הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים. אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָמְרוּ הַקּוֹרֵא בִּמְגִילָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים לֹא יָצָא.

הכתובה בין הכתובים. אמר ליה [לו] רב יהודה: הרי אמרו: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַקּוֹרֵא בִּמְגִילָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים – לֹא יָצָא. וּמָחוּ לָהּ אַמּוֹחָא: בְּצִבּוּר שָׁנוּ.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. אבל ומחו לה אמוחא [והכו אותה את ההלכה הזו על ראשה], כלומר, אחרי שאמרו אותה מיד סייגו אותה סייג גדול שמוציא ממנה רוב תוקפה: בצבור שנו, שהיחיד רשאי לקרוא גם כשהיא עם שאר כתובים, ורק כשקוראים אותה בציבור אל יקרא בה אלא אם היא כתובה בנפרד.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיּוּר הַתֶּפֶר – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּמָחוּ לָהּ אַמּוֹחָא: וְלֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע.

ובדומה לזה, ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שיור התפר כלומר ההלכה שאין תופרים את היריעות בספר התורה עד קצה הדף אלא משאירים משהו — הלכה למשה מסיני, ומחו לה אמוחא [והכו אותה את ההלכה הזו על ראשה], כלומר, מיד סייגו את ההלכה, והסבירו שאין בכך טעם שבקדושה ולא אמרו שיש לעשות כן אלא כדי שלא יקרע הדף שאם יזדמן שימשכו את הספר בחזקה ייפרם התפר בין הדפים, ולא הדף עצמו.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי נִשְׁתַּיֵּיר בַּמְּעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָהוּ כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִדְקִית – לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הָאוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אלמלי (אילו) נשתייר במערה שעמד בה משה ("ושמתיך בנקרת הצור". שמות לג, כב) ואליהו ("ויבוא שם אל המערה... והנה ה' עובר". מלכים א' יט, ט-יא) בשעה שנתגלתה להם שכינה אפילו כמלא נקב של מחט סדקית (מחט קטנה המיועדת לתפירת בגדים), לא היו יכולים לעמוד ולהישאר חיים מפני האורה, שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ).

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם בָּהָר״? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְדּוקֵי סוֹפְרִים, וּמַה שֶׁהַסּוֹפְרִים עֲתִידִין לְחַדֵּשׁ, וּמַאי נִיהוּ – מִקְרָא מְגִילָּה.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" (דברים ט, י) — מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בהר גם דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שעתידים לדקדק ולעיין בה וגם מה שהסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שהסופרים (חכמים) עתידים לחדש? הוא מקרא מגילה.

מתני׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.

הכל כשרין לקרות את המגילה — חוץ מחרש שוטה וקטן, ר' יהודה מכשיר בקטן.

גמ׳ מַאן תְּנָא חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נַמִי לָא? – אָמַר רַב מַתָּנָה: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.

ושואלים: מאן [מי הוא] התנא שסבור כי חרש אפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא יקרא? אמר רב מתנה: שיטת ר' יוסי היא, דתנן [ששנינו במשנה]: הקורא את שמע בלחש ולא השמיע לאזנו — יצא, ר' יוסי אומר: לא יצא, משמע שמי שאינו שומע אינו יוצא.

וּמִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְדִיעֲבַד נַמִי לָא? דִּלְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִּיעֲבַד – שַׁפִּיר דָמֵי!

ושואלים: וממאי [וממה] יודע אתה שמשנתנו הפוסלת בחרש, כשיטת ר' יוסי היא, ואתה מפרש אותה שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא יצא, דלמא [שמא] משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, ויש להבינה כי לכתחלה הוא שלא יקרא החרש, הא [הרי] דיעבד, שכבר קראה — שפיר דמי [יפה, כשר הדבר]?

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּקָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְשׁוֹטֶה וְקָטָן, מַה שׁוֹטֶה וְקָטָן דִּיעֲבַד נַמִי לָא, אַף חֵרֵשׁ – דִּיעֲבַד נַמִי לָא.

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה הדבר על דעתך], דקתני [שכן שנה] במשנה: חרש דומיא [בדומה] לשוטה וקטן, ומצירוף הדברים יש להבין: מה שוטה וקטן אם קראו דיעבד נמי [גם כן] לא יצאו, אף חרש אם קרא, דיעבד נמי [גם כן] לא יצא.

וְדִלְמָא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא! – מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא.

ומקשים: ודלמא הא כדאיתא והא כדאיתא [ושמא זה כמות שהוא וזה כמות שהוא], שאף ששנה את כולם יחד הרי זה מפני שאסורים לקרוא לכתחילה, אבל יש ביניהם הבדל בדיעבד, ולכל אחד מהם דין לעצמו! ודוחים: אי אפשר לומר כן, שסתם משנתנו כר' יהורה היא, כי מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה]: ר' יהודה מכשיר בקטן — מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו [שראשה של המשנה לא] כשיטת ר' יהודה היא.

וְדִלְמָא כּוּלָּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא? מִי דָּמֵי? רֵישָׁא לִפְסוּלָה וְסֵיפָא לִכְשֵׁירָה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] כל המשנה כולה שיטת ר' יהודה היא, ויש להבין אותה כהמשך אחד, אלא שקודם נאמרו דברי המשנה בסתם, ובסופה מפורש שהם דברי ר' יהודה. ודוחים: מי דמי [האם זה דומה], הלא רישא — לפסולה, וסיפא — לכשירה [ראשה של המשנה בא לפסול וסופה בא להכשיר] ואי אפשר לקרוא דברים מנוגדים כהמשך אחד.

וְדִלְמָא כּוּלָּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי גַּוְונֵי קָטָן קָתָנֵי לָהּ, וְחַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ, אֲבָל בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.

ושואלים: ודלמא [ושמא] כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא ותרי גווני [ושני מיני] קטן קתני לה [שנה בה] וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה, וכך יש לשנותה], כלומר, יש להוסיף בה פרט קטן. ואז תוכל להיקרא כך: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, במה דברים אמורים — בקטן שלא הגיע לחינוך ואין מצוות שייכות בו, אבל בקטן שהגיע לחינוך (שהוא בן תשע או בן עשר. ראה יומא פב, א), אפילו לכתחלה רשאי לקרות, שר' יהודה מכשיר בקטן שהגיע לחינוך.

בְּמַאי אוֹקִימְתָא – כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְדִיעֲבַד.

ומקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את משנתנו — כשיטת ר' יהודה, ושיטתו היא איפוא שחרש פסול לכתחילה וכשר בדיעבד.

אֶלָּא הָא דְּתָנֵי (רַבִּי) יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה, מַנִּי? אִי רַבִּי יְהוּדָה – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי – דִּיעֲבַד נַמִי לָא!

אלא הא דתני [זו ששנה] ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי ברייתא זו: חרש המדבר ואינו שומע — תורם תרומה אפילו לכתחלה, אף שהוא צריך לברך ואינו שומע את הברכה, ונברר מני [כשיטת מי היא] הלכה זו? אי [אם] תאמר כשיטת ר' יהודה, הלא הסברת את משנתנו לשיטתו, ולפיה חרש דיעבד — אין [כן] לכתחלה — לא, ואי [ואם] לשיטת ר' יוסי — הרי לשיטתו אפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא. ואם כן מי הוא החכם המתיר בחרש לכתחילה?

וְאֶלָּא מַאי – רַבִּי יְהוּדָה וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה? אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לֹא יְבָרֵך אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ – יָצָא, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, אִי רַבִּי יוֹסֵי – אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נַמִי לָא!

את הקושיה הזו דוחים: ואלא מאי [מה] רצונך לומר — שמשנתנו כר' יוסי, ולשיטה זו ר' יהודה מתיר בחרש ואפילו לכתחלה, ור' יוסי אוסר בחרש אפילו בדיעבד? אלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו] בה: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו בלי להוציא קול מפיו, ואם בירך — יצא, אם כן זו מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי, כי אי [אם] כשיטת ר' יהודה היא, הלא הוא מתיר אפילו לכתחלה, אי [ואם] כשיטת ר' יוסי היא, הוא אפילו דיעבד נמי [גם כן] לא מתיר!