״וְהָיוּ״ – בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְרַבָּנַן מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא ״שְׁמַע״ – בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.

"והיו הדברים" (דברים ו, ו) לומר בהויתן (כמו שהם) בלשון הקודש יהו (יהיו) תמיד. ושואלים: ורבנן, מאי טעמייהו [וחכמים, מה טעמם]? אמר קרא [הכתוב]: "שמע" (דברים ו, ד), כלומר: הבן בכל לשון שאתה שומע.

וְרַבִּי נַמִי, הָא כְּתִיב ״שְׁמַע״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן סָבְרִי כְּמַאן דְּאָמַר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא.

ושואלים: ורבי נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] "שמע"! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] כדי ללמוד ממנו דבר אחר: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, שלא די שיאמר קריאת שמע בלבו, אלא צריך להשמיע בקול שישמעו אזניו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך? ומשיבים: הם סברי כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] כי הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא.

וְרַבָּנַן נַמִי, הָכְתִיב ״וְהָיוּ״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? מִדְּבָרִים ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.

ושואלים: ורבנן נמי הכתיב [ולדעת חכמים גם כן הרי נאמר] "והיו", ומה הם למדים מכאן? ומשיבים: "והיו" ההוא שנאמר, מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד שלא יקרא למפרע. ושואלים: ורבי, עניין זה שלא יקרא למפרע מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: מכיון שלא נאמר "דברים" אלא "הדברים" ללמדנו כי צריך שיקרא אותם בסדרם זה ולא בשינוי. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך? ומשיבים: הדיוק של "דברים" "הדברים" לא משמע להו [נשמע להם], שאינו נראה להם כראיה.

לֵימָא קָסָבַר רַבִּי כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּה בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה – לָמָּה לִי לְמִכְתַּב ״וְהָיוּ״?

ומציעים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] רבי: כל התורה כולה, בכל לשון נאמרה, כלומר, כל התורה יכולה להיקרא בכל לשון? דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שכל התורה כולה דווקא בלשון הקודש נאמרה ואינה נאמרת בכל לשון אחרת — אם כן למה לי למכתב [לכתוב] "והיו" בקריאת שמע, תיחשב פרשה זו ככל שאר התורה!

אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ ״שְׁמַע״ כְּרַבָּנַן – כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְהָיוּ״.

ודוחים, אין מכאן ראיה, כי אצטריך [צריך הדבר] להיאמר במיוחד, כי סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כי "שמע" פירושו: הבן, כרבנן [כדעת חכמים] ובגלל לימוד מיוחד זה יותר הדבר אף בניגוד לשאר כל התורה, על כן כתב רחמנא [כתבה כאן התורה] "והיו", ללמדנו שבכל זאת צריך לומר את הדברים כהווייתם.

לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כָּל הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בְּכָל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה – לָמָּה לִי לְמִכְתַּב ״שְׁמַע״?

ושואלים מצד אחר: לימא קסברי רבנן [האם לומר שסברו חכמים]: כל התורה בלשון הקודש דווקא נאמרה? דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי בכל לשון נאמרה — למה לי למכתב [לכתוב] "שמע"? שהרי אם כל התורה נאמרת בכל לשון — גם זו כך!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא ״וְהָיוּ״ כְּרַבִּי – כָּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמַע״.

ודוחים: איצטריך [הוצרך הדבר], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "והיו" פירושו כרבי — שיאמרו דווקא בלשון הכתובה בתורה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "שמע".

תְּפִלָּה מְנָא לָן? דְּתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הַפַּקּוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים וּבָהֶם כַּמָּה נְבִיאִים תִּיקְּנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר.

ושואלים: תפלה מנא לן [מניין לנו] שאין לשנות בה את הסדר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, ומכאן למדים שיש סדר משמעותי בברכות אלה, שאין לשנותו. אמר ר' יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה] זאת: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים אנשי כנסת הגדולה, הם תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר בתחילה, ולכן אין לשנות סדרן. ומכאן להסברת סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים אָבוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״, וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעוֹז״, וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים קְדוּשּׁוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר ״הָבוּ לַה׳ כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאומרים ברכת "אבות"? שנאמר: "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט, א), כלומר הזכירו לה' את אילי ארץ החשובים — אבותינו. ומנין שאומרים ברכת "גבורות" שנאמר: "הבו לה' כבוד ועז" (תהלים כט, א) ומשמעות "עוז" הוא גבורה. ומנין שאומרים ברכת "קדושות"? שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש" (תהלים כט, ב) הרי כאן: "אבות", "גבורות", ו"קדושות", לפי הסדר.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּינָה אַחַר קְדוּשָּׁה – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ״ וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וְיָדְעוּ תוֹעֵי רוּחַ בִּינָה״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר תְּשׁוּבָה אַחַר בִּינָה – דִּכְתִיב ״וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.

ומה ראו לומר ברכת "בינה" ("חונן לאדם דעת") אחר "קדושה"? שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" (ישעיהו כט, כג), וסמיך ליה [וסמוך לו]: "וידעו תעי רוח בינה" (ישעיהו כט, כד). ומה ראו לומר ברכת ה"תשובה" אחר ברכת ה"בינה"? דכתיב [שנאמר]: "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיהו ו, י) ושואלים:

אִי הָכִי לֵימָא רְפוּאָה בַּתְרָהּ דִּתְשׁוּבָה! לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב ״וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.

אי הכי [אם כך] אתה לומד מפסוק זה — לימא [שיאמר] אם כן ברכת "רפואה" בתרה [אחר] ברכת "תשובה", ומדוע אין אומרים אותה בסמוך? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול הדבר להעלות על דעתך], משום דכתיב [שנאמר]: "וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה, ז), ללמד שאחרי התשובה צריכה להיות הסליחה וכך גם סדר הברכות.

וּמַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא, סְמוֹךְ אַהָא! כָּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הַסוֹלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵיְכִי הָרוֹפֵא לְכָל תַּחלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי״. לְמֵימְרָא דִּגְאוּלָה וּרְפוּאָה בָּתַר סְלִיחָה הִיא? וְהָכְתִיב ״וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״! הַהוּא – לָאו רְפוּאָה דְּתַחֲלוּאִים הִיא, אֶלָּא רְפוּאָה דִּסְלִיחָה הִיא.

ושואלים: ומאי חזית דסמכת אהא [ומה ראית לסמוך על פסוק זה] סמוך אהא [על פסוק זה] וסדר רפואה אחר תשובה! ומשיבים: כתב קרא אחרינא [נאמר פסוק אחר]: "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי. הגואל משחת חייכי" (תהלים קג, ג-ד), שאף ממנו מוכח שברכת ה"סליחה" קודמת לברכת ה"רפואה". למימרא [האם לומר] שברכות "גאולה" ו"רפואה" בתר [אחר] ברכת ה"סליחה" היא, והכתיב [והרי בכל זאת נאמר]: "ושב ורפא לו", ולכאורה היו צריכות להיות אחר ברכת ה"תשובה"! ומשיבים: צריכים להבין כי הפסוק ההוא לאו [לא] ברפואה של תחלואים הוא מדבר, אלא רפואה של סליחה היא. ולכן קבעו ברכת הסליחה אחרי ברכת התשובה.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר גְּאוּלָּה בַּשְּׁבִיעִית? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָּאֵל בַּשְּׁבִיעִית, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בַּשְּׁבִיעִית. וְהָאָמַר מַר: בַּשִּׁשִּׁית – קוֹלוֹת, בַּשְּׁבִיעִית – מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן דָּוִד בָּא. מִלְחָמָה נַמִי אַתְחַלְתָּא דִּגְאוּלָה הִיא.

ושואלים: ומה ראו לומר ברכת "גאולה" כברכה שביעית במספר? אמר רבא: מתוך שמסורת בידינו שעתידין ישראל ליגאל בשנה השביעית (השמיטה) לפיכך קבעוה בשביעית. ושואלים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: בשנה הששית לשנות השמיטה של ימות המשיח ישמעו קולות, בשנה השביעית יהיו מלחמות, ובמוצאי שביעית משיח בן דוד בא, הרי שלא תהיה הגאולה בשביעית אלא לאחריה! ומשיבים: בכל זאת מלחמה זו נמי [גם כן] אתחלתא [התחלת] הגאולה היא ולכן שייך לומר שהגאולה בשביעית.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר רְפוּאָה בַּשְּׁמִינִית? אָמַר רַבִּי אַחָא: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה מִילָּה בַּשְּׁמִינִית, שֶׁצְּרִיכָה רְפוּאָה, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בַּשְּׁמִינִית.

ומה ראו לומר ברכת "רפואה" בשמינית? אמר ר' אחא: מתוך שנתנה מילה בשמינית (ביום השמיני) והיא צריכה רפואה, לפיכך קבעוה את ברכת "רפואה" בשמינית.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים בַּתְּשִׁיעִית – אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: ״שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע״, וְדָוִד כִּי אֲמָרָהּ – בַּתְּשִׁיעִית אֲמָרָהּ.

ומה ראו לומר את ברכת ה"שנים" בתור ברכה תשיעית? אמר ר' אלכסנדרי: ברכה זו אמרו כנגד מפקיעי שערים, שיש להתפלל שיירד הגשם, ולא יפקיעו את שער התבואה בגלל מחסור בה, דכתיב [שנאמר]: "שבר זרוע רשע" (תהלים י, טו) ומזמור זה מדבר ברשעים העושים תחבולות וגוזלים עניים, ודוד כי [כאשר] אמרה, את הבקשה הזו — במזמור תשיעי אמרה, שכן אנו מונים את המזמור הראשון והשני כאחד, ונמצא שהוא במזמור תשיעי.

וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלֻיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים – דִּכְתִיב ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גָּלֻיּוֹת – נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״ וּכְתִיב ״וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךּ כְּבָרִאשׁוֹנָה״.

ושואלים: ומה ראו לומר ברכת "קיבוץ גליות" לאחר ברכת ה"שנים"? דכתיב [שנאמר]: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח), הרי שקיבוץ גלויות בא לאחר ברכת האדמה. וכיון שנתקבצו גליות אז נעשה גם דין ברשעים שאינם מאמינים בדת משה שהיא מן השמים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך" (ישעיה א, כה), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ואשיבה שפטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו) ולכן הסמיכו ברכת "השיבה שופטינו" לברכת "קיבוץ גלויות".

וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה דִּין מִן הָרְשָׁעִים – כָּלוּ הַפּוֹשְעִים, וְכוֹלֵל זֵדִים עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֶׁבֶר פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּיו (יִכְלוּ)״.

וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים מינים, וכולל זדים העוברים במזיד עמהם (עם המינים) שנאמר: "ושבר פשעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו" (ישעיה א, כח).

וְכֵיוָן שֶׁכָּלוּ הַפּוֹשְעִים – מִתְרוֹמֶמֶת קֶרֶן צַדִּיקִים, דִּכְתִיב ״וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק״, וְכוֹלֵל גֵּירֵי הַצֶּדֶק עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִפְּנֵי שִׁיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״ וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר״.

וכיון שכלו המינים מתרוממת אז קרן צדיקים, דכתיב [שנאמר]: "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" (תהלים עה, יא), שהדבר תלוי זה בזה. וכולל גירי הצדק עם הצדיקים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), שפירוש "זקן" — זה שקנה חכמה, וסמיך ליה [וסמוך לו]: "וכי יגור אתכם גר" (ויקרא יט, לג).

וְהֵיכָן מִתְרוֹמֶמֶת קַרְנָם – בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹוהֲבָיִךְ״.

והיכן מתרוממת קרנם של צדיקים? בירושלים, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים ישליו אהביך" (תהלים קכב, ו) לכן סמכו את ברכת "בונה ירושלים" לברכת "על הצדיקים".

וְכֵיוָן שֶׁנִּבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם בָּא דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר:

וכיון שנבנית ירושלים — בא דוד המשיח, שנאמר: