מֵיפַּק לָא נָפְקִי.

ואולם מיפק לא נפקי [לצאת אין יוצאים] מפני כבודו של רב, ולכן לא היה מקום לברך ברכה אחרונה. על כל פנים אין לנו מכאן פתרון לשאלה כמה אנשים קוראים בתורה בתענית ציבור.

תָּא שְׁמַע: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם, כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב – קוֹרִין שְׁלֹשָׁה,

על כן מביאים ראיה מברייתא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, זה הכלל: כל יום שמותר בעשיית מלאכה ואם יאריכו בתפילה יש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב — משתדלים לקצר בו בתפילה ובקריאת התורה וקורין (קוראים) בתורה רק שלשה, ואולם ביום

וְשֶּׁאֵין בּוֹ בִּיטּוּל מְלָאכָה לָעָם, כְּגוֹן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – קוֹרִין אַרְבָּעָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

שאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים (שנהגו הנשים שלא לעשות בו מלאכה) וחולו של מועד, שנמנעים בו ממלאכה שאין הפסד בדחייתה — קורין ארבעה. ומסכמים, אכן, שמע מינה [למד מכאן] שבתענית ציבור קוראים שלושה.

אֲמַר רַב אַשִׁי: וְהָא אֲנַן לָא תְּנַן הָכִי: זֶה הַכְּלָל: כָּל יוֹם שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב – קוֹרִין אַרְבָּעָה, לְאַתּוּיֵי מַאי – לָאו לְאַתּוּיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר וְתִשְׁעָה בְּאָב!

אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי [והרי אנחנו לא שנינו כך במשנה], ששנינו: זה הכלל: כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, וכלל זה לאתויי מאי [להביא לרבות את מה], לאו לאתויי [האם לא להביא, להוסיף בהם] גם תענית ציבור ותשעה באב שיש בהם מוסף תפילה, שאף בהם קוראים ארבעה!

וּלְרַב אַשִׁי מַתְנִיתִין מַנִּי? לָא תַּנָּא קַמָּא וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: חָל לִהְיוֹת בַּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי – קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד. בַּשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי קוֹרֵא אֶחָד וּמַפְטִיר אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם קוֹרִין שְׁלֹשָׁה וּמַפְטִיר אֶחָד.

ושואלים: אם הוא סבור שבימים אלו קוראים ארבעה, אם כן, לרב אשי מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] שהרי היא לא שיטת התנא קמא [הראשון] ולא שיטת ר' יוסי, כפי שיבוארו שיטותיהם להלן, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חל תשעה באב להיות ביום שני או ביום חמישי שקוראים בהם תמיד שלושה בתורה — קורין (קוראים) בתורה שלשה ומפטיר הוא אחד מהם. חל להיות בשלישי וברביעי — קורא אדם אחד ומפטיר אחד אותו אדם. ר' יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד מהם. הרי שלכל הדעות אין קוראים בימים אלה יותר משלושה!

וְאֶלָּא קַשְׁיָא ״זֶה הַכְּלָל״! לָא, לְאַתּוּיֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד.

ושואלים: ואלא אם כן, קשיא [קשה] "זה הכלל" שבמשנתנו, שממנו דייק רב אשי שבתענית ציבור קוראים ארבעה! ומשיבים: לא לענין תענית נאמר אלא לאתויי [להביא] ראש חודש ומועד בא, שבהם קוראים ארבעה.

הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לָהּ: בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּמוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה!

ותוהים: הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש שנה אותה], שהרי שנינו במשנתנו: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה!

סִימָנָא בְּעָלְמָא יָהֵיב, דְּלָא תֵּימָא יוֹם טוֹב וְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אֶלָּא נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בְּיָדְךָ: כָּל דְּטָפֵי לֵיהּ מִילְּתָא מֵחַבְרֵיהּ – טָפֵי לֵיהּ גַּבְרָא יְתֵירָא.

ומשיבים: מעיקרו של דבר לא נועד כלל זה להוסיף דברים על המפורשים כבר במשנה, אלא סימנא בעלמא יהיב [סימן בלבד נתן] לזכור את מספר הקרואים בכל יום. והוצרך לכך דלא תימא [שלא תאמר] יום טוב וחולו של מועד מבחינת קדושתם כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם] ויקראו גם בחולו של מועד כביום טוב, אלא נקוט האי כללא [החזק כלל זה] בידך לזכרון: כל דטפי ליה מילתא מחבריה, טפי ליה גברא יתירא [כל שנוסף לו דבר על חבירו, מוסיפים לו אדם יתר בקוראים].

הִלְכָּךְ, בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ וּמוֹעֵד דְּאִיכָּא קָרְבַּן מוּסָף – קוֹרִין אַרְבָּעָה, בְּיוֹם טוֹב דְּאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה – חֲמִשָּׁה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דַּעֲנוּשׁ כָּרֵת – שִׁשָּׁה. שַׁבָּת דְּאִיכָּא אִיסּוּר סְקִילָה – שִׁבְעָה.

הלכך (על כן) בראש חדש ומועד דאיכא [שיש בהם] קרבן מוסף — קורין ארבעה, ביום טוב שבנוסף לכך גם אסור בעשיית מלאכה — קוראים חמשה, ביום הכפורים שעל עשיית מלאכה בו ענוש כרת — קוראים ששה, שבת דאיכא [שיש בה] איסור סקילה על מלאכה — קוראים שבעה.

גּוּפָא, רַב אִיקְלַע לְבָבֶל בְּתַעֲנִית צִבּוּר. קָם קְרָא בְּסִפְרָא, פְּתַח בְּרִיךְ, חֲתַם וְלָא בְּרִיךְ. נְפוּל כּוּלֵּי עָלְמָא אַאַנְפַּיְיהוּ – וְרַב לָא נְפַל עַל אַנְפֵּיהּ. מַאי טַעְמָא רַב לָא נָפֵיל עַל אַפֵּיהּ?

כיון שעסקנו בביקורו של רב בבית הכנסת בבבל, דנים בו גופא [לגופו] של אותו מעשה, סופר כי רב איקלע [הזדמן] לבבל בתענית צבור, קם [עמד] וקרא בספרא [בספר תורה] פתח בריך [ובירך], חתם ולא בריך [בירך], נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כל העם על פניהם] ורב לא נפל על אנפיה [פניו]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] רב לא נפיל [נפל] על אפיה [פניו]?

רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים הָיְתָה. וְתַנְיָא: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ״, עָלֶיהָ אִי אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה בְּאַרְצְכֶם אֲבָל אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה עַל אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים בִּלְבָד.

ומשיבים: שם, רצפה של אבנים היתה, ותניא [ושנויה ברייתא] נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א) ולמדו משם: "עליה", על אבן משכית מכל סוג, אי [אין] אתה משתחוה בארצכם, כלומר, בשאר מקומות, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדברי עולא, שאמר עולא: לא אסרה תורה להשתחויה אלא רצפה של אבנים בלבד, ולכן לא נפל שם רב על פניו.

אִי הָכִי מַאי אִירְיָא רַב? אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נַמִי! קַמֵּיהּ דְּרַב הֲוַאי.

ושואלים: אי הכי אם מפני האיסור שבדבר מאי איריא [מדוע דווקא] רב, אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] אסור היה להם ליפול על פניהם! ומשיבים: רק קמיה [לפניו] לפני רב הואי [היתה] רצפה של אבן, ובשאר מקומות לא היה מרוצף.

וְלֵיזִיל לְגַבֵּי צִיבּוּרָא, וְלִינְפּוֹל עַל אַפֵּיהּ! לָא בָּעֵי לְמִיטְרַח צִיבּוּרָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם הֲוָה עָבֵיד, וְכִדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּלְבָד.

ושואלים: אם כן, וליזיל לגבי ציבורא ולינפול [שילך רב אל הציבור ויפול] שם על אפיה [על פניו]! ומשיבים: לא בעי למיטרח ציבורא [רצה להטריח את הציבור] שיצטרכו לפנות לו מקום. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד [היה עושה], שכשהיה נופל על פניו היה נופל מלוא קומתו על הרצפה, ולא כפי שנהגו האחרים שרק היו מטים עצמם (כעין נפילה סמלית) על הצד. ולכן היה מותר להם ליפול על פניהם. וכדברי עולא, שאמר עולא: לא אסרה תורה בהשתחויה אלא כשהיא בפישוט ידים ורגלים בלבד.

וְלִיפּוֹל עַל אַפֵּיהּ וְלָא לֶיעֱבִיד פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם! לָא מְשַׁנֵּי מִמִּנְהָגֵיהּ.

ושואלים: אם כן, וליפול [ושיפול] על אפיה [פניו] ולא ליעביד [יעשה] פישוט ידים ורגלים! ומשיבים: לא היה משני ממנהגיה [משנה ממנהגו] הקבוע לו בצורת נפילת אפים, ובאותו מקום לא יכול היה לעשות כן משום שהיתה שם רצפה של אבנים.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִיפּוֹל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קוּם לָךְ״ [וגו׳].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר מדוע לא נפל על פניו: אדם חשוב שאני [שונה] וכדברי ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו בפני הרבים אלא אם כן יודע שמעשיו רצויים לפני ה' ויהיה נענה בתפילתו כיהושע בן נון בזמנו, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נופל על פניך

תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה – עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה – עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה – זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךְ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אַרְצָה״.

"(יהושע ז, י), ומי שאינו בטוח שייענה מיד, הרי יש בכך פחיתות כבוד שהוא מתפלל ואינו נענה. כיון שהזכרנו דרכי השתחויה, מביאים מה ששנו חכמים בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: "קידה" שנאמרה בכל מקום, היא על אפים שמתכופף על פניו, שנאמר: "ותקד בת שבע אפים ארץ" (מלכים א' א, לא). "כריעה", היא על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרע על־ברכיו" (מלכים א' ח, נד). "השתחואה" — זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה" (בראשית לז, י), משמע שהמשתחוה שוכב כולו על הארץ.

לֵוִי אַחֲוֵי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְלַע.

מסופר, כי החכם לוי אחוי [הראה] קידה כפי שהיה עושה כהן גדול, קמיה [לפני] רבי, וקידה זו היתה מסובכת ביותר, שהיה הכהן הגדול נועץ אגודלי רגליו בקרקע ונשען עליהם ומתכופף מלוא קומתו עד שמגיעים פניו לקרקע ומזדקף בבת אחת בלא סיוע ידיו, ורצה להראות כיצד הדבר נעשה, ואיטלע [נעשה צולע] שנקע את ירכו מחמת המאמץ.

וְהָא קָא גָּרְמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אַל יַטִּיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעֲלָה, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הִטִּיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעֲלָה וְאִיטְלַע, וּמַנּוּ – לֵוִי! הָא וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ.

ושואלים: והא קא גרמא ליה [וכי זו הקידה שהראה היא שגרמה לו] שבגללה נעשה צולע? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לעולם אל יטיח (ישליך) אדם דברים כלפי מעלה, כלומר, אל יאמר אדם דברים חריפים ודברי תרעומת בתפילתו, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע [נעשה צולע] ומנו [ומי הוא] — לוי. ואם כן, הלא צליעתו של לוי באה לו כעונש על מה שאמר בתפילתו (ראה תענית כה,א)! ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמה לו], שכיון שהטיח דברים היה ראוי לעונש, ולכן אירעה לו תקלה בשעת מאמץ.

אֲמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: חָזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵי

אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו [ראיתי אותם] את אביי