן היה באמו פסול זנות, וממזר היה. עוד שנינו בברייתא, ואלו

״בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין״. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִשָּׂא״.

נקראין ולא מתרגמין, ורעבד"ן הוא סימן להם (ר אובן, ע גל, ברכת כהנים, דוד ואמ נ ון): מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכפר כבול, והיה קורא חזן בית הכנסת "ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב), ואמר לו למתורגמן: הפסק, אל תתרגם אלא אחרון (סוף הפסוק), ושיבחוהו חכמים על כך.

״מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן לֹא נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין״, וְהָא אָמְרַתְּ מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם! לָא קַשְׁיָא: הָא – דִּכְתִיב אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד, הָא – דִּכְתִיב אַמְנוֹן סְתָמָא.

שנינו כי מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. ומסבירים: איזה מעשה עגל השני — מן "ויאמר משה אל אהרן "וכו' (שמות לב, כא) עד "וירא משה" (שמות לב, כה).

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה לִגְנַאי קוֹרִין אוֹתָן לְשֶׁבַח, כְּגוֹן ״יִשְׁגָלֶנָּהּ״ – יִשְׁכָּבֶנָּהּ, ״בַּעְפוֹלִים״ – בַּטְּחוֹרִים, ״חִרְיוֹנִים״ – דִּבְיוֹנִים, ״לֶאֱכוֹל אֶת חוֹרֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי שִׁינֵּיהֶם״ – לֶאֱכוֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם,

וכהסבר לזה מביאים: תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שלפעמים התשובה גרועה יותר מן ההאשמה, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו (כפרו) המינין, שנאמר בדברי אהרן: "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד), ומלשונו נראה שהעגל יצא מעצמו ויש בו ממש.

״לְמֹחרָאוֹת״ – לְמוֹצָאוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: לְמֹחרָאוֹת – כִּשְׁמָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְּנַאי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

עוד שנינו כי פסוקי ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין ושואלים: מאי טעמא [מה טעם]? ומסבירים: משום דכתיב [שנאמר] שם: "ישא ה' פניו אליך

אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, דִּכְתִיב ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״ וּכְתִיב ״קָרְסוּ כָּרְעוּ יַחְדָּיו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא״ וגו׳. רַבִּי יַנַּאי אָמַר מֵהָכָא: ״לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכֵן שׁוֹמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָּלָה מִמֶּנּוּ״, אַל תִּקְרֵי ״כְּבוֹדוֹ״ אֶלָּא כְּבֵידוֹ.

"(במדבר ו, כו), ועלולים אנשים לתהות שיש כביכול משוא פנים לפני הקדוש ברוך הוא. שנינו כי מעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא מתרגמין. ומקשים: והא אמרת [והרי אמרת] שמעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאין קוראים, הוא דווקא במקום דכתיב [שכתוב] בו "אמנון בן דוד", שלא לבזות את דוד, הא [וזה] שאמרנו שקוראים, הוא במקום דכתיב [שנאמר] "אמנון" סתמא [סתם].

אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שָׁרֵי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לֵיהּ לְגוֹי שְׁקַלֵיהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁין תָיו שֶׁלּוֹ. אֲמַר רַב אַשִׁי: הַאי מַאן דִּסְנַאי שׁוּמְעָנֵיהּ שָׁרֵי לֵיהּ לְבַזוּיֵיהּ בְּגימ״ל וְשי״ן. הַאי מַאן דְשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ – שָׁרֵי לְשַׁבּוּחֵיהּ, וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ. הדרן עלך הקורא את המגילה עומד

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי שיש בהם מלה שאינה בלשון נקיה, קורין אותן בתורה לשבח ויש בזה איפוא כתיב וקרי שונים. כגון מה שכתוב "ישגלנה" (דברים כח, ל), שקוראים "ישכבנה". "בעפלים" (דברים כח, כז) — קוראים "בטחורים". "חריונים" (מלכים ב' ו, כה) — קוראים "דביונים". "לאכל את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם" (מלכים יח, כז) — קוראים: "לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם".

מתני׳ בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר – לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת, בֵּית הַכְּנֶסֶת – לוֹקְחִין תֵּיבָה, תֵּיבָה – לוֹקְחִין מִטְפְּחוֹת, מִטְפְּחוֹת –

וכן "ויתצו את בית הבעל וישימוהו למחראות" (מלכים י, כז) — קוראים "למוצאות". ר' יהושע בן קרחה אומר: "למחראות" קוראים כשמן כפי שנכתב, מפני שהוא גנאי לעבודה זרה, ומותר להשתמש בלשון שאינה נקיה לשם זה.