בִּפְרוֹזְבּוֹטִי. אֲמַר רַב פַּפָּא: וְקָרוּ לֵיהּ עַבְדָּא דְּמִזְדַבַּן בְּטַלְמֵי.

בפרוזבוטי בעניות, בשטר עניות, משום שמרדכי ידע את מוצאו של המן, שהיה נמוך ביותר. אמר רב פפא: וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי [וקוראים לו עבד שנמכר בלחם].

״וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי״ – מְלַמֵּד שֶׁכָּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע חֲקוּקִין עַל לִבּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אָמַר: ״כָּל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי״.

נאמר: "וכל זה איננו שוה לי" — מלמד שכל גנזיו של אותו רשע היו חקוקין (מצויירים) על לבו ובשעה שהיה רואה את מרדכי יושב בשער המלך, אמר: כל זה שנמצא כאן על לבי איננו שוה לי.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי״ [וגו׳]. מַאי ״לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה״ – לָעוֹשִׂין צִבְיוֹנוֹ וְלַמְצַפִּין תִּפְאַרְתּוֹ. יָכוֹל לַכֹּל – תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִשְׁאָר עַמּוֹ״ – לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם.

ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו" (ישעיהו כח, ה), מאי [מה פירוש] "לעטרת צבי ולצפירת תפארה" — לעושין צביונו (רצונו) ולמצפין ("צפירת") תפארתו. יכול תהא זו בשורה לכל — תלמוד לומר: "לשאר עמו" — למי שמשים עצמו כשירים כדבר טפל וקטן, ומי שמחשיב עצמו אינו זוכה לכך.

״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט״ – זֶה הַדָּן אֶת יִצְרוֹ, וּלְיוֹשֶׁב עַל הַמִּשְׁפָּט״ – זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. ״וְלִגְבוּרָה״ – זֶה הַמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. ״מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה״ – שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״שָׁעְרָה״ [אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים] שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

ובהמשך "ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה" (ישעיהו כח, ו) — זה המשפט שעושה אדם הדן את יצרו שלו וכופהו לשוב בתשובה. ו"ליושב על המשפט" — זה הדן אמת לאמתו אצל האחרים. "ולגבורה" — זה המתגבר על יצרו. "משיבי מלחמה" — אלה שנושאין ונותנין בהלכה במלחמתה של תורה. "שערה" — אלו תלמידי חכמים שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שמתוך שהם באים ראשונים ויוצאים אחרונים, הרי הם נעשים כשוערים.

אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשְׂרָאֵל עָסְקוּ בַּתּוֹרָה, אוּמּוֹת הָעוֹלָם לֹא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה.

ובהמשך מפרש מקראות אלה, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו ישראל שאתה עושה להם ניסים, מאלו, מאומות העולם? אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה.

אֲמַר לֵיהּ: ״גַּם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ…פָּקוּ פְּלִילִיָּה״, אֵין ״פָּקוּ״ אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״, וְאֵין ״פְּלִילִיָּה״ אֶלָּא דַּיָּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתַן בִּפְלִילִים״.

אמר ליה [לו] מידת הדין לקדוש ברוך הוא: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו ברואה פקו פליליה" (ישעיהו כח, ז), ואין "פקו" אלא גיהנם, שנאמר: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כה, לא), ואין "פליליה" אלא דיינין, שנאמר: "ונתן בפללים" (שמות כא, כב) שגם ישראל חטאו וראויים לעונש.

״וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לְבֵית הַצְּלָמִים – נִסְתַּלְּקָה הֵימֶנָּה שְׁכִינָה, אָמְרָה: ״אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתַּנִי״ שֶׁמָּא אַתָּה דָּן עַל שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְעַל אוֹנֶס כְּרָצוֹן?

ושוב לפירוש המגילה, נאמר באסתר: "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית" (אסתר ה, א), אמר ר' לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים שהיה בפנים, נסתלקה הימנה שכינה. מיד אמרה: "אלי אלי למה עזבתני" (תהלים כב, ב)?! שמא נסתלקה ממני שכינה, משום שאתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון,

אוֹ שֶּׁמָּא עַל שֶׁקְּרָאתִיו כֶּלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי״. חָזְרָה וּקְרָאַתּוּ אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה״.

או שמא נסתלקה ממני שכינה על שקראתיו את המן בתפילתי "כלב", שנאמר: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (תהלים כב, כא) חזרה וקראתו בתפילתה "אריה", שנאמר: "הושיעני מפי אריה" (תהלים כב, כב).

״וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה״ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְדַּמְּנוּ לָהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: אֶחָד שֶׁהִגְבִּיהַּ אֶת צַוָּארָהּ, וְאֶחָד שֶׁמָּשַׁךְ חוּט שֶׁל חֶסֶד עָלֶיהָ, וְאֶחָד שֶׁמָּתַח אֶת הַשַּׁרְבִיט.

נאמר: "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עומדת בחצר נשאה חן בעיניו..." (אסתר ה, ב), אמר ר' יוחנן: שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה שתעמוד ישר ולא תתבייש, וזה מרומז בפסוק "נשאה חן", ואחד שמשך חוט של חסד ויופי עליה, ואחד שמתח את השרביט של המלך,

וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה וְהֶעֱמִידוֹ עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, וְאָמְרִי לָהּ: עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, וְאָמְרִי לָהּ: עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עַל שִׁשִּׁים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַמָּתָהּ שֶׁל בַּת פַּרְעֹה, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשִׁינֵּי רְשָׁעִים. דִּכְתִיב ״שִׁינֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי שִׁבַּרְתָּ אֶלָּא שְׁרִיבַּבְתָּ. רַבָּה בַּר עוֹפְרָן אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ, וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ: מָאתַיִם.

וכמה מתחו? אמר ר' ירמיה: שתי אמות היה השרביט והעמידו על שתים עשרה, ואמרי לה [ויש אומרים] שהעמידו על שש עשרה, ואמרי לה [ויש אומרים] על עשרים וארבע. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: העמידו על ששים אמה, וכן אתה מוצא שירבוב כזה באמתה (ידה) של בת פרעה ששלחה את ידה לקחת את משה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב [שנאמר]: "שני רשעים שברת" (תהלים ג, ח), ואמר ריש לקיש: אל תקרי [תקרא] "שברת" אלא "שריבבת" (ראה ברכות נד,ב). רבה בר עופרן אמר משום ר' אלעזר ששמע מרבו ורבו מרבו: השתרבב השרביט מאתים אמה.

״וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ״ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה ״מַה בַּקָשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ״ חֲצִי הַמַּלְכוּת וְלֹא כָּל הַמַּלְכוּת, וְלֹא דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ לַמַּלְכוּת, וּמַאי נִיהוּ – בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

נאמר: "ויאמר לה המלך (לאסתר המלכה) מה בקשתך... עד חצי המלכות ותעש" (אסתר ה, ג-ו) ומעירים: רק חצי המלכות, ולא כל המלכות?! מדוע אמר לה בלשון זו? אלא הכוונה ולא דבר שחוצץ למלכות, שיש דבר שהמלכות בשום אופן לא תסכים ומאי ניהו [ומה הוא] — בנין בית המקדש, שבדבר זה לא ימלא בקשתה.

״יָבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן…אֶל הַמִּשְׁתֶּה״. תָּנוּ רַבָּנַן: מָה רָאֲתָה אֶסְתֵּר שֶׁזִּימְּנָה אֶת הָמָן? רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פַּחִים טָמְנָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח״,

נאמר שבקשה אסתר: "יבא המלך והמן היום אל המשתה" (אסתר ה, ד). תנו רבנן [שנו חכמים]: מה ראתה אסתר שזימנה את המן אל המשתה? ר' אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר: "יהי שלחנם לפניהם לפח" (תהלים סט, כג) וסמכה על כך שתוכל להכשיל את המן במשתה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִבֵּית אָבִיהָ לָמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם״ וגו׳, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטּוֹל עֵצָה וְיִמְרוֹד,

ר' יהושע אומר: מבית אביה למדה לעשות כן, ששמעה בביתה שמזכירים את מה שנאמר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם" (משלי כה, כא). ר' מאיר אומר: זימנה אותו כדי שיהיה כל הזמן סמוך לה שלא יטול עצה וימרוד במשך הזמן, כשיראה שאחשורוש כועס עליו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָּהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל אָחוֹת יֵשׁ לָנוּ בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְיָסִיחוּ דַּעְתָּן מִן הָרַחֲמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מָצוּי לָהּ בְּכָל עֵת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אוּלַי יַרְגּישׁ הַמָּקוֹם וְיַעֲשֶׂה לָנוּ נֵס.

ר' יהודה אומר: זימנה את המן כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, שאם היא מרחקת אותו היה המן חושד בה. ר' נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל: אחות יש לנו בבית המלך, ויסיחו דעתן מן בקשת הרחמים מה'. ר' יוסי אומר: עשתה זאת כדי שיהא מצוי לה בכל עת, שאולי בתוך כך תהא לה הזדמנות להכשילו באיזשהו דבר לפני המלך. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום (הקדוש ברוך הוא) שהכל תומכים בהמן ואין איש עוזר לישראל ויעשה לנו נס.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אַסְבִּיר לוֹ פָּנִים כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵג הוּא וְהִיא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֶלֶךְ הֲפַכְפְּכָן הָיָה. אָמַר רַבִּי גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִין צְרִיכִין אָנוּ לְמוֹדָעִי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: קִנְאַתּוּ בַּמֶּלֶךְ, קִנְאַתּוּ בַּשָּׂרִים.

ר' יהושע בן קרחה אומר: נתכוונה כך — אסביר לו פנים כדי שיחשוד בנו המלך שאנחנו מיודדים כדי שיהרג הוא והיא יחד, ואולי בשל מות המן תתבטל הגזירה. רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה וקיותה אסתר שאם יראה אחשורוש את המן פעמים רבות סופו שישנה דעתו עליו. אמר רבן גמליאל: עדיין צריכים אנו למודעי, לדבריו של ר' אלעזר המודעי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר המודעי אומר: קנאתו במלך קנאתו בשרים, כלומר, גרמה שיתקנאו בו המלך והשרים, ובכך תביא למפלתו.

רַבָּה אָמַר: ״לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן״, אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״בְּחוּמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם״ וגו׳, אַשְׁכַּחֵיהּ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לֵאלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן חָזְיָא אֶסְתֵּר וְעָבְדָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: כְּכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי וּכְכוּלְּהוּ אֲמוֹרָאֵי.

רבה אמר: הסיבה שבגללה הזמינה את המן לסעודה היתה, שרצתה לקיים מה שנאמר: "לפני שבר גאון" (משלי טז, יח), שלפני שבירת הרשעים, יש להביאם לידי גאוה. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: עשתה כן כדי לקיים את דברי הכתוב: "בחמם אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם" (ירמיה נא, לט). מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רבה בר אבוה לאליהו הנביא ושאל: כמאן חזיא [כמי, כדעת מי ראתה] אסתר ועבדא הכי [ועשתה כך]? מה היה טעמה באמת? אמר ליה [לו]: ככולהו תנאי וככולהו אמוראי [כדעת כל התנאים וכדעת כל האמוראים], כלומר, שחשבה אסתר על כל הנימוקים שאמרנו.

״וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרוֹב בָּנָיו״ וְכַמָּה רוֹב בָּנָיו? אָמַר רַב שְׁלֹשִׁים, עֲשָׂרָה מֵתוּ, וַעֲשָׂרָה נִתְלוּ, וַעֲשָׂרָה מְחַזְּרִין עַל הַפְּתָחִים,

נאמר: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו" (אסתר ה, יא) ושואלים: וכמה הם רב בניו? אמר רב: שלשים היו, עשרה מהם מתו, ועשרה נתלו כמפורש במגילה, ועשרה נותרו בחיים והם מחזרין על הפתחין.

וְרַבָּנַן אָמְרִי: אוֹתָן שֶׁמְּחַזְּרִין עַל הַפְּתָחִים שִׁבְעִים הָוְיָא, דִּכְתִיב ״שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ״ אַל תִּקְרֵי שִׁבְעִים אֶלָּא שְׂבֵעִים.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: אותן שמחזרין על הפתחין שבעים הויא [היו], דכתיב [שנאמר]: "שבעים בלחם נשכרו" (שמואל א' ב, ה), אל תקרי [תקרא] "שבעים" אלא "שבעים".

וְרָמֵי בַּר אַבָּא אָמַר: כּוּלָּן מָאתַיִם וּשְׁמוֹנָה הָווּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרוֹב בָּנָיו״, ״וְרוֹב״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתָן וְאַרְבֵּיסַר הָווּ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״וְרֹב״ כְּתִיב.

ורמי בר אבא אמר: כולן כל בניו מאתים ושמונה הוו [היו], שנאמר: "ורוב בניו", והוא מאתים ושמונה לפי חשבון גימטריה. ושואלים: "ורוב" בגימטריא מאתן וארביסר הוו [מאתים וארבעה עשר הם]! אמר רב נחמן בר יצחק: "ורב" כתיב [נאמר] חסר, וזהו בדיוק מאתים ושמונה.

״בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: נָדְדָה שְׁנַת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: נָדְדוּ עֶלְיוֹנִים, נָדְדוּ תַּחְתּוֹנִים. רָבָא אָמַר: שְׁנַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַמָּשׁ.

כתיב [נאמר]: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א), אמר ר' תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא. ורבנן אמרי: נדדו עליונים, נדדו תחתונים, כלומר, גם שינה של מלך עולם וגם שינה של המלך אחשורוש. רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש, והסיבה לכך היתה זו:

נָפְלָה לֵיהּ מִילְּתָא בְּדַעֲתֵיהּ, אָמַר: מַאי דְּקַמָּן דִּזְמִינְתֵיהּ אֶסְתֵּר לְהָמָן? דִּלְמָא עֵצָה קָא שָׁקְלִי עִילָּוֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא לְמִקְטְלֵיהּ. הָדַר אָמַר: אִי הָכִי לָא הֲוָה גַּבְרָא דְּרָחֵים לִי, דַּהֲוָה מוֹדַע לִי? הָדַר אָמַר: דִּלְמָא אִיכָּא אִינִישׁ דַּעֲבַד בִּי טִיבוּתָא וְלָא פְּרַעֲתֵיהּ, מִשּׁוּם הָכִי מִימְנְעִי אֱינָשֵׁי וְלָא מְגַלּוּ לִי. מִיָּד ״וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים״.

נפלה ליה מילתא בדעתיה [נפל לו דבר בדעתו] ואמר: מאי דקמן דזמינתיה [מה הוא זה שלפנינו שהזמינה] אסתר להמן? דלמא [שמא] עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה [הם מטכסים על אותו אדם, עלי, להרוג אותו]. הדר [חזר] ואמר לעצמו: אי הכי [אם אכן היה כך] האם לא הוה גברא דרחים לי [היה אדם שאוהב אותי] דהוה מודע לי [שהיה מודיע לי] שיש קנוניה כזאת? הדר [חזר] ואמר לעצמו: דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה, משום הכי מימנעי אינשי ולא מגלו לי [שמא יש אדם שעשה לי טובה ולא פרעתי לו כגמולו, ומשום כך נמנעים אנשים ואינם מגלים לי] סוד, לפי שיודעים הם שאין להם רווח בדבר, מיד — "ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים" (אסתר ו, א).

״וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְרָאִים מֵאֵילֵיהֶן. ״וַיִמָּצֵא כָתוּב״, ״כְּתָב״ מִבָּעֵי לֵיהּ! מְלַמֵּד

נאמר: "ויהיו נקראים לפני המלך" (אסתר ו, א), ומסבירים: מלמד שהיו נקראים מאיליהן. נאמר בהמשך: "וימצא כתוב" (אסתר ו, ב) ושואלים: "כתב" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, ומדוע נאמר בלשון הווה? ומסבירים: מלמד