קְלָטוּהָ מְחִיצּוֹת לְכָל דָּבָר.

קלטוה את העולה הזו מחיצות העזרה, שמכאן והלאה יחולו עליה לכל דבר דיני העולה הקריבה במקדש, ומתוך הלכה זו

בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד שֶׁהִכְנִיסָהּ שֶׁנִּפְסְלָה, עָלוּ מַהוּ שֶׁיֵּרְדוּ?

בעי [שאל] ר' אלעזר: עולת במת יחיד שנמלך והכניסה לעזרה, ואחר שהכניסה נפסלה בעבודתה, וכגון ששחטה בדרום העזרה (שלא במקומה הראוי לשחיטה, בצפון) ועלו איבריה להקרבה על המזבח, מהו הדין בכגון זה, האם אומרים אנו שירדו? שכן אף שנפסלה בשינוי מקום במקדש, אך אילו היתה נשחטת בדרום בבמת היחיד — לא היתה נפסלת בכך.

מִדְּקָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ לַחֲדָא – מִכְּלָל דְּאִידָךְ פְּשִׁיטָא לֵיהּ, אִי כְּרַבָּה אִי כִּדְרַב יוֹסֵף!

ונסיק מתוך כך: מתוך דקמיבעיא ליה לחדא [שהיה מסופק לו לר' אלעזר דווקא במקרה האחד הזה], מכלל הדבר נלמד דאידך [שבמקרה האחר], במקדיש עולה לכתחילה למקדש, ונפסלה לעבודה במקדש, וכגון שנשחטה בדרום, פשיטא ליה [פשוט לו] מה הדין כשעלו איבריה למזבח, אי [או] כדעת רבה שאין הם קרבים, אי [או] כדעת רב יוסף שקרבים.

חֲדָא מִגּוֹ חֲדָא קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ.

ודוחים קביעה זו: מכאן אין להוכיח שלר' אלעזר היה ברור מה הדין בעולה שהקדישה מלכתחילה למקדש, ונפסלה לעבודה, שאפשר לומר שאף במקרה זה אין הוא יודע, וחדא מגו חדא קמיבעיא ליה [ובמקרה אחד מתוך המקרה אחד נוסף נשאלה לו השאלה], כלומר, ששאלתו מורכבת משני המקרים יחד, בין שדעתו כרבה ובין שדעתו כר' יוסף במקרה האחד, עדיין יש לשאול מהו הדין במקרה השני.

עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּה הָתָם אִם עָלוּ יֵרְדוּ, מְחִיצָּה כְּתִיקְנָהּ

ומסבירים: מצד אחד אף אם נאמר כשיטת רבה שאין האיברים הפסולים שעלו לראש המזבח קרבים, עדיין יש מקום להבחין ולומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבה התם [שם] שאם עלו ירדו, אלא משום שהוא סבור שכאשר מתחילה הקדיש את הקרבן להקריבו בתוך המחיצה של העזרה (שבה השחיטה נעשית רק בצפון) כתיקנה (כהלכתן), בכגון זה השחיטה בדרום

פָּסְלָה, שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ – לָא פָּסְלָה,

פסלה [פוסלת] לגמרי את הקרבן, ולכן אף אם עלה למזבח — ירד. ואילו כאשר מתחילה הוקדש להקרבה בבמת יחיד, שהוא שלא כתיקנה, בכגון זה שחיטת דרום לא פסלה [איננה פוסלת] לגמרי את הקרבן, ולכן אם עלו למזבח — לא ירדו.

אוֹ דִּילְמָא: אֲפִילּוּ לְרַב יוֹסֵף דַּאֲמַר אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, מְחִיצָּה כְּתִיקְנָהּ – קָלְטָה, שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ – לָא קָלְטָה? תֵּיקוּ.

או דילמא [שמא] נאמר להיפך: אפילו לדעת רב יוסף שאמר שאם עלתה — לא תרד, אפשר לומר שדין זה נאמר דווקא במחיצה כתיקנה, כאשר מתחילה הקדיש את הקרבן להקריבו בתוך מחיצת העזרה — שמאחר וההקדשה נעשתה כתיקונה הריהי קלטה [קולטת] את הקרבן לקדושה, לענין זה שאם נפסל ובכל זאת עלה למזבח — לא ירד, אבל מחיצה בהקרבה שלא כתיקנה, כגון בקרבן שהוקדש תחילה לבמת יחיד — לא קלטה [אינה קולטת] אותו המחיצה כלל, ואף אם עלה — ירד. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: זְרִיקַת פִּיגּוּל אֵינוֹ מוֹצִיא מִידֵי מְעִילָה בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵינוֹ מֵבִיא לִידֵי מְעִילָה בְּקָדָשִׁים קַלִּים.

ועוד בדין מעילה בקרבנות שנפסלו. אמר רב גידל, אמר רב: זריקת דמו של קרבן שבשעה שנשחט חשב לאכול את בשרו מחוץ לזמנו הראוי, והריהו איפוא פיגול, זריקה זו אינו מוציא (מפקיע) את הקרבן מידי דין מעילה בקדשי קדשים, שהרי לא פסק מלהיקרא "קדשי ה' " שכן דין מעילה בקדשי קדשים אינו בטל עד שיותר הקרבן לאכילת הכהנים, וקרבן זה כיון שלא התירתו הזריקה לאכילת הכהנים עדיין דין מעילה עליו. וכן מעשה זריקה זה אינו מביא את הקרבן לידי חלות דין מעילה על האימורים (החלקים המוקרבים על המזבח) מכאן והלאה, בקדשים קלים. שכן זריקת הדם היא המחילה דין מעילה על האימורים בקדשים קלים, וזו כיון שהיתה פסולה — לא הועילה לכך.

יְתִיב אַבַּיֵי וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא, אֵיתִיבֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לִפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה לֹא קִדֵּשׁ אֶת הַלֶּחֶם.

ונמסר כי כאשר יתיב [ישב] אביי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו שאמר רב גידל בשם רב], איתיביה [הקשה לו] רב פפא לאביי על הלכה זו ממה ששנינו במשנה במסכת מנחות: השוחט את קרבן התודה לפנים (בתוך העזרה), כדינה, ואולם לחמה (ארבעים החלות הבאות עם התודה) היה באותה שעה חוץ לחומה — לא קדש בשחיטה זו את הלחם, כיון שבשעת השחיטה היו החלות במקום שאסור לאוכלן.

שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פָּנֶיהָ בַּתַּנּוּר, וַאֲפִילּוּ קָרְמוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאַחַת מֵהֶן – לֹא קִדֵּשׁ הַלֶּחֶם, שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ – קִדֵּשׁ הַלֶּחֶם,

וכן אם שחטה את התודה עד שלא (בטרם) קרמו פניה, (החלו בהתקשות פני העיסה הנאפית) בתנור, ואפילו קרמו פני כולן, כל החלות, חוץ מאחת מהן — לא קדש הלחם, ואף לא אלו שקרמו פניהם. ואם שחטה את התודה במחשבה לאכול את בשרה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה, או חוץ למקומה ונעשתה איפוא פיגול — קדש הלחם לענין זה שמועלים בו.

אַלְמָא פִּיגּוּל מַיְיתֵי לָהּ לִידֵי מְעִילָה! אִישְׁתִּיק.

ונסיק: אלמא [מכאן] שמחשבת פיגול מייתי לה [מביא אותה] את הקדשים הקלים בכלל, לידי מעילה, וקשה על דברי אביי בשם רב גידל בשם רב! ונמסר שאישתיק [שתק] אביי ולא מצא דרך להשיב לרב פפא על שאלתו זו.

כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ: בִּזְרִיקָה.

ואולם כי אתא לקמיה [כאשר בא אביי לפני] ר' אבא ואמר לו את קושייתו של רב פפא, אמר ליה [לו] ר' אבא לאביי: אין זו קושיה, שכן רב גידל אמר שפיגול אינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים רק כאשר מחשבת הפיגול היתה בשעת הזריקה, שרק בשעה זו מחשבת הפיגול פוסלת את הקרבן, ולכן שוב אין יכול לחול דין מעילה עליהם. אבל המשנה במנחות עוסקת במחשבת פיגול בשעת השחיטה, ובשעת הזריקה היתה מחשבתו ראויה, ובמקרה זה זריקת הדם אכן מביאה לידי מעילה בקדשים קלים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרָבָא, וְהָא אָמַר עוּלָּא: קוֹמֶץ פִּיגּוּל שֶׁהֶעֱלוֹ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – פָּקַע פִּיגּוּלוֹ מִמֶּנּוּ,

אמר ליה [לו] רב אשי לרבא בשאלה על הסבר זה בדברי רב גידל: והא [והרי] אמר עולא: קומץ המנחה שהוא פיגול, והריהו פסול להקרבה, שהעלו אותו להקטירו לגבי מזבח וכבר שלטה בו אש המזבח — פקע פיגולו ממנו, והריהו כשר להקרבה, ומעתה יש לשאול: בדין זה למדים שמחשבה פסולה אכן מחילה דין פיגול.

וּקְמִיצָה הַיְינוּ שְׁחִיטָה!

והלא מעשה הקמיצה במנחות היינו [הרי זה] כמעשה השחיטה בקרבנות, וכשם שהקמיצה במנחות די בה כדי לפגל, אף השחיטה בקרבנות כך. ויתקדשו אם כן אימורי קדשים קלים בזריקה שלאחר שחיטה המפגלת ויהיה בהם דין מעילה!

אֲמַר לֵיהּ: אִיסּוּרָא דְּמַיְיתֵי לִידֵי פִּיגּוּל.

אמר ליה [לו] רבא לרב אשי: מכאן אין להקשות, שכן מה שנאמר בדברי עולא בקומץ המנחה שהוא פיגול, אין כוונתו ששם פיגול חל על הקומץ, אלא שנעשה בו מעשה איסורא דמייתי [איסור שמביא] לידי פיגול, ואולם אין הוא נעשה פיגול גמור אלא כשמחשבת הפיגול היתה בשעת ההקטרה.