Me'ilah

מעילה

With regard to one who has one hundred log of wine that is completely untithed, and he says: Two log that I will later set aside from this wine shall be teruma, ten log shall be first tithe, and nine log shall be second tithe, he may not drink the wine before actually separating the teruma and tithes, even if his intent is to leave the correct amount of wine. Rather, he must first separate the teruma and tithes, as they are an obligation by Torah law, not a mitzva by rabbinic law. In matters of Torah law one may not retroactively designate an item but must physically separate it in advance. This ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, and Rabbi Shimon (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Ma’aser 7:1).

One who purchases wine from among the Samaritans

הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים

יש שפירשו שהקושיה היא הן לדעת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון הסבורים שאין להפריש ולשתות באופן זה, והן לדעת ר' מאיר המתיר אופן זה של הפרשת תרומות ומעשרות, שאף לדעת ר' מאיר אין זה אלא בדרך שאומר עתה "שאני עתיד להפריש", ואילו במשנתנו דעת ר' עקיבא (שבסוף המשנה) שמותר להוציא כל פרוטה ופרוטה מהכיס אף כשלא אמר "אני עתיד להקדיש" (תוס'). ויש שפירשו שהקושיה היא מדברי ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בלבד, שהם סבורים שאין אומרים שיתברר הדבר בסוף איזה הם הלוגים שהופרשו לתרומות ומעשרות, ואילו במשנתנו סבור ר' עקיבא שהפרוטה האחרונה שתוצא מהכיס תתברר כפרוטת ההקדש (רש"י. אכן הקשו עליו בתוס' שאין זה דרך להקשות מדברי חכמים אלה, שתלמידיו של ר' עקיבא הם, על רבם שיטת ר' עקיבא).

אלוגין רמא ליה

עיונים

וצריך לומר כי משנה זו מבוססת על ההנחה שהכותים גרי אמת הם, והיין שלהם כשר לשתיה, אלא שאין הם מפרישים תרומות ומעשרות מהפירות שהם מוכרים. אבל ניתן גם להסביר כי הכותים אינם כגרי אמת, אבל אין כוח ביד הכותים להפקיע מדין תרומות ומעשרות, ויינם מותר — אם משגיח עליהם כדרך שמשגיח על הגויים. ומה ששנו הלכה זו בכותים ולא בעמי הארצות, הריהו משום שכותים חשודים שאינם מפרישים אפילו תרומה, ואילו עמי הארץ לא נחשדו על כך (יעויין ברש"י גיטין כה,א). ועוד, שפירות עם הארץ הם רק דמאי, והכל מודים שיכול להפריש דמאי על ידי ברירה (שטמ"ק שם). והיו שהקשו: הרי אמרו שבמצוה הכתובה בתורה מדקדקים הכותים כישראל, ומדוע חשודים הם על הפרשת תרומות ומעשרות שהיא מצוה שמן התורה? ותירצו, כי לעצמם הם ודאי מקפידים, אבל אינם מקפידים משום "לפני עיוור" בהכשלת אדם אחר בעבירה. שהם מפרשים את הכתוב הזה כמשמעו, ואינם למדים ממנו שאסור להכשיל אחרים בכל דבר. ועוד, שהם סבורים שאין חובה כלל להפריש מתבואה הנמכרת לאחרים, שהרי לא דברה התורה אלא על תבואה שאדם מגדל בעצמו לצרכיו, ולא על המוכר והקונה (תוס' גיטין כה,א).

יין מבין הכותים

היו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה (וכגון שקנאו מן הכותים), ואמר "שני לוגים שאני עתיד להפריש מהם הרי הן תרומה, ועשרה מעשר ראשון, ותשעה מעשר שני" — לא יתחיל לשתות, ואפילו לא על דעת שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות. אלא תחילה יפריש תרומה ומעשרות כדין, ורק אחר כך ישתה. ואין אומרים שמה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה להפרשה, מפני שחיוב תרומה ומעשרות מן התורה ובשל תורה אין אומרים "נחשוב כאילו נברַר" עד שיברור בפועל. כר' יוסי ור' שמעון. (רמב"ם ספר זרעים הלכות מעשר פ"ז ה"א).

הלוקח יין מבין הכותים

אורח ההלכה

כיון שהוציא את הראשונה מעל 

 דמעילה בפרוטה אחרונה היא:

עד שיוציא את כל הכיס 

Rav Pappa said yet another version of Reish Lakish’s question. He raised a contradiction between the mishna here involving purses and another mishna referring to a log measure. As we learned in a mishna ( Demai 7:4): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans [ Kutim ] <note data-assoc="hb"/>and there is reason to suspect that teruma and tithes were not separated, and he cannot separate them before the start of Shabbat, what should he do?

רב פפא אמר: בין משנתנו זו שעניינה כיסין (פרוטת הקדש הנמצאת בכיס מעות חולין) ובין המשנה במסכת דמאי שעניינה לוגין הוא שרמא ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן. דתנן [שכן שנינו]: הלוקח (הקונה) יין מבין הכותים (שומרונים), לשיטה שהם מפרישים תרומות ומעשרות, אלא שאין הם מפרישים אלא לעצמם ולא מן הדברים שהם מוכרים, והרי זה איפוא טבל ודאי. ואין הקונה יכול עתה להפריש תרומות ומעשרות מיין זה (כגון שקנה את היין לפני כניסת השבת, ולא היתה בידו אפשרות לעשר עד כניסת השבת), מה יעשה על מנת שיוכל לשתות מיין זה בשבת?

רַב פַּפָּא אֲמַר: כִּיסִין אַלּוּגִּין רְמָא לֵיהּ, דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים,

This translation, that the word is from the root ḥet, lamed, lamed, meaning non-sacred, follows Rashi. He explains that as the situation can be corrected, it is preferable that one desacralize the second tithe immediately. Many early commentaries disagree with this interpretation, maintaining that desacralization of second tithe cannot be performed until the portion of the produce that is for the second tithe has already been specifically designated (see Penei Yehoshua). They therefore explain that the term means: To start drinking, from the root tav, ḥet, lamed, meaning begin (Tosafot; Rabbeinu Ḥananel; Arukh; Rambam; Meiri). Others explain that it means: To mix a drink, from the root mem, heh, lamed (Rabbeinu Tam; Rav Hai Gaon).

He desacralizes [meḥel]

מֵיחֵל

ואינו יכול להפריש מיד, כי בתרומה צריך שיהיו שייריה ניכרים, ובעוד היין בתוך הנאד, אינו יכול לחלק בין התרומה והחולין (שטמ"ק שם).

שאני עתיד להפריש

העירו ראשונים כי אין אלה עשרה במדוייק, שהרי לאחר שהפריש שני לוגים לתרומה גדולה, נמצא שצריך להפריש מעשר ראשון רק מן הנותר, שהוא תשעים ושמונה לוגים, והמעשר הוא איפוא 9.8 לוגים (תוס' גיטין כה,א). ויש מפרשים שאנו חוששים שמא היו שם יותר ממאה לוגים והפרישו כבר הכותים מהם תרומה, ונותרו מאה לוגים אלה, ואם כן צריך להפריש מעשר מכל המאה לוגים. ויש שפירשו שכיון שמעיקר הדין יוצאים ידי תרומה אפילו בכל שהוא — מפריש תמיד כעשרה אחוזים למעשר (תוס', תוס' הרא"ש).

עשרה מעשר ראשון

רש"י (בסוגייתנו, וכן בסוגיות המקבילות) מפרש "מיחל" במשמעות מחלל, והכוונה שאת המעשר השני מחלל על מעות שבידו, שכיון שיכול לתקן זאת מיד, מוטב שישתה ולא ימתין לאחר זמן. וראשונים הרבו להקשות על דברי רש"י אלה (תוס' גיטין כה,ב ועוד, ויעויין פני יהושע שם ועד שטרחו ליישב את דברי רש"י באופנים שונים). ובתוס' פירשו "מיחל" במשמעות מתחיל, כלומר, מתחיל לשתות מיד, ואינו צריך להמתין. ובדרך זו פירשו גם הר"ח והערוך, הרמב"ם והמאירי. ויש שכתבוו ש"מיחל" פירושו (או שיש לגרוס כך במפורש) כמו "מוהל", כלומר, שמוהל מים ביין (שכך היתה דרכם בשתיית היין, במזיגת מים ביין, ולא שתו בלא מזיגה) ושותה מיד (רה"ג, ר"ת). והמאירי שאל: כיון שיש תרומה ביין זה, והתרומה מתערבת בהכרח עם שאר היין, הרי הכל מדומע, ויהא היין כולו אסור בשתיה לזר! ותירץ: שכיון שאינו מפריש ממש את התרומה כעת, אלא רק אומר שבדעתו להפרישה לאחר זמן, הרי בינתים אין זו תרומה ואינה מדמעת.

ומיחל

The mishna explains that he proceeds as follows. If, for example, there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma , as the established average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is nine log , are second tithe. And he desacralizes <note data-assoc="n"/>the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine in the barrel immediately, relying on the separation that he will perform later. This is the statement of Rabbi Meir.

— הריהו אומר "שני לוגין מתוך מאה הלוגים שלפני שאני עתיד להפריש מיין זה לאחר זמן — הרי הן מעתה תרומה גדולה. ועשרה לוגים שאני עתיד לעשר ולתיתם ללוי — למעשר ראשון, וכן תשעה לוגים (עשירית מן הנשאר) שאני עתיד להפרישם הריהם מעשר שני!". ומיחל [ומחלל] את המעשר השני על כסף ואם רוצה, הריהו שותה מיד (פרט לשיעור תרומה ומעשרות), וסומך על מה שיפריש לאחר מכן, שאז יתבררו הלוגים שהופרשו לתרומה ולמעשרות. אלו דברי ר' מאיר.

אוֹמֵר ״שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ – הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, עֲשָׂרָה – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, תִּשְׁעָה – מַעֲשֵׂר שֵׁנִי״, וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

 דפליג רבי עקיבא ומאי שנא סיפא דמודה ר"ע לחכמים:


גמ' מאי שנא רישא 

Although in general there is no agency for transgression, in the particular case of misuse one who appoints an agent can be liable for the agent’s actions. Nevertheless, he is liable only if the agent fulfills his agency in the manner in which he was instructed. If the agent deviates from the instructions it is he who is liable for misuse. For example, if one instructs his agent to purchase meat, but the agent purchases liver instead, then even according to those who maintain that meat and liver are in the same category with regard to vows, the agent is liable for misuse, as he decided himself to purchase the liver without consulting the one who appointed him. Likewise, if the agent adds to his agency, it is the agent who is liable for the part that he added. Nevertheless, with regard to the original agency the one who appointed him is liable. For example, if a homeowner instructs an agent to feed his guests one piece of meat each, not realizing that the meat is consecrated, and the agent gives them two pieces each, and the guests help themselves to a third piece, the homeowner is liable for the first piece, the agent is liable for the second piece, and the guests are liable for the third piece. This chapter also discusses the definition of the deviation of an agent from his agency. It discusses those cases where his actions uproot the agency entirely and those instances where the deviation is not considered significant, and therefore the homeowner, who appointed him, is liable for the misuse. The chapter reiterates the principle that unspoken matters that remain in the heart are not significant matters. Therefore, if the homeowner asks an agent to bring him money from the window, and he brings it from the window, then even if the homeowner intended for him to bring it from a different window or somewhere else, since his verbal instructions were fulfilled it is the homeowner who is liable for misuse. If a homeowner sends consecrated money with a deaf-mute, an imbecile, or a minor, and they do as he instructed, then even though they are not halakhically competent and are therefore not fit to be agents, the homeowner is liable for misuse, as his intent was fulfilled. If these agents did not fulfill the agency but gave the money to a storekeeper, the storekeeper is liable for misuse when he later spends the money. If one sends money with a halakhically competent agent to purchase an item and he remembers that the money is consecrated before the agent reaches the storekeeper, the agent is liable for misuse, because one is liable for misuse only if he utilizes the item unwittingly, not if he does so intentionally. If the agent also remembers, the storekeeper is liable for misuse when he spends that money. If the one who appointed the agent remembers that the money is consecrated, he can prevent misuse by desacralizing the money by means of other coins or vessels before the money is spent.

Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit one from doing so. These three Sages reject the principle of retroactive designation, upon which this method relies, as at the time of the declaration the identity of the particular portions of wine that will be teruma and tithes is unknown. Even according to Rabbi Meir, one can rely on retroactive designation only in a case where he says: That I will separate in the future. In the case of the mishna here, each peruta might be the consecrated one, and one cannot rely on the last one. Rabbi Yoḥanan said to him: The latter clause of the mishna is referring to a situation where one said: This purse will not be exempt from consecration, in which case he is understood as referring to the last peruta left in the purse.

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרים, שלדעתם אין אומרים שלאחר מכן יתברר מה הופרשו לתרומה ולמעשר. נמצא שאף לדעת ר' מאיר, הרי זה רק באומר "שאני עתיד להפריש", ובהסתמך על כך שיתברר הדבר בסוף איזה הם אותם לוגים שהופרשו. ואילו בסוף משנתנו שנינו לדעת ר' עקיבא שמותר להוציא את כל הפרוטות שבכיס, ואף שלא אמר המקדיש שההקדש יחול על הפרוטה שהוא עתיד להפריש לאחר מכן! אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה לדבר: סיפא דמתניתין [בסוף משנתנו] מדובר באדם האומר בלשון "לא יפטר כיס זה מן ההקדש!", והרי זה כאדם האומר "שאני עתיד להקדיש", ולכשיעלה את הפרוטה האחרונה מן הכיס, יתברר הדבר שהיא הפרוטה שהוקדשה.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִים! אֲמַר לֵיהּ: סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין בְּאוֹמֵר ״לֹא יִפָּטֵר כִּיס זֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ״.  הדרן עלך השליח שעשה שליחותו וסליקא לה מסכת מעילה

Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit one from doing so. These three Sages reject the principle of retroactive designation, upon which this method relies, as at the time of the declaration the identity of the particular portions of wine that will be teruma and tithes is unknown. Eve