הָכָא נַמִי אִיכָּא נְצוּיֵי אָבִיו וּנְצוּיֵי רַבּוֹ.

הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר איכא נצויי [יש קטטה] של אביו ונצויי [וקטטה] של רבו.

״פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע״ וכו׳. בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵאַבַּיֵי: קָטָן פּוֹחֵחַ מַהוּ שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה?

שנינו במשנה: פוחח (מי שאינו לבוש כהלכה ובשרו מגולה) — פורס על שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה. בעא מיניה [שאל אותו] עולא בר רב מאביי: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה? האם יש מקום לומר שכיון שקטן אינו מוזהר על "ולא ייראה בך ערוות דבר" (דברים כג, טו), אין למונעו בשל כך מלקרוא בתורה.

אֲמַר לֵיהּ: וְתִיבָּעֵי לָּךְ עָרוּם? עָרוּם מַאי טַעְמָא לָא – מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר, הָכָא נַמִי – מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר.

אמר ליה [לו] אביי: לפי דרך מחשבה זו ותבעי לך [ותישאל תסתפק לך] אם כן על קטן ערום, שמכיון שהוא קטן אין בו משום "ערות דבר", אלא ערום מאי טעמא [מה טעם] לא יקרא — משום כבוד הצבור, הכא נמי [כאן גם כן] לא יקרא פוחח משום כבוד הצבור.

״סוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע״ וכו׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: הַרְבֵּה צָפוּ לִדְרוֹשׁ בַּמֶּרְכָּבָה וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ מֵימֵיהֶם.

שנינו במשנה שסומא פורס על שמע ור' יהודה חולק, ולדעתו כל שלא ראה מאורות מימיו (עיוור מלידה) אינו יכול לברך. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' יהודה: אין צורך שאדם יראה דבר בעיניו על מנת שיוכל לברך עליו ברכה, וכיוצא בזה הרבה צפו לדרוש במעשה המרכבה של ה' בעולמות העליונים, ואף על פי שלא ראו אותה מימיהם, משמע שהראיה אינה מעכבת.

וְרַבִּי יְהוּדָה: הָתָם בַּאֲבַנְתָּא דְּלִיבָּא תַּלְיָא מִילְּתָא, וְהָא קָא מִיכַּוֵּין וְיָדַע. הָכָא – מִשּׁוּם הֲנָאָה הוּא, וְהָא לֵית לֵיהּ הֲנָאָה.

ור' יהודה משיב על כך: יש לחלק, כי התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע [שם במעשה המרכבה, בהבנת הלב תלוי הדבר, והרי הוא מכוון ויודע] אף על פי שאינו רואה בעצמו, אולם הכא [כאן] בברכת המאורות משום הנאה הוא, והא לית ליה [הרי אין לו] לעיוור הנאה מן המאורות, ולכן אינו יכול לברך עליהם.

וְרַבָּנַן: אִית לֵיהּ הֲנָאָה, כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה ״וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצֳּהַרִים כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה״, וְכִי מָה אִכְפַּת לֵיהּ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵילָה לְאוֹרָה?

ורבנן [וחכמים] מה טעמם — לדעתם אית ליה [יש לו] לעיוור הנאה מן המאורות, וכדברי ר' יוסי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה שלא הבנתי את פירושו, שנאמר: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה" (דברים כח, כט), והייתי תוהה: וכי מה אכפת ליה [לו] לעור בין אפילה לאורה, אם אינו מרגיש בהבדל שביניהם

עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי. פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וְרָאִיתִי סוּמָא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לְךָ? אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי – בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי, וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין.

? ואם כן מדוע מדבר הכתוב על העיוור באפילה דווקא? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון (בחשכת) לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה (לפיד) בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? הלא עיוור אתה! אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילים אותי מן הפחתין (בורות) ומן הקוצין ומן הברקנין. הרי שאף שהעיוור איננו נהנה במישרין מראיית האור, מכל מקום מציאות האור מועילה לו. ומשום כך יכול גם הוא לברך על המאורות.

מתני׳ כֹּהֵן שֶּׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת סָטִיס לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ.

כהן שיש בידיו מומין — לא ישא את כפיו לברך, שכיון שיש בהן מומים הרי זה גורם לאנשים להסתכל בו, ואסור להסתכל בידי הכהנים כשמברכים את העם לפי שהשכינה שורה עליהם באותה שעה. ר' יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות בסטיס (צבע כחול) — לא ישא את כפיו מאותו טעם, מפני שהעם מסתכלים בו.

גמ׳ תָּנָא: מוּמִין שֶׁאָמְרוּ – בְּפָנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת – לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת – לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. עֲקוּמּוֹת, עֲקוּשׁוֹת – לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.

תנא [שנה] החכם בתוספתא: מומים שאמרו שפוסלים את הכהן מלברך, הכוונה למומים שבפניו, ידיו ורגליו, ולא מומים שבסתר. אמר ר' יהושע בן לוי: כהן שהיו ידיו בוהקניות (מלאות כתמים לבנים) — לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ידיו בוהקניות — לא ישא את כפיו. היו כפיו עקומות או עקושות (מעוותות) — לא ישא את כפיו.

אָמַר רַב אַסִי: חֵיפָנִי (וּבֵשָׁינִי) לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא אַנְשֵׁי בֵית שְׁאָן, וְלֹא אַנְשֵׁי בֵית חֵיפָה, וְלֹא אַנְשֵׁי טִבְעוֹנִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין לְאָלְפִין עַיְינִין וּלְעַיְינִין אָלְפִין.

בדומה לכך אמר רב אסי: חיפני (אדם מהעיר חיפה) ובשיני (בית שאני, אדם מהעיר בית שאן) — לא ישא את כפיו, שלא ידעו בני אותם המקומות לבטא את האותיות הגרוניות כראוי. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין מורידים לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין — מפני שהם קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, ועל ידי כך משבשים את משמעות הדברים בתפילה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: אִלְמָלֵי אַתָּה לֵוִי פָּסוּל אַתָּה מִן הַדּוּכָן, מִשּׁוּם דַּעֲבֵי קָלָךְ. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל ״וְחִכִּיתִי לַה׳״ לֹא נִמְצֵאתָ מְחָרֵף וּמְגַדֵּף?

אמר ליה [לו] ר' חייא לר' שמעון בר רבי תוך כדי שיחתם: אלמלי אתה (אילו היית) לוי — פסול אתה מן הדוכן לשיר משום דעבי קלך [שקולך עבה] ואינך ראוי לשירה. נפגע ר' שמעון, אתא [בא] ואמר ליה לאבוה [לו לרבי אביו] את תוכן דברי רבי חייא. אמר ליה [לו] רבי: זיל אימא ליה [לך אמור לו] דבר כיוצא בכך: כשאתה מגיע אצל הפסוק "וחכיתי לה'" (ישעיהו ח, יז) לא נמצאת מחרף ומגדף?! שכן ר' חייא שהיה מבבל לא היה יכול להבדיל בין חי"ת לה"א.

אָמַר רַב הוּנָא: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וַהֲוָה פָּרִיס יְדֵיהּ! הַהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ – מוּתָּר.

אמר רב הונא, זבלגן מי שעיניו זולפות דמעה תמיד לא ישא את כפיו מפני שמסתכלין בו. והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן בעל מום שהיה בשכנותו] של רב הונא והוה פריס ידיה [והיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: ההוא דש בעירו הוה [היה], כלומר, היה מצוי במקום והתרגלו אליו בני עירו, וכיון שהם רגילים בו, שוב אין מסתכלים במומו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זבלגן — לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו — מותר.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הַהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ – מוּתָּר.

אמר ר' יוחנן: סומא באחת מעיניו — לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלים במומו. ושואלים: והא ההוא דהוה בשיבבותיה [והרי אותו כהן שהיה עיוור באחת מעיניו שהיה בשכנותו] של ר' יוחנן דהוה פריס ידיה [שהיה פורס, נושא את כפיו]! ומשיבים: הכהן ההוא דש בעירו הוה [היה]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו — מותר.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו״. תָּנָא: אִם רוֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ – מוּתָּר.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות — לא ישא את כפיו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: מכל מקום, אם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך בצביעה — מותר, שבודאי אין שמים לב לכך.

מתני׳ הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּצְבוּעִין – אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר – אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר.

האומר: "איני עובר לפני התיבה בבגדים צבועין" אלא בלבנים בלבד — אף בלבנים לא יעבור, שכן יש חשש מינות במי שמקפיד על צבע הבגד בתפילה ולכן ראוי לפוסלו מכל תפילה. וכן מי שאומר: "בסנדל איני עובר" — אף יחף לא יעבור, שאף הוא נוהג שלא על דעת חכמים.

הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה – סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. צִיפָּן זָהָב וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצּוֹנִים.

העושה תפלתו (התפילין שלו) עגולה — הרי זו סכנה, בכל מקום וזמן שגוזרים על הנחת תפילין, ואף ששינו ועשו תפילין עגולות, הסכנה עדיין קיימת, ואין בה מצוה, שהרי המצוה היא לעשותה מרובעת דווקא. נתנה את התפילה של ראש על מצחו ולא במקומה על קצה שערותיו, או תפילה של יד על פס ידו (כף ידו) — הרי זו דרך המינות, כפירה במסורת חכמים ביחס למקום הנחת תפילין. ציפן (את התפילין) זהב, או שנתנה את התפילין של יד על בית אונקלי (השרוול) שלו מבחוץ — הרי זו דרך החיצונים, כלומר, דרך היוצאים אל מחוץ למנהגי ישראל.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִינוּת נִזְרְקָה בּוֹ.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שפוסלים את הרוצה להתפלל בבגדים לבנים או כשהוא יחף — חיישינן [חוששים אנו] שמא מינות נזרקה בו, שכן דרך לבושם של עובדי עבודה זרה, ולכן אין אנו מניחים לו להתפלל כלל.

״הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה״. לֵימָא תָּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: תְּפִלִּין מְרוּבָּעוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי! וְאָמַר רָבָא: בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן.

שנינו במשנה: העושה תפלתו עגולה — סכנה ואין בה מצוה. ומעירים: לימא תנינא להא דתנו רבנן [האם נאמר ששנינו כבר במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא], שתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: "מרובעות" פירושו בתפרן ובאלכסונן, כלומר, שצריכות להיות מרובעות מכל צד, ולכאורה כבר נאמר הדבר במשנתנו כשפסלה תפילה עגולה!

אֲמַר רַב פַּפָּא: מַתְנִיתִין דַּעֲבִידָא כִּי אַמְגּוּזָא.

אמר רב פפא: אין מכאן הוכחה, שאפשר לפרש שמתניתין [משנתנו] מדברת באופן דעבידא כי אמגוזא [שעשויה כמו אגוז], כלומר, עגולה כולה ככדור, אבל אין הוכחה מן המשנה שבתי התפילין צריכים להיות מרובעים, שהרי אפשר לפרש שאף צורה מעוגלת, כל שאינה כצורת כדור — כשרה.

מתני׳ הָאוֹמֵר

האומר