״לֹא יִגְרַע מִּצַּדִּיק עֵינָיו״ בִּשְׂכַר צְנִיעות שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל – זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל, וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בּוֹ בְּשָׁאוּל – זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר.

"לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכיסא ויושיבם לנצח ויגבהו" (איוב לו, ז), לומר: בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול שהיה צנוע, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר.

וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל – דִּכְתִיב ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא״. וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!

ומסבירים: ומאי [ומה] צניעות היתה בה ברחל? דכתיב [שנאמר]: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" (בראשית כט, יב), ושואלים: וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?

אֶלָּא אֲמַר לָהּ: מִינְסְבָא לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין. מִיהוּ, אַבָּא רַמָּאָה הוּא, וְלָא יָכְלַתְּ לֵיהּ. אֲמַר לָהּ אָחִיו אֲנָא בְּרַמָּאוּת. אֲמַרָה לֵיהּ: וּמִי שָׁרֵי לְצַדִּיקֵי לִסְגוּיֵי בְּרַמָּיוּתָא? אֲמַר לָהּ: אִין, ״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״.

אלא כך צריך לומר, שכשראה אותה אמר לה: מינסבא [האם תינשאי] לי? אמרה ליה [לו] אין [כן], מיהו [אבל], אבא רמאה [רמאי] הוא ולא יכלת ליה [תוכל לו], לכך אמר לה שאחי אביה הוא, כלומר: אחיו אנא [אני] ברמאות. אמרה ליה [לו]: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא [והאם מותר לצדיקים ללכת ברמאות]? אמר לה: אין [כן], שנאמר: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמואל ב' כב, כז), כלומר, שעם כל אדם יש לנהוג כראוי לו.

אֲמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּיוּתָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אִית לִי אַחְתָּא דִּקְשִׁישָׁא מִינַּאי, וְלָא מִנְסֵיב לִי מִּקַמָּהּ. מָסַר לָהּ סִימָנִים.

אמר לה יעקב: ומאי רמיותא [ומה הרמאות] שיש בידו לעשות? אמרה ליה [לו]: אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסיב לי מקמה [יש לי אחות שגדולה ממני ולא ישיא אותי לפניה] ויתן אותה לך במקומי. מסר לה סימנים שתתן לו כשיהיו יחד, שידע שהיא — היא,

כִּי מְטָא לֵילְיָא, אֲמַרָה: הָשְׁתָּא מִיכַּסְפָא אַחְתַּאי, מְסַרְתִּינְהוּ נִיהֲלָהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיְּהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה״, מִכְּלָל דְּעַד הָשְׁתָּא לָאו לֵאָה הִיא?! אֶלָּא: מִתּוֹךְ סִימָנִין שֶׁמְּסָרָהּ רָחֵל לְלֵאָה לָא הֲוָה יָדַע עַד הָשְׁתָּא. לְפִיכָךְ זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל.

כי מטא ליליא [כשהגיע ליל הנישואין] אמרה רחל בלבה: השתא מיכספא אחתאי [עכשיו תתבייש אחותי], שיבקש ממנה יעקב הסימנים ולא תדע. מסרתינהו ניהלה [מסרה אותם לה]. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ויהי בבקר והנה היא לאה" (בראשית כט, כה), ולכאורה מכלל הדברים לומד אתה שעד השתא [עכשיו] לאו [לא] לאה היא? אלא: מתוך סימנים שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא [לא היה יודע עד עכשיו] שהיא לאה. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.

וּמַה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל – דִּכְתִיב ״וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל״ – זָכָה וְיָצְאָת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָה לְאָדָם – פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיּוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִגְבָּהוּ״ (וגו׳) וְאִם הִגִּיס דַּעְתּוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים״ וגו׳.

ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב [שכן נאמר]: "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל" (שמואל א' י, טז), ומשום כך זכה ויצאת ממנו אסתר. כיוצא בדבר אמר ר' אלעזר: כשהקדוש ברוך הוא פוסק גדולה לאדם — פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר: "לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וישיבם לנצח ויגבהו" (איוב לו, ז). ואם הגיס דעתו (התגאה) בכך — הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: בפסוק הבא: "ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עני ". (איוב לו, ח).

״וְאֶת מַאֲמָר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עוֹשָׂה״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁהָיְתָה מַרְאָה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. ״כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ״. אָמַר רַבָּה בַּר לִימָא (מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב) שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי.

נאמר: "ואת מאמר מרדכי אסתר עשה" (אסתר ב, כ), אמר ר' ירמיה: שהיתה ממשיכה ומראה דם נדה לחכמים לשאול אם טהורה היא. נאמר: "כאשר היתה באמנה אתו" (אסתר ב, כ), אמר רבה בר לימא משמיה [משמו] של רב: שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.

״בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ״ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִקְצִיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדוֹן עַל עֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק, וּמַנּוּ – יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי״ וגו׳.

נאמר "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש" (אסתר ב, כא), אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הקציף הקדוש ברוך הוא אדון על עבדיו כדי לעשות רצון צדיק. ומנו [ומי הוא זה]? יוסף, שקצף פרעה על שריו והכניסם לבית הסוהר, ואמר שר המשקים "ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתר לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר

עֲבָדִים עַל אֲדוֹנֵיהֶן לַעֲשׂוֹת נֵס לַצַּדִּיק, וּמַנּוּ – מָרְדֳּכַי, דִּכְתִיב ״וַיִּוָדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי״ וגו׳.

"(בראשית מא, יב), וכן הקציף עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק אחר, ומנו [ומי הוא]? מרדכי, דכתיב [שנאמר]: "ויודע הדבר למרדכי" (אסתר ב, כב) ומספרים כיצד נודע לו?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּגְתָן וָתֶרִֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הָווּ, וְהָיוּ מְסַפְּרִין בִּלְשׁוֹן טוּרְסִי, וְאוֹמְרִים מִיּוֹם שֶׁבָּאת זוֹ לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ, בֹּא וְנַטִּיל אֶרֶס בַּסֵפֶל כְּדֵי שֶׁיָּמוּת. וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן.

אמר ר' יוחנן: בגתן ותרש שני טרסיים (בני העם הטרסי) הוו [היו] והיו מספרין (מדברים) ביניהם בלשון טורסי, ואומרים: מיום שבאת זו אסתר לא ראינו שינה בעינינו שהיה עם אסתר כל הלילה ומטריד אותם בבקשות לסיפוק תאוותיו, ולכך בא ונטיל ארס בספל שהוא שותה כדי שימות. והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון.

אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה? אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶשְמוֹר מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִמָּצֵא״ – שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּמִשְׁמַרְתָּן.

אמר לו האחד לחבירו: הלא אין משמרתי ומשמרתך שוה ואיך נוכל לסדר את הדבר בינינו? אמר לו: אני אשמור משמרתי ומשמרתך. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ויבקש הדבר וימצא" (אסתר ב, כג), ומה נמצא — שלא נמצאו במשמרתן.

״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, (אַחַר מַאי) אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְפוּאָה לְמַכָּה.

נאמר: "אחר הדברים האלה" (אסתר ג, א), ושואלים: אחר מאי [מה]? מה הקשר בין הדברים? אמר רבא: אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה, שהרי תחילת הדבר שבסופו הביא לנס היה כבר קודם לכן וקרה עוד לפני הגזירה עצמה.

דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם״ – אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן, מַכֶּה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָגַף ה׳ אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפוֹא״.

שאמר ריש לקיש: אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר: "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים" (הושע ז, א) אבל ביחס לאומות העולם אינו כן — מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר: "ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא" (ישעיה יט, כב).

״וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלוֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ״ אָמַר רָבָא בִּתְחִילָּה בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, וּלְבַסּוֹף בְּעַם מָרְדֳּכַי, וּמַנּוּ – רַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף בְּכָל הַיְּהוּדִים.

נאמר: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (אסתר ג, ו), אמר רבא: בתחילה רצה שתפגע הגזירה במרדכי לבדו, ולבסוף בעם מרדכי, ומנו [ומי הוא] — רבנן [חכמים] שהם עמו המיוחד של מרדכי, ולבסוף בכל היהודים.

״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל״ תָּנָא: כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחוֹדֶשׁ אֲדָר שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה, אָמַר: נָפַל לִי פּוּר בְּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה. וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד.

"הפיל פור הוא הגורל" (אסתר ג, ז), תנא [שנה החכם]: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, שראה בכך סימן טוב לקיום תוכניתו. אמר: נפל לי פור בירח (בחודש) שמת בו משה והוא איפוא זמן פורענות לישראל, ולא היה יודע שאמנם בשבעה באדר מת משה, אבל גם בשבעה באדר נולד ויש בו גם שמחה לישראל.

״יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד״ אֲמַר רָבָא: לֵיכָּא דְּיָדַע לִישָּׁנָא בִּישָׁא כְּהָמָן. אֲמַר לֵיהּ: תָּא נִיכְלִינְהוּ! אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפִינָא מֶאֱלֹהָיו, דְּלָא לִיעֲבֵיד בִּי כְּדַעֲבַד בְּקַמָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת.

אמר המן לאחשורוש: "ישנו עם אחד" (אסתר ג, ח), אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא [אין מי שיודע לומר לשון הרע] כהמן, אמר ליה [לו] לאחשורוש: תא ניכלינהו [בוא נכלה אותם] את היהודים. אמר ליה [לו] אחשורוש: מסתפינא מאלהיו דלא ליעביד בי כדעבד מקמאי [מתיירא אני מאלהיהם שלא יעשה בי כמו שעשה בראשונים] שעמדו כנגדם. אמר ליה [לו]: ישנו מן המצות (צורת ביטוי שונה למלה ל"ישנו"), כלומר; שחדלו לקיים מצוות.

אֲמַר לֵיהּ: אִית בְּהוּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: עַם אֶחָד הֵן.

אמר ליה אחשורוש: אית בהו רבנן [יש בהם חכמים] המקיימים מצוות. אמר ליה [לו]: עם אחד הן, כלומר, כולם שוים, וכולם אינם מקיימים.

שֶׁמָּא תֹּאמַר קָרְחָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּמַלְכוּתְךָ – מְפוּזָּרִין הֵם בֵּין הָעַמִּים, שֶּׁמָּא תֹּאמַר אִית הֲנָאָה מִינַּיְיהוּ ״מְפוֹרָד״, כִּפְרֵידָה זוֹ שֶׁאֵינָה עוֹשָׂה פֵּירוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אִיכָּא מְדִינָתָא מִינַּיְיהוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ״.

שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך — שאם נשמיד עם שלם יהיה שטח שומם בתוך המלכות — הרי מפוזרין הם בין העמים, והשמדתם לא תביא לידי שממה במקומות בהם הם נמצאים; שמא תאמר: אית [יש] הנאה מינייהו [מהם]; עם זה הוא "מפורד" (אסתר ג, ח) — כפרידה זו שהיא עקרה שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו [יש מדינה מהם], שיש עיר שלמה מהם — דע לך שהם מפוזרים "בכל מדינות מלכותך" (אסתר ג, ח), ואין מקום מושבם אחד.

״וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכָּל עָם״ – דְּלָא אָכְלִי מִינַּן, וְלָא נָסְבִי מִינַּן, וְלָא מִנְסְבִי לָן. ״וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים״ – דְּמַפְקִי לְכוּלָּא שַׁתָּא בִּשְׁהִ״י פְּהִ״י. ״וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם״ – דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וּמְבַזוּ לֵיהּ לְמַלְכוּת. וַאֲפִילּוּ נוֹפֵל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ. וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – חוֹבְטוֹ בְּקַרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ.

"ודתיהם שנות מכל עם" (אסתר ג, ח) — דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן [שאינם אוכלים משלנו, אינם נושאים נשים משלנו ואינם משיאים לנו]. "ואת דתי המלך אינם עשים" (אסתר ג, ח) — דמפקי לכולא שתא ב־שה"י פה"י [שמוציאים את כל השנה בבטלה, שבכל פעם הם אומרים שבת היום (שה"י), פסח היום (פה"י)]. "ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג, ח) — דאכלו ושתו ומבזו ליה [שהם אוכלים ושותים ומבזים אותה] את המלכות. וראיה לדבר — אפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם, מה הוא עושה? זורקו את הזבוב ושותהו את הכוס, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע את כל הכוס, ואינו שותהו (שהרי יין שנגע בו גוי אסור בשתייה).

״אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף״ וגו׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקוֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו.

נאמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (אסתר ג, ט), אמר ריש לקיש: גלוי וידוע היה מראש לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן של ישראל שנותנים למקדש לשקליו.

וְהַיְינוּ דִּתְנַן: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם.

והיינו דתנן [והוא ששנינו במשנה]: באחד באדר משמיעין (מודיעים) בית דין על השקלים שיביאו שקלים לבית המקדש לצורך קרבנות ציבור ועל הכלאים שיש לבערם מן השדות עם תחילת הצמיחה. ויוצא שישראל נותנים שקלים באחד באדר, לפני שמגיע זמן הפורים.

״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כְּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא:

"ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (אסתר ג, יא), אמר ר' אבא: