מוֹרֵד בְּמַלְכוּת הוּא, וְלָא צְרִיךְ לְמִידַיְינֵיהּ. אָמְרָה לוֹ: עֲדַיִין שָׁאוּל קַיָּים, וְלֹא יָצָא טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: ״בָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִיתִנִי [הַיּוֹם הַזֶּה] מִבֹּא בְדָמִים״.

נבל בעלך מורד במלכות הוא, שדוד ראה עצמו כמלך, ונבל הוא מסרב לפקודותיו ולא צריך למידייניה [ואין צורך לדון אותו] כדרך שדנים דין אחר. אמרה לו: אינך יכול לעשות זאת כי עדיין שאול קיים והוא מלך בפועל ולא יצאה טבעך (מטבע שלך) בעולם, כלומר עדיין אין אתה מלך מוכר לכל ולכן אינך רשאי לדון אדם כמורד במלכות. אמר לה: "וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים" (שמואל א' כה, לג).

דָּמִים תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁגִּילְּתָה אֶת שׁוֹקָהּ, וְהָלַךְ לְאוֹרָה שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. אָמַר לָהּ: הַשְׁמִיעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״, ״זֹאת״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ – מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע, וּמַסְקָנָא הָכִי הֲוַאי.

ושואלים: דמים הלוא תרתי [שנים] משמע ומדוע לא אמר "בדם" שהוא לשון יחיד? אלא מלמד שגילתה את שוקה ונתאוה לה והלך לאורה (מן האש שלה) בשל תאוותו אליה, שלש פרסאות, ואמר לה: השמיעי לי כלומר השמעי לי ותיעתרי לי לבוא עליך. ומכיון שהיתה נדה, הרי דמים תרתי משמע; דם נדה ושפיכות דמים! אמרה לו: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כה, לא) ומדייקים: "זאת" — מכלל דאיכא אחריתי [מכאן שיש אחרת] שעשויה להיות לו למכשול, ומאי ניהו [ומה הוא] המעשה האחר? המעשה של בת שבע. ומסקנא הכי הואי [והסיום, בסוף דבר, כך היה] שאכן נכשל בבת שבע. ומכאן שאביגיל היתה נביאה, שידעה מראש שכך יקרה. אגב הזכרת ענין זה, מבארים עוד דברים שנאמרו בענין זה.

״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. כִּי הֲוַות מִיפַּטְרָא מִינֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדוֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ״.

בין הדברים שאמרה אביגיל לדוד, היה גם: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים" (שמואל א' כה, כט), כי הוות מיפטרא מיניה [כאשר נפרדה ממנו] אמרה ליה [לו]: "והטיב ה' לאדני וזכרת את אמתך" (שמואל א' כה, לא)

אֲמַר רַב נַחְמָן: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: אִיתְּתָא בַּהֲדֵי שׁוּתָא פִּילְכָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שָׁפֵיל וְאָזֵיל בַּר אַוְוזָא וְעֵינוֹהִי מִיטַיְיפֵי.

אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפיתגם עממי: איתתא בהדי שותא פילכא [האשה יחד עם השיחה היא גם מחזיקה את הפלך], כלומר, אשה אגב עבודה אחת דואגת גם להרויח דבר נוסף, שהרי כל מה שבאה לדוד, היה זה כדי להציל את נבל בעלה, ועם זאת רמזה לו, שאם ימות בעלה יזכור אותה וישאנה לאשה. ואכן כך עשה, שלאחר מות נבל נשא אותה דוד לאשה. איכא דאמרי [יש אומרים] שהשתמש רב נחמן בפתגם אחר: שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי [משפיל את ראשו והולך הברווז, אבל עיניו צופות] מרחוק למצוא דבר מה, אף אביגיל נהגה כן.

חוּלְדָּה – דִּכְתִיב ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר״ וגו׳. וּבְמָקוֹם דְּקָאֵי יִרְמְיָה הֵיכִי מִתְנַבְּיָא אִיהִי? אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּלְדָּה קְרוֹבַת יִרְמְיָה הָיְתָה, וְלָא הֲוָה מַקְפִּיד עָלֶיהָ.

חולדה היתה נביאה דכתיב [שנאמר]: "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חולדה הנביאה" (מלכים ב' כב, יד) בשליחות המלך יאשיה, ושואלים: ובמקום דקאי [שעומד, שנמצא] ירמיה היכי מתנביא איהי [איך נתנבאה היא]? שמפני כבודו של ירמיהו הגדול ממנה ראוי היה לה שלא להתנבא! אמרי בי [אמרו חכמי בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: חולדה קרובת משפחה של ירמיה היתה, ולא הוה [היה] מקפיד עליה, ושואלים: בכל זאת

וְיֹאשִׁיָה גּוּפֵיהּ, הֵיכִי שָׁבֵיק יִרְמְיָה וּמְשַׁדַר לְגַבָּהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת הֵן.

ויאשיה גופיה [עצמו] היכי שביק [איך עזב] את ירמיה ומשדר לגבה [ושלח אליה]? אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' שילא: מפני שהנשים רחמניות הן, וקיוה שתאמר לו דברים רכים יותר.

רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: יִרְמְיָה לָא הֲוָה הָתָם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וּמְנָלַן דְּאַהֲדוּר – דִּכְתִיב ״כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב״, אֶפְשָׁר יוֹבֵל בָּטֵל וְנָבִיא מִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּבָּטֵּל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיִּרמְיָה הֶחְזִירָן,

ר' יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם [היה שם] מפני שהלך להחזיר את עשרת השבטים מגלותם. ומנלן דאהדור [ומניין לנו שהחזירם]? דכתיב [שנאמר]: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג), אפשר שיובל כבר בטל, לפי שהיובל נוהג רק כשכל שבטי ישראל במקומם, ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן,

וְיֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶן. דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל״. וְכִי מַה טִּיבוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֹּאשִׁיָּהוּ מָלַךְ עֲלֵיהֶן. רַב נַחְמָן אָמַר: מֵהָכָא ״גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי״.

ויאשיהו בן אמון מלך עליהן, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל" (מלכים ב' כג, יז), וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל שהיא עיר בממלכת ישראל? אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: ראיה יש לדבר מהכא [מכאן], שנאמר: "גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי" (הושע ו, יא) משמע ששבו למקומם.

אֶסְתֵּר – דִּכְתִיב ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״, בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: שֶׁלְּבָשַׁתָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. כְּתִיב הָכָא ״וַתִּלְבַּשׁ״ וּכְתִיב הָתָם ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי״ וגו׳.

אסתר מניין שהיתה נביאה — דכתיב [שנאמר]: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א) והרי "ותלבש אסתר בגדי מלכות" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא רמז הוא שלבשתה רוח הקדש, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ותלבש", וכתיב התם [ונאמר שם]: "ורוח לבשה את עמשי" (דברי הימים א' יב, יח) וכשם ששם הכוונה לרוח הקודש — אף כאן מלכות זו היא רוח הקודש.

אֲמַר רַב נַחְמָן: לָא יָאָה יְהִירוּתָא לְנָשֵׁי, תַּרְתֵּי נָשֵׁי יְהִירָן הָוְיָין, וְסַנְיַין שְׁמַיְיהוּ, חֲדָא שְׁמָהּ זִיבּוּרְתָא, וַחֲדָא שְׁמָהּ כַּרכּוּשְׁתָּא. זִיבּוּרְתָא – כְּתִיב בָּהּ ״וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק״, וְאִילּוּ אִיהִי לָא אָזְלָה לְגַבֵּיהּ. כַּרכּוּשְׁתָּא כְּתִיב בָּהּ ״אִמְרוּ לָאִיש״ וְלֹא אָמְרָה ״אִמְרוּ לַמֶּלֶךְ״.

אגב הזכרת הנביאות אמר רב נחמן: לא יאה [יפה], לא מתאימה יהירותא לנשי [יהירות, גאוה, לנשים]. וראיה לדבר: תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו [שתי נשים גאוותניות היו והיו שמותיהן מכוערים]: חדא [אחת] שמה זיבורתא [דבורה], וחדא [ואחת] שמה כרכושתא [חולדה], ומנין שהיו יהירות? זיבורתא כתיב [דבורה נאמר] בה: "ותשלח ותקרא לברק" (שופטים ד, ו) ואילו איהי [היא עצמה] לא אזלה לגביה [הלכה אליו]. כרכושתא כתיב [חולדה נאמר] בה: "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" (מלכים ב' כב, טו) ולא אמרה אמרו למלך.

אָמַר רַב נַחְמָן: חוּלְדָּה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא ״בֶּן חַרְחַס״ וּכְתִיב הָתָם ״בְּתִמְנַת חֶרֶס״.

כיון שהוזכרה חולדה הנביאה, אמר רב נחמן: חולדה מבני בניו של יהושע היתה, ורמז לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן]: "חולדה הנביאה אשת שלם בן תקוה בן חרחס" (מלכים ב' כב, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] ביהושע: "ויקברו אותו... בתמנת חרס" (שופטים ב, ט) ללמד שיש קשר ביניהם.

אֵיתִיבֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: נֵרִיָּה, בָּרוּךְ, וּשְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, חֲנַמְאֵל, וְשַׁלּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חוּלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא ״בֶּן תִּקְוָה״ וּכְתִיב הָתָם ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״!

איתיביה [הקשה לו] רב עינא סבא [הזקן] לרב נחמן: הלא שנינו — שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה ובנו ברוך, ושריה, ומחסיה אביו, וירמיה ואביו חלקיה, חנמאל בן דודו של ירמיה, ושלום אבי חנמאל. ר' יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה. וראיה לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] בחולדה "בן תקוה" וכתיב התם [ונאמר שם] ברחב "את תקות חוט השני" (יהושע ב, יח).

אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא סָבָא! וְאָמְרִי לָהּ: פַּתְיָא אוּכָּמָא! מִינֵי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעֲתָא; דְּאִיגַּיְירָא וּנְסָבָהּ יְהוֹשֻׁעַ. וּמִי הָווּ לֵיהּ זַרְעָא לִיהוֹשֻׁעַ? וְהָכְתִיב ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״! בָּנֵי – לָא הָווּ לֵיהּ, בְּנָתָן – הָווּ לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: עינא סבא, [הזקן] ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו: פתיא אוכמא [סיר שחור] כלומר, עמית בתורה שיגע והשחיר פניו עליה, מיני ומינך [ממני וממך] תסתיים שמעתא [השמועה] שאנחנו יכולים לצרף את שתי השמועות ולומר: דאיגיירא ונסבה [שהתגיירה רחב ונשאה] יהושע והיתה חולדה איפוא גם מזרעו של יהושע וגם משל רחב. ותוהים: ומי הוו ליה זרעא [האם היה לו זרע] ליהושע? והכתיב [והרי נאמר] ברשימת היחס של שבט אפרים: "... נון בנו יהושע בנו" (דברי הימים א' ז, כז) ואינו מונה הלאה, משמע שלא היו לו בנים! ומשיבים: אכן, בני [בנים] לא הוו ליה [היו לו], ואולם בנתן הוו ליה [בנות היו לו].