הָשְׁתָּא [הָא] אָמְרִי לָא צְרִיכָא לְקִדּוּשֵׁי! אֶלָּא: מָצְאוּ אֶת אֵלּוּ וּמְנָאוּם.

השתא הא אמרי לא צריכא לקדושי [עכשיו הרי אמרנו בסוף דבריו שאינן צריכות לקידוש]! אלא כך צריך לומר: מצאו את אלו ומנאום, וממשיך:

וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד, אֶלָּא כֹּל שֶׁתַּעֲלֶה לְךָ מַסּוֹרֶת בְּיָדְךָ מֵאֲבוֹתֶיךָ שֶׁמּוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – כָּל הַמִּצְוֹת הַלָּלוּ נוֹהֲגִין בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁהּ לְשַׁעְתָּהּ וְקִידְּשָׁהּ לֶעָתִיד לָבֹא. קַשְׁיָא דָּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל!

ולא אלו בלבד מקודשות אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון — כל המצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' ישמעאל על דברי ר' ישמעאל עצמו.

תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דָּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא – רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי אֲמַרָהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר: ״אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְהָיָה לוֹ קוֹדֶם לָכֵן.

ומשיבים: תרי תנאי אליבא [שני תנאים על פי שיטתו] של ר' ישמעאל בר' יוסי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] היתה טעות במסורת אחת, כי הא [זו] ר' אלעזר בר יוסי אמרה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אלעזר בר' יוסי אמר, נאמר: "אשר לוא חמה" (ויקרא כה, ל) ומפני שיש בפסוק זה כתיב וקרי, גם ב־ו' וגם ב־א', אנחנו למדים שאף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, משמע שרבי אלעזר ברבי יוסי הוא הסבור שקדושה ראשונה לא בטלה.

״וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ״. אָמַר רַבִּי לֵוִי וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹנָתָן: דָּבָר זֶה מַסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי״ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צַעַר.

ושוב חוזרים אנו לנושא המרכזי של המסכת, ענייני מגילת אסתר, ומכאן — דפים אחדים העוסקים כולם בדברי אגדה ובדרשות חכמים למגילה וכן בפירוש הכתובים לגבי מעשה הנס וכל הקשור בזה. נאמר: "ויהי בימי אחשורוש" (אסתר א, א), אמר ר' לוי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, שכל מקום שנאמר בו הביטוי "ויהי" אינו אלא לשון צער, כאילו נאמר: וי הי.

״וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ״ – הֲוָה הָמָן, ״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים״ – הֲוָה רָעָב, ״וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרוֹב״ – ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם״.

וראיה לדבר מן הכתובים: "ויהי בימי אחשורוש" — הוה [היה] המן. "ויהי בימי שפט השפטים" (רות א, א) — הוה [היה] רעב. "ויהי כי החל האדם לרב" (בראשית ו, א) — ונאמר מיד לאחר מכן: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).

״וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם״ – ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״. ״וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל״ – ״עָשׂוּ מִלְחָמָה״. ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ״ – ״וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ״. ״וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ״ – ״וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״. ״וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם״ – ״כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה׳ סָגַר רַחְמָהּ״.

נאמר: "ויהי בנסעם מקדם" (בראשית יא, ב), ושם נאמר: "הבה נבנה לנו עיר" (בראשית יא, ד), שהוא חטא מגדל בבל. נאמר: "ויהי בימי אמרפל" (בראשית יד, א), והרי נאמר בו: "עשו מלחמה" (בראשית יד, ב). נאמר: "ויהי בהיות יהושע ביריחו" (יהושע ה, יג), הרי נאמר שם שראה את המלאך "וחרבו שלופה בידו" כאזהרה. נאמר: "ויהי ה' את יהושע" (יהושע ו, כז), ונאמר מיד אחר כך: "וימעלו בני ישראל" (יהושע ז, א). נאמר: "ויהי איש אחד מן הרמתים" (שמואל א' א, א) ונאמר לאחר מכן: "כי את חנה אהב וה' סגר רחמה" (שמואל א' א, ו).

״וַיְהִי (כִּי) זָקֵן שְׁמוּאֵל״ – ״וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִדְרָכָיו״. ״וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל [וַה׳ עִמּוֹ]״ – ״וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד״. ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ״ – ״רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת״.

נאמר: "ויהי כי זקן שמואל" (שמואל א' ח, א), ונאמר מיד: "ולא הלכו בניו בדרכו" (שמואל א' ח, ג). נאמר: "ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה' עמו" (שמואל א' יח, יד), ונאמר בסמוך לו: "ויהי שאול עוין את דוד" (שמואל א' יח, ט). נאמר: "ויהי כי ישב המלך בביתו" (שמואל ב' ז, א) ורצה לבנות את המקדש, נאמר לו: "רק אתה לא תבנה הבית" (דברי הימים ב' ו, ט).

וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, וְתַנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיְתָה שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּתִיב הָכָא: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְהִי (בֹקֶר) יוֹם אֶחָד״!

ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי ביום השמיני" (ויקרא ט, א) שהיה יום חנוכת המשכן, ותניא [ושנינו בברייתא] על פסוק זה: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, וראיה לדבר, מעין גזירה שווה, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם [ונאמר שם] ביום בריאת שמים וארץ : "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה). הרי שהביטוי "ויהי" אינו דווקא לשון של צער!

הָא שְׁכִיב נָדָב וַאֲבִיהוּא.

ומשיבים: פסוק זה איננו סותר את הכלל, שכן באותו יום שמדובר בו הא [הרי] אירע אף בו אסון, שכן שכיב [מתו] בו נדב ואביהוא.

וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״! וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל״! וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״! וְהָאִיכָּא שֵׁנִי, וְהָאִיכָּא שְׁלִישִׁי, וְהָאִיכָּא טוּבָא!

ומקשים מפסוק אחר: והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה" (מלכים א' ו, א) ובפסוק זה מסופר כי נבנה בית המקדש! וכן והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" (בראשית כט, י)! ועוד, שהרי נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה)! והאיכא [והרי יש] יום שני של הבריאה שנאמר אף בו לשון "ויהי"! והאיכא [והרי יש] יום שלישי! והאיכא טובא [והרי יש הרבה פסוקים שכתוב בהם "ויהי" ואינם לשון צער], ואם כן, כלל זה לכאורה איננו נכון!

אָמַר רַב אַשִׁי: כָּל ״וַיְהִי״ – אִיכָּא הָכִי, וְאִיכָּא הָכִי. ״וַיְהִי בִּימֵי״ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צַעַר.

אלא אמר רב אשי: כל מקום שנאמר בו "ויהי" בלבד, איכא הכי ואיכא הכי [יש כך ויש כך] — יש של שמחה ויש של צער, אולם כל מקום שנאמר בו הלשון "ויהי בימי" אינו אלא לשון של צער.

חֲמִשָּׁה ״וַיְהִי בִּימֵי״ הָווּ: ״וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ״, ״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים״, ״וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל״, ״וַיְהִי בִּימֵי אָחָז״, ״וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים״.

ומפרטים: חמשה פסוקים שנאמר בהם הלשון "ויהי בימי" הוו [הם] במקרא: — "ויהי בימי אחשורוש", "ויהי בימי שפט השפטים", "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי אחז", "ויהי בימי יהויקים", ויש סיום של צער בכל המקרים הללו.

(אָמַר רַבִּי) לֵוִי: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: אָמוֹץ וַאֲמַצְיָה אַחִים הָווּ. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן?

אגב דברי ר' לוי שהביא דברי מסורת קדומים, מביאים דבר נוסף שאמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ אביו של ישעיהו ואמציה מלך יהודה — אחים הוו [היו], ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בזה? כלומר, מה יש ללמוד מזה, למה חשוב לנו הדבר?

כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, זוֹכָה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. מְנָלַן – מִתָּמָר. דִּכְתִיב: ״וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ״. מִשּׁוּם דְּכִסְּתָה פָּנֶיהָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה?!

ומשיבים: כי הא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל כלה שהיא צנועה כשהיא בבית חמיה — זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן [מנין לנו הדבר]? מתמר, דכתיב [שנאמר בה]: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח, טו), ולכאורה הפסוק תמוה; וכי משום שכסתה פניה ויחשבה לזונה? הלא להיפך: דרך הזונה שמגלה פניה!

אֶלָּא: מִשּׁוּם דְּכִסְּתָה פָּנֶיהָ בְּבֵית חָמִיהָ וְלָא הֲוָה יָדַע לָהּ, זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. מְלָכִים – מִדָּוִד, נְבִיאִים – דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: מַסּוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. אָמוֹץ וַאֲמַצְיָה אַחִים הָיוּ. וּכְתִיב: ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ״.

אלא הכוונה היא משום שכסתה פניה בבית חמיה, ולא הוה ידע לה [הכיר אותה] בביתו, לכן יכול היה לבוא אליה, ובסופו של דבר זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים — יודעים אנו מדוד, שהיה מבני פרץ, ונביאים שלא נזכרו במפורש, אנחנו למדים ממה שאמר ר' לוי: מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים היו, וכתיב [ונאמר]: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א, א).

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: דָּבָר זֶה מַסּוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְקוֹם אָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה.

ועוד אמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה, כלומר, ארון הברית במקדש אינו נכנס בגדר של מידה, ובשל כך איננו ממעט מן השטח של בית קודש הקדשים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה יֵשׁ לוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת לְכָל רוּחַ, וּכְתִיב: ״וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אוֹרֶךְ״, וּכְתִיב: ״כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר אַמּוֹת וּכְנַף הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר אַמּוֹת״. אָרוֹן גּוּפֵיהּ הֵיכָא הֲוָה קָאֵי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: בְּנֵס הָיָה עוֹמֵד.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: ארון שעשה משה יש לו מקום פנוי עשר אמות לכל רוח (צד) וכתיב [ונאמר] בתיאור בית המקדש של שלמה: "ולפני הדביר עשרים אמה ארך" (מלכים א' ו, כ), וכיון ששטח בית קודש הקדשים (הדביר) היה עשרים על עשרים אמה, כמשמעות הכתוב, ועם כל זה היו עשר אמות פנויים מכל צידי הארון, הרי שהארון עצמו לא תפס מקום כלל וכתיב [וכן נאמר]: "כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות" (מלכים א' ו, כד), הרי שכנפי הכרובים ממלאים את השטח כולו, ואם כן הארון גופיה [עצמו] היכא הוה קאי [היכן היה עומד]? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבנס היה עומד הארון ולא היה נכנס כלל בשיעור של מקום.

רַבִּי יוֹנָתָן פְּתַח לָהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרָשָׁתָא מֵהָכָא: ״וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם״ וגו׳ ״וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה׳״. ״שֵׁם״ – זֶה הַכְּתָב, ״שְׁאָר״ – זֶה לָשׁוֹן, ״נִין״ – זֶה מַלְכוּת, ״וְנֶכֶד״ – זוֹ וַשְׁתִּי.

מכאן ואילך מביאים שורה ארוכה של פתיחות למגילת אסתר. שהיה נהוג שלפני שהתחיל החכם לדרוש באגדה בנושא מסויים היה פותח בפסוק ממקום אחר, ודורש אותו לעניינו. ר' יונתן פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו של אסתר מכאן], נאמר: "וקמתי עליהם נאום ה' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'" (ישעיה יד, כב) ודרש: "שם" — זה הכתב שלהם שכלה מן העולם, "שאר" — זה לשון של בבל העתיקה, "נין" — זה מלכות, "ונכד" — זו ושתי שלפי המסורת היתה נכדתו של נבוכדנצר, ובמגילה מסופר איך נכרתה גם היא.

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי פְּתַח לָהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרָשָׁתָא מֵהָכָא: ״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס״.

ר' שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת

״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ״ – תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶּׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלוֹלִים״,

"(ישעיה נה, יג), וכך פירש: "תחת הנעצוץ" — תחת המן הרשע. ומדוע נקרא שמו "נעצוץ"? שעשה עצמו עבודה זרה, שכן ציוה שיכרעו וישתחוו לו, וראייה שעניין עבודה זרה הוא, ממה דכתיב [שנאמר]: "ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים" (ישעיה ז, יט).

״יַעֲלֶה בְרוֹשׁ״ – זֶה מָרְדֳּכַי שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לְכָל הַבְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר״ וּמְתַרְגְּמִינַן: מָרִי דָכֵי.

"יעלה ברוש" — זה מרדכי. ולמה הוא מכונה "ברוש"? משום שהוא נקרא ברמז ראש לכל הבשמים (ברוש — בראש), שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (שמות ל, כג) ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: "מר דרור" — מרי דכי, שמרומז כאן השם מרדכי, וכיון שמרדכי הוא בשמים ראש, לכן הוא נקרא ברוש.

״תַּחַת הַסִּרְפָּד״ – תַּחַת וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה בַּת בְּנוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, שֶׁשָּׂרַף רְפִידַת בֵּית ה׳, דִּכְתִיב: ״רְפִידָתוֹ זָהָב״,

והמשך הכתוב "ותחת הסרפד" — תחת ושתי הרשעה. ומדוע נקראת "סרפד"? משום שהיתה בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה' (סרפד — שרף רפד), דכתיב [שנאמר]: "רפידתו זהב" (שיר השירים ג, י).

״יַעֲלֶה הֲדַס״ – זוֹ אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת, שֶׁנִּקְרֵאת הֲדַסָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה״. ״וְהָיָה לַה׳ לְשֵׁם״ – זוֹ מִקְרָא מְגִילָּה, ״לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת״ – אֵלּוּ יְמֵי פּוּרִים.

"יעלה הדס" — זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר: "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" (אסתר ב, ז). "והיה לה' לשם" — זו מקרא מגילה. "לאות עולם לא יכרת" — אלו ימי פורים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פְּתַח לָהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרָשָׁתָא מֵהָכָא: ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה‘ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם״, כֵּן יָשִׂישׂ לְהָרַע אֶתְכֶם.

ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש... להרע אתכם" (דברים כח, סג), ושואלים לגופו של ענין:

וּמִי חָדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים? וְהָא כְּתִיב: ״בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאוֹמְרִים הוֹדוּ לַה׳ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר ״כִּי טוֹב״ בְּהוֹדָאָה זוֹ – לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפָּלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים.

ומי חדי [והאם שמח] הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב [והרי נאמר]: "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב' כ, כא), ואמר ר' יוחנן: מפני מה לא נאמר לשון "כי טוב" בהודאה זו? שהרי בדרך כלל נוסח הכתוב הוא "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" — לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, ומכיון שנאמרה שירה זו לאחר הניצחון במלחמה, אף שהיתה בה מפלת רשעים, מכל מקום אין מזכירים שם ה' לטובה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה״ – בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה?!

ואמר ר' יוחנן כיוצא בזה: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד, כ) — הכוונה היא שבקשו מלאכי השרת לומר שירה, כי המלאכים אומרים שירה זה לזה, (כאמור "וקרא זה אל זה ואמר"), מיד אמר הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי (המצרים) טובעין בים, ואתם אומרים שירה? הרי שאפילו במפלתם של רשעים אין הקדוש ברוך הוא שש!

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הוּא אֵינוֹ שָׂשׂ, אֲבָל אֲחֵרִים מֵשִׂישׂ. וְדַיְקָא נַמִי, דִּכְתִיב: ״כֵּן יָשִׂישׂ״ וְלָא כְּתִיב ״יָשׂוּשׂ״, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר ר' אלעזר, כך צריך להבין: הוא עצמו אכן אינו שש, אבל את אחרים הוא משיש (גורם לאחרים שישמחו). ומעירים: ודיקא נמי [ומדוייק גם כן] בלשון הכתוב, דכתיב [שנאמר] בו: "כן ישיש" בבנין הפעיל — שהוא משיש אחרים, ולא כתיב [ולא נאמר] לשון "ישוש", וזאת מפני שהוא עצמו אכן אינו שש. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא פְּתַח לָהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרָשָׁתָא מֵהָכָא: ״לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה״ – זֶה מָרְדֳּכַי הַצַּדִּיק, ״וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס״ – זֶה הָמָן, ״לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים״ – זֶה מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, דִּכְתִיב: ״וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן״.

ר' אבא בר כהנא פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], מה שנאמר: "לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" (קהלת ב, כו) — זה מרדכי הצדיק, "ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס" (קהלת ב, כו) — זה המן, "לתת לטוב לפני האלהים" (קהלת ב, כו) — זה מרדכי ואסתר, דכתיב [שנאמר] במגילה: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (אסתר ח, ב).

רַבָּה בַּר עוֹפְרָן פְּתַח לָהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרָשָׁתָא מֵהָכָא: ״וְשַׂמְתִּי כִּסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים״. ״מֶלֶךְ״ – זוֹ וַשְׁתִּי, ״וְשָׂרִים״ – זֶה הָמָן וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו.

רבה בר עופרן פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים" (ירמיהו מט, לח), "מלך" — זו ושתי, "ושרים" — זה המן ועשרת בניו.

רַב דִּימִי בַּר יִצְחָק פְּתַח לָהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרָשָׁתָא מֵהָכָא:

רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן],