תָּנָא: מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּתּוֹרָה אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. וּבַנָּבִיא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. וּבַהַלֵּל וּבַמְּגִילָּה – אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה קוֹרִין וַעֲשָׂרָה מְתַרְגְּמִין.

תנא [שנה החכם]: מה שאין כן בתורה, שקורא אותה אדם אחד בלבד. תנו רבנן [שנו חכמים]: בתורה — אחד קורא ואחד מתרגם לקהל בארמית, ובלבד שלא יהיה אחד קורא ושנים מתרגמין — ששני קולות אינם נשמעים. ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין, שאין לדקדק כל כך בתרגום זה שאין בו הלכה למעשה, ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין. ובהלל ובמגילה — אפילו עשרה קוראין ועשרה מתרגמין מותר.

מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דַּחֲבִיבָה – יָהֲבִי דַּעֲתַיְיהוּ וְשָׁמְעִי.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שהתירו בהלל ובמגילה גם כשיש קוראים אחדים — כיון שאמירת ההלל וקריאת המגילה חביבה על השומעים — יהבי דעתייהו, ושמעי [נותנים דעתם, ושומעים] ואינם מתבלבלים בשל כמה הקולות.

״מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ יְבָרֵךְ״. אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחֲרֶיהָ, אֲבָל לְפָנֶיהָ – מִצְוָה לְבָרֵךְ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן.

שנינו במשנה: מקום שנהגו לברך על קריאת המגילה — יברך, ובמקומות אחרים — לא יברך. אמר אביי: לא שנו שהדבר תלוי במנהג אלא בברכה שלאחריה, אבל בברכה שלפניה — מצוה לברך לכל הדעות. שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר [קודם] לעשייתן.

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עוֹבֵר״ לִישָּׁנָא דְּאַקְדוּמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא ״וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי״, אַבַּיֵי אֲמַר מֵהָכָא: ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״.

ושואלים בדרך אגב: מאי משמע [מה המשמעות, מה מקור לשימוש לשון זה] דהאי [שזה הלשון] "עובר" לישנא דאקדומי [לשון הקדמה] הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא [הכתוב] "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב' יח, כג), משמע ש"יעבור" הוא כמו להקדים. אביי אמר ראיה מהכא [מכאן], שנאמר: "והוא עבר לפניהם" (בראשית לג, ג), ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור ראיה מכאן]: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג).

לְפָנֶיהָ מַאי מְבָרֵךְ? רַב שֵׁשֶׁת מִקַּטְרַזְיָא אִיקְלַע לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, וּבָרֵיךְ מנ״ח.

ושואלים: בקריאת מגילה לפניה מאי [מה) מברך? ומספרים: רב ששת מן המקום קטרזיא איקלע לקמיה [הזדמן לפני] רב אשי ובריך [וברך] מנ"ח, והוא סימן לשלוש הברכות שיש לברך על המגילה; על מקרא מגילה, ושעשה נ יסים לאבותינו, ושה ח יינו.

לְאַחֲרֶיהָ מַאי מְבָרֵךְ? בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם (הָאֵל) הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַנִּפְרָע לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם. רָבָא אָמַר: הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ. אֲמַר רַב פַּפָּא: הִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַנִּפְרָע לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ.

ושואלים: לאחריה מאי [מה] מברך במקום שנהגו? ומשיבים שמברך ברכה זו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם". רבא אמר: לא כך הוא מסיים, אלא מסיים: "ברוך אתה ה' האל המושיע". אמר רב פפא: הלכך [לכן] כיון שיש שתי דיעות בדבר — נימרינהו לתרוייהו [נאמר את שניהם] ונצא ידי חובת הכל, ונאמר בלשון זו: "ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".

״בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה קוֹרִין שְׁלֹשָׁה״ וכו׳. הָנֵי שְׁלֹשָׁה כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַב אַסִי: כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. רָבָא אָמַר: כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים.

שנינו במשנה: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קוראים שלשה אנשים. ושואלים: הני [אותם] שלשה שקבעו, כנגד מי קבעו מספר זה? אמר רב אסי: כנגד שלושה חלקי המקרא; תורה נביאים וכתובים. רבא אמר: כנגד שלושה המרכיבים של עם ישראל; כהנים לוים וישראלים.

אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב שִׁימִי: אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. ״וַיְדַבֵּר״ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. הָנֵי עֲשָׂרָה כְּנֶגֶד מִי?

ושואלים: אלא הא דתני [זו הברייתא ששנה] רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין כשקוראים בתורה בבית הכנסת, וגם הפסוק "וידבר" אף על פי שאין למדים ממנו דבר (לפי שרבות מן הפרשות מתחילות בפסוק פתיחה זה: "וידבר ה' אל משה לאמור"), אף הוא עולה מן המנין של עשרה. הני [אלה] העשרה פסוקים כנגד מי?

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת, רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. (רַבִּי לֵוִי אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִילּוּלִין שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים) וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם.

אמר ר' יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת, שהם אנשים הבטלים מעבודתם ועוסקים בצרכי הציבור, ויושבים בבית הכנסת, ולכן יש שם תמיד מנין. רב יוסף: אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני, ר' לוי אמר: כנגד עשרה הילולין (מזמורים שיש בהם "תהילה") שאמר דוד בספר תהלים. ור' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.

הֵי נִינְהוּ? ״וַיֹאמֶר״ דִּבְרֵאשִׁית? הָנֵי תִּשְׁעָה הָווּ! ״בְּרֵאשִׁית״ נַמִי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״.

ושואלים: הי נינהו [מי הם] אותם עשרה מאמרות? ודאי הם אותם לשונות "ויאמר" שנאמרו בפסוקים העוסקים במעשה בראשית שנאמר בהם "ויאמר אלוהים...", אולם אם נספור את מספרם המדוייק, הלא הני [אלה] תשעה בלבד הוו [הם] ולא עשרה! ומשיבים: המלה "בראשית" נמי [גם כן] מאמר הוא, והוא מאמר הבריאה הכולל, דכתיב [שנאמר]: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו), כלומר, הדיבור הראשון של היצירה היה מאמר הבריאה הכללי לכל היקום.

אָמַר רָבָא: רִאשׁוֹן שְׁקָּרָא אַרְבָּעָה – מְשׁוּבָּח, שֵׁנִי שְׁקָּרָא אַרְבָּעָה – מְשׁוּבָּח, שְׁלִישִׁי שְׁקָּרָא אַרְבָּעָה – מְשׁוּבָּח.

אמר רבא כיון שקוראים עשרה פסוקים ומחלקים אותם בין שלושה אנשים, הרי רק אחד מהם קורא ארבעה והשנים האחרים קוראים שלושה שלושה, ובענין זה כל סדר שעושים יש בו טעם, ראשון שקרא ארבעה פסוקים — משובח, שני שקרא ארבעה — משובח, שלישי שקרא ארבעה — משובח.

רִאשׁוֹן שְׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח – דִּתְנַן: בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ סְאִין שֶׁבָּהֶן תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אב״ג, לֵידַע אֵיזוֹ מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן לְהַקְרִיב מִמֶּנָּה רִאשׁוֹן, שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן.

והוא מבאר: ראשון שקרא ארבעה משובח — לפי שיש מעלה ויתרון בראשון דתנן [שכן שנינו במשנה]: בשלש קופות (סלים) של שלש סאין שבהן היו תורמין את הלשכה, שהיו מוציאים מן הלשכה (החדר שצברו בו את כל השקלים) שלושה סלים מלאים כסף לצרכי המקדש השוטפים, והיה כתוב עליהן (על הסלים) א' ב' ג' לידע איזו מהן נתרמה ראשון כדי להקריב ממנה ראשון, שמצוה בראשון, הרי למדנו מעלתו של ראשון.

אֶמְצָעִי שְׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח – דְּתַנְיָא ״אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ״ מְלַמֵד שֶׁמְּצַדֵּד פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי נֵר מַעֲרָבִי, וְנֵר מַעֲרָבִי כְּלַפֵּי שְׁכִינָה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִכָּאן שֶׁאֶמְצָעִי מְשׁוּבָּח.

אולם גם אמצעי (שני) שקרא ארבעה משובח — שאף בכך יש מעלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב) "פני המנורה" הוא גופה של המנורה, הקנה האמצעי שבה — מלמד שמצדד (מפנה) פניהם כלפי נר מערבי (אמצעי), ונר מערבי פונה כלפי שכינה — למערב, ואמר ר' יוחנן: מכאן שאמצעי משובח. ואף

וְאַחֲרוֹן שְׁקָּרָא אַרְבָּעָה מְשׁוּבָּח – מִשּׁוּם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. רַב פַּפָּא אִיקְלַע לְבֵי כְנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גּוֹבֵר וְקָרָא רִאשׁוֹן אַרְבָּעָה וְשַׁבְּחֵיהּ רַב פַּפָּא.

אחרון שקרא ארבעה משובח — משום הכלל מעלין בקדש ואין מורידין, ולפיכך אם האחרון מעולה מן הקודמים יש בכך עליה בקודש. מסופר: רב פפא איקלע לבי כנישתא [הזדמן לבית הכנסת] של המקום אבי גובר וקרא ראשון ארבעה, ושבחיה [ושבחו] רב פפא על כך.

״אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין״. תָּנָא: הַפּוֹתֵחַ מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ, וְהַחוֹתֵם מְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ.

שנינו במשנה: אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם, והפותח והחותם בתורה מברך. ותנא [שנה] החכם בתוספתא: הפותח (הקורא ראשון) — מברך לפניה (לפני הקריאה), והחותם (הקורא אחרון) — מברך לאחריה, ומעירים:

וְהָאִידָּנָא דְּכוּלְּהוּ מְבָרְכִי לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ – הַיְינוּ טַעְמָא דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן: גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וּמִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין.

והאידנא [ועכשיו, בזמננו] דכולהו מברכי [שכולם, כל העולים לתורה מברכים] לפניה ולאחריה — היינו טעמא דתקינו רבנן [זה הטעם שתיקנו חכמים]: גזירה משום הנכנסין לבית הכנסת באמצע הקריאה ולא שמעו את הברכה הראשונה ומשום היוצאין באמצעה ואינם שומעים את הברכה האחרונה, ויחשבו בטעות שאכן לא נאמרה אלא ברכה אחת ושדי בכך מצד הדין.

״בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה״ וכו׳. בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵרָבָא: פָּרָשַׁת רֹאשׁ חוֹדֶשׁ כֵּיצַד קוֹרִין אוֹתָהּ ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״ דְּהָוְיָין תְּמַנְיָא פְּסוּקֵי, הֵיכִי נַעֲבֵיד?

שנינו במשנה: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין (קוראים) ארבעה. בעא מיניה [שאל אותו] עולא בר רב מרבא: פרשת ראש חודש שקוראים בה שלוש פרשיות קטנות סמוכות (במדבר כח, א-ח, במדבר כח, ט-י, ובמדבר כח, יא-טו) כיצד קורין אותה כאשר יש לחלק את קריאתה בין ארבעה אנשים? הפרשיה הראשונה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי" (במדבר כח, ב) דהויין תמניא פסוקי [שהן שמונה פסוקים], היכי נעביד [כיצד נעשה]?

נִיקְרִי תְּרֵי תְלָתָא תְּלָתָא פְּסוּקִין –פְּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי, וְאֵין מְשַׁיְּירִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. נִיקְרִי אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה – פְּשׁוּ לְהוּ שִׁבְעָה. ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת״ הָוְיָין תְּרֵי, ״וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם״ הָוְיָין חֲמִשָּׁה, הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִיקְרִי תְּרֵי מֵהָא וְחַד מֵהָנָךְ

ניקרי תרי תלתא תלתא [נקרא לשני הקרואים הראשונים שלושה שלושה] פסוקים — הרי פשו להו תרי [נשארו להם בפרשיה עוד שני פסוקים] וכלל הוא: אין משיירין בפרשה כאשר מפסיקים בקריאה פחות משלשה פסוקין. אלא ניקרי [נקרא] ארבעה ארבעה בפרשיה הראשונה, אם כן עד סוף הקריאה פשו להו [נשארו להם] שבעה פסוקים, פרשיה שניה של "וביום השבת" (במדבר כח, ט-י) הויין תרי [הם שנים], "ובראשי חדשיכם" (במדבר כח, יא-טו) הויין [הם] חמשה, ואם כן היכי נעביד [כיצד נעשה]? אם נקרי תרי מהא וחד מהנך [נקרא שתים מזו מהפרשה של אותה השבת ואחד מאלה מפרשת ראש חודש] —