גמ׳ מַאן תַּנָּא דְּכָל מִילְּתָא דְּמִימְלַךְ עֲלָהּ שָׁלִיחַ – תַּרְתֵּי מִילֵּי הָוְיָין?

מתוך דברי המשנה שכאשר שינה השליח מדברי בעל הבית ונתן לאורחים כבד במקום בשר, או להיפך — עולה כי בשר וכבד הם שני דברים שונים והחילוף ביניהם הוא מן הדברים שעליהם כרגיל שליח נמלך עם משלחו, כגון אם שלחו לקנות לו בשר ולא מצא השליח אלא כבד — הריהו נמלך עם משלחו אם יקנה את הכבד. ומבררים: מאן [מיהו] התנא הסבור כי כל מילתא דמימלך עלה [כל דבר שנמלך עליו] שליח עם משלחו סימן הוא כי תרתי מילי הויין [שני דברים שונים הם]?

אֲמַר רַב חִסְדָּא: דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן: הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק – מוּתָּר בְּדִילּוּעִין, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר.

אמר רב חסדא: דבר זה הוא שלא כשיטת ר' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר (אוסר עצמו בנדר) מן אכילת הירק, ולא פירט מאלו ירקות — חכמים אומרים: מותר בדילועין. ואילו ר' עקיבא אוסר, שלדעתו כיון שהשליח נמלך בדעת משלחו בענין הדלועים, בכך הוא מראה כי הם מין אחד, שאילולי כן לא היה נמלך בו כלל — הרי שלדעת ר' עקיבא דבר שנמלך עליו השליח הינו בכלל הדבר שנשלח אליו, ואין זה כשיטת משנתנו.

אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, מִי לָא בָּעֵי לְאִימְלוּכֵי? ! כִּי אֲמַרוּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: שַׁפִּיר קָאָמַר נַחְמָנִי!

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהמשנה כשיטת ר' עקיבא, שבבשר וכבד כיון שנמלך במשלחו אין זה נחשב כקיום השליחות והשליח הוא שמועל. ואולם אין זה משום שכאשר נמלך השליח הרי הם נחשבים שני דברים שונים, אלא אף אם הם כדבר אחד מודה ר' עקיבא שהשליח הוא שמועל, שכן מי [האם] ר' עקיבא עצמו לא מודה שעל כל פנים, בעי לאימלוכי [צריך השליח להתייעץ] עם משלחו? וכיון שלא נמלך השליח, ועשה מדעת עצמו — אין זה נקרא עושה שליחותו של משלחו. ומסופר ביחס לכך, כי [כאשר] אמרו רבנן קמיה [חכמים לפני] רבא את דבריו אלה של אביי, אמר להו [להם]: שפיר קאמר [יפה אמר] נחמני (אביי)!

מַאן תַּנָּא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָשָׂר. וְאָסוּר בָּרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם, בַּקָּנֶה, וּבַכָּבֵד, וּבַלֵּב, וְאָסוּר בִּבְשַׂר עוֹפוֹת, וּמוּתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בָּרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם, בַּקָּנֶה, וּבַכָּבֵד, וּבָעוֹפוֹת, וּבַדָּגִים וּבַחֲגָבִים.

מתוך שהוזכרה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים, דנים עוד בדבר. מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' עקיבא? ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר הבהמה. ואסור אף באותם חלקי בשר שאין אנשים אוכלים אותם כרגיל: בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב. ואסור כמו כן אף בבשר עופות. ואולם הריהו מתיר בבשר דגים וחגבים, שאין אלה בכלל "בשר". ואילו רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים, בקנה ובכבד ובעופות, ואין צורך לומר שלדבריו הריהו מותר בבשר דגים ובחגבים.

וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קְרָבַיִים לָאו בָּשָׂר הֵן, וְאוֹכְלֵיהֶן לָאו בַּר אִינִישׁ.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים (החלקים הפנימיים של הבהמה) לאו [לא] בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש [אינו בן אדם], שאין הוא נוהג כדרך בני אדם. הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא החולק על ר' עקיבא, וסבור הוא שאף שכבד הוא מן הדברים ששליח נמלך עליהם, מכל מקום אין הוא בכלל בשר לענין הנדרים.

וּלְתַנָּא קַמָּא, מַאי שְׁנָא בִּבְשַׂר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּרָגִיל אִינִישׁ דַּאֲמַר ״לָא אַשְׁכְּחִי בִּשְׂרָא דְּחֵיוָתָא, וַאֲתַאי בִּשְׂרָא דְּצִיפָּרָא״. אִי הָכִי, הָכִי נַמִי עָבֵיד אִינִישׁ לְמֵימְרָא ״לָא אַשְׁכְּחִי בִּשְׂרָא דְּחֵיוָתָא, וַאֲתַאי דָּגִים״!

ושואלים: ולשיטת התנא קמא [הראשון] שבברייתא זו, האוסר בשר עוף ומתיר דגים, מאי שנא [מה המיוחד, השונה] בבשר עופות שהוא מחשיב אותו בגדר בשר? — משום שרגיל (מצוי הדבר) כי איניש [אדם] הנשלח לקנות בשר בהמה דאמר [שקונה בשר עוף ואומר] הוא למשלחו: לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי בשרא דציפרא [לא מצאתי בשר בהמות, והבאתי בשר ציפורים, עופות]. ומעתה יש לשאול, אי הכי [אם כך] הוא הטעם לאיסור בשר עופות לשיטתו של התנא קמא, הכי נמי עביד איניש למימרא [כך גם כן לענין דגים עשוי אדם זה לומר]: לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי [לא מצאתי בשר בהמות, והבאתי] בשר דגים!

אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּיוֹם הַקָּזָה עָסְקִינַן, דְּלָא אָכֵיל אִינִישׁ דָּגִים.

אמר רב פפא: בברייתא זו ביום הקזה עסקינן [עוסקים אנו], דלא אכיל איניש [שאין אוכל אדם] דגים ביום זה, כיון שמזיק הדבר. ומשום כך, ביום זה אין נמלך השליח על דגים.

אִי הָכִי, צִיפָּרָא נַמִי לָא נֵיכוּל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: דִּמְסוֹכַר וְאָכַל צִיפָּרָא – פָּרַח לִיבֵּיהּ כְּצִיפָּרָא. וְעוֹד, תַּנְיָא: אֵין מַקִּיזִין דָּם לֹא עַל הַדָּגִים, וְלֹא עַל הָעוֹפוֹת, וְלֹא עַל בָּשָׂר מָלִיחַ!

ושואלים: אי הכי [אם כך], ציפרא נמי ניכול [בשר עוף גם כן שיאכל] הנודר, שהרי אין נכון לאכול בשר עוף ביום הקזה, וממילא גם עליו אין השליח בא להימלך. שכך אמר שמואל: דמסוכר ואכל ציפרא [זה שמקיז דם ואוכל בשר עוף] — פרח ליביה כציפרא [פורח ליבו כעוף]! ועוד, הרי תניא [שנויה ברייתא] האומרת כן: אין מקיזין דם לא על סמך זה שיאכלו לאחר מכן הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח. הרי שאין אוכלים אף בשר עופות ביום הקזה!

אֶלָּא אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּיוֹמָא דְּכָיְיבִין לֵיהּ עֵינֵיהּ עָסְקִינַן, דְּלָא אָכֵיל דָּגִים.

אלא אמר רב פפא: אין אנו עוסקים ביום הקזה אלא ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן [ביום שכואבות לו עיניו עוסקים אנו בברייתא זו], דלא אכיל [שאין אדם אוכל] דגים, אבל בשר עופות יכול הוא לאכול.

״אָמַר לוֹ תֵּן לוֹ חֲתִיכָה״ כו׳. שְׁמַע מִינָּהּ: מוֹסִיף עַל שְׁלִיחוּתוֹ – הָוֵי שָׁלִיחַ!

שנינו במשנתנו שאם אמר לו בעל הבית לשליחו: "תן לו לכל אורח ואורח חתיכה אחת בלבד של בשר", והשליח שינה בדבריו ואמר לאורחים שכל אחד מהם יקח שתי חתיכות, והם הוסיפו על דבריו של השליח ולקחו כל אחד מהם שלש חתיכות — כולם מעלו. ואף בעל הבית מעל (על אכילת החתיכה האחת, שכך הורה לו למשלחו). ומסיקים: שמע מינה [למד מכאן] כלל עקרוני בדין השליחות שבו דנו חכמים, שכל המוסיף על שליחותו, שממלא את מה שנאמר לו, ומוסיף דברים שלא נאמרו לו — לא התבטלה בכך שליחותו, והוי [הריהו] עדיין שליח לעיקר השליחות!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: דַּאֲמַר שָׁלִיחַ ״טוֹל אַחַת מִדַּעְתּוֹ וְאַחַת מִדַּעְתִּי״.

אמר רב ששת: אין להביא מכאן ראיה לדבר, משום שכאן מדובר בכגון דאמר [שאומר] השליח במפורש לאורח: טול חתיכה אחת מדעתו של בעל הבית וחתיכה אחת מדעתי.