מתני׳ נֶהֱנָה כְּבַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם כַּחֲצִי פְרוּטָה, אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר – לֹא מָעַל, עַד שֶׁיֵּהָנֶה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה וְיִפְגֹּם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד.

הנהנה מן ההקדש הנאה ששוויה כבחצי פרוטה ופגם (הפחית מערכו של ההקדש) בתוך כך בשיעור חצי פרוטה. או שנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בדבר אחד של ההקדש העשוי להיפגם ("שיש בו פגם"), ולא פגם בו אף שנהנה ממנו, ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר של ההקדש, אף שלא נהנה ממנו — לא מעל, עד שיהנה בשוה פרוטה וגם יפגם בשוה פרוטה בדבר אחד של הקדש.

אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמוּקְדָּשִׁין, אֶלָּא בְּהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת בִּלְבַד. כֵּיצַד? רָכַב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב – כּוּלָּן מָעֲלוּ. שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה – כּוּלָּן מָעֲלוּ. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ. רַבִּי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן – יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל.

אין אדם מועל בחפצי הקדש לאחר שהיה כבר לפניו אדם אחר שהיה מועל באותם מוקדשין, אלא (מלבד) בבהמה שאין בה מום ועומדת להקרבה, וכלי שרת, שבאלו בלבד יש מעילה אחר מעילה. כיצד? הוא אופן בו משתמשים כמה בני אדם בבהמת הקדש: רכב על גבי בהמה העומדת להקרבה, ובא אחר כן חברו ורכב אף הוא, ובא חברו, אדם נוסף, ורכב אף הוא על בהמה זו — כולן מעלו. ובכלי שרת — כגון ששתה אחד בכוס של זהב, ובא אחריו חברו ושתה גם כן מאותו הכוס, ובא חברו ושתה אף הוא מאותו הכוס — כולן מעלו. וכן אחד שתלש צמר מן החטאת, ובא חברו ותלש גם הוא מאותה בהמה, ובא חברו ותלש אף הוא — כולן מעלו. רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, שאי אפשר לפדותו — יש בו מצב שיהיה אדם זה מועל אחר אדם אחר המועל.

גמ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל אֶלָּא בִּבְהֵמָה בִּלְבַד. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בְּהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת.

שנינו במשנתנו שאין מעילה אחר מעילה אלא בבהמה ובכלי שרת, ומבררים: כשיטת מני מתניתין [מי, איזה תנא, היא משנתנו]? — כשיטת ר' נחמיה היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, שכן בהמה העומדת להקרבה על המזבח אין לה פדיון, ואם מעל בה — לא התחללה בכך. ואולם כלי שרת, שיש להם פדיון — אין בהם מעילה אחר מעילה, שכיון שמעל בהם, הוציאם לחולין, ושוב לא שייך למעול בהם. ואילו ר' נחמיה אומר: יש מועל אחר מועל הן בבהמה והן בכלי שרת.

מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? קָסָבַר: בְּעִנְיָינָא דִּבְהֵמָה כְּתִיב דִּכְתִיב ״בְּאֵיל הָאָשָׁם״.

ושואלים: מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון] החלוק על ר' נחמיה וסבור שאין מועל אחר מועל בכלי שרת? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי כיון שבעניינא [בענין] המעילה, בבהמה כתיב [נאמר] הדבר, דכתיב [שכן נאמר] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו... והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" (ויקרא ה, טו—טז), וודאי לשון "איל האשם" בא ללמד שדווקא בבהמה נוהג דין מעילה אחר מעילה, ולא בכלי שרת.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה אֲמַר לָךְ: קַל וָחוֹמֶר, אִם אֲחֵרִים מֵבִיא לִקְדוּשָּׁתָן, הוּא עַצְמוֹ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

ואילו ר' נחמיה הסבור שאף בכלי שרת יש מעילה אחר מעילה, אמר [יכול לומר] לך שהדבר נלמד מקל וחומר: אם את האחרים (הנכנסים לכלי שרת) מביא אותם כלי השרת לקדושתן ולדין מעילה, הוא עצמו — לא כל שכן שאינו יוצא לחולין על ידי מעילה, ויש בו מעילה אחר מעילה!

״רַבִּי אוֹמֵר כָּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן יֵשׁ״ כו׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֲמַר רָבָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֵצִים.

שנינו במשנתנו, רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל. ושואלים: והרי היינו [זהו] כשיטת התנא קמא [הראשון שבמשנתנו], ומה הוסיף רבי? אמר רבא: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה בענין נדבת עצים. תנא קמא סבור שאין דינם של עצים כקדשי מזבח, אלא כקדשי בדק הבית, שיש בהם פגם, ומשום כך — אין בהם מעילה אחר מעילה. ואילו רבי סבור שדין העצים כדין קדשי מזבח, שאין בהם פגם, ועל כן יש בהם מעילה אחר מעילה.

דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עֵצִים״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. רַבִּי אוֹמֵר: עֵצִים קָרְבָּן הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין תְּנוּפָה.

דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: האומר בלשון נדר "הרי עלי להביא עצים למקדש", ולא פירש כמה — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח). רבי אומר: עצים — קרבן הן נחשבים, שכן עולים הם על המזבח, וטעונין מלח, וטעונין תנופה כמו קרבן מנחה.

אָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי – עֵצִים טְעוּנִין עֵצִים. וְאָמַר רַב פַּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי – עֵצִים צְרִיכִין קְמִיצָה.

אמר רבא: לדברי רבי שעצים נחשבים לקרבן, אם כן הנודר עצים — אותם עצים טעונין בהבאת עצים אחרים על מנת לשרוף אותם כקרבן הטעון עצים, ואף זה בכלל חיוב נדרו. והוסיף ואמר רב פפא: לדברי רבי, אם נדר עצים הריהם צריכין קמיצה (שיקח מקצת מהעצים בקומצו, ויקטירם תחילה), כדרך קרבן המנחה.

רַב פַּפָּא אֲמַר: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תְּמִימִין, וְנַעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מוּמִין, וְעָבַר וּשְׁחָטָן, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

רב פפא אמר הסבר אחר להבדל בין שיטת התנא קמא במשנתנו ושיטת רבי: קדשי מזבח שהיו בתחילתם תמימין ועומדים להקרבה על המזבח, ונעשו בעלי מומין ונפסלו להקרבה, ועבר אדם ושחטן לפני שנפדו, באופן זה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בין רבי ותנא קמא.

וְהָתַנְיָא: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ תְּמִימִין, וְנַעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מוּמִין, וְעָבַר וּשְׁחָטָן. רַבִּי אוֹמֵר: יִקָּבְרוּ.

והתניא [ואכן כך שנויה ברייתא]: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, ועבר ושחטן, רבי אומר: אין קדשים אלה שנשחטו ראויים עוד להיפדות, שהרי בפדיון קדשים נאמר "...והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה..." (ויקרא כז, יא—יב), ואלה שמתו אין אפשרות להעמידן לצורך הערכתן, ומשום כך יקברו, כפסולי המוקדשים, ללא פדיון.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ.

וחכמים אומרים: יפדו, ונמצא כי לשיטת רבי כיון שאין הם נפדים — קדושתם קדושת הגוף, ויש בהם מעילה אחר מעילה. ואילו תנא קמא סבור כי כיון שנפדים הם — קדושתם קדושת דמים, ואין בהם מעילה אחר מעילה.

מתני׳ נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.

נטל לשימושו אבן או קורה של ההקדש — הרי זה לא מעל בכך.