אֲבֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים״.

אבתיהם ויזנו אחרי (הבעלים) אלהי עמי הארץ אשר השמיד אלהים מפניהם" (דברי הימים א ה, כה). שאף בעבודה זרה, משמשת לשון זו של "מעילה" במשמעות של שינוי (יציאה מעבודת הקדוש ברוך הוא לעבודת האלילים). ואף המועל בהקדש משנה דברים מן המטרה שנועדו לה.

יָכוֹל פָּגַם וְלֹא נֶהֱנָה, אוֹ נֶהֱנָה וְלֹא פָּגַם,

וממשיכה הברייתא: לכאורה יכול אני ללמוד מתוך השוואת דין המעילה לעבודה זרה שנוהג דין מעילה בזמן שפגם בשווי ההקדש ואף שלא נהנה בכך המועל, וכגון שקרע בגד של הקדש, שפגם בשוויו ולא נהנה, וכדרך עבודה זרה, שאף בה יש כעין הטלת פגם בעבודת ה', אף שאין כל הנאה מעצם העבודה לעובדיה. או יכול אני ללמוד מתוך השוואה לסוטה שנוהג דין המעילה אף שנהנה מן ההקדש ולא פגם בו, וכדרך הסוטה, שיש בה הנאת הבעילה, ואינה נפגמת בכך.

וּבִמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, וּבְשָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ?

וכן יש לדון האם נוהג דין המעילה אף בזה שהשתמש בדבר הקדש המחובר לקרקע. וכן האם נוהג דין המעילה בשליח שעשה שליחותו של אדם אחר ששלחו לעשות כן, ויתחייב במעילה המשלח ולא השליח?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְחָטְאָה״. נֶאֱמַר ״חֵטְא״ בִּתְרוּמָה, וְנֶאֱמַר ״חֵטְא״ בִּמְעִילָה.

תלמוד לומר בדין המעילה צורת הלשון "וחטאה" ("נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'...", ויקרא ה, טו) ללמדנו על כל אלה. שנאמר לשון "חטא" בדין התרומה ("ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו...", במדבר יח, לב), ונאמר לשון "חטא" ("חטאת") במעילה, והרי זה בא ללמדנו גזירה שווה בין תרומה לבין מעילה.

מַה ״חֵטְא״ הָאָמוּר בִּתְרוּמָה – פּוֹגֵם וְנֶהֱנֶה; וּמִי שֶׁפָּגַם נֶהֱנָה; וּבַדָּבָר שֶׁפּוֹגֵם, בּוֹ נֶהֱנֶה; וּפְגִימָתוֹ וַהֲנָאָתוֹ כְּאֶחָד; וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע; וּבְשָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

מה "חטא" האמור בתרומה כוונתו לפוגם ונהנה, שהאוכל תרומה פוגם ונהנה; וכשם שבתרומה מי שפגם בה הוא זה שנהנה ממנה; וכשם שבתרומה אין מתחייבים אלא כאשר באותו הדבר שבו הוא פוגם, בו הוא נהנה; וכן כשם שאין האוכל תרומה מתחייב אלא באופן שפגימתו והנאתו באים כאחד (ביחד), שפוגם ונהנה באותו זמן; וכן כשם שאין דין תרומה נוהג אלא דווקא בתלוש מן הקרקע, שאין שם תרומה חל על התבואה בהיותה מחוברת לקרקע. וכן נוהג דין תרומה אף בשליח בעל הפירות שעשה שליחותו של בעל הבית ותרם עבורו —

אַף ״חֵטְא״ הָאָמוּר בִּמְעִילָה – פּוֹגֵם וְנֶהֱנֶה; וּמִי שֶׁפָּגַם נֶהֱנָה; וּבַדָּבָר שֶׁפּוֹגֵם בּוֹ נֶהֱנֶה; וּפְגִימָתוֹ וַהֲנָאָתוֹ כְּאֶחָד; וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע; וּבְשָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

אף "חטא" האמור במעילה הכוונה דווקא שהמשתמש בהקדש פוגם ונהנה מההקדש; ומי שפגם בהקדש הוא שנהנה ממנו; ובדבר שפוגם בו נהנה; ופגימתו והנאתו באים כאחד; ובתלוש מן הקרקע; ובשליח שעשה שליחותו.

אֵין לִי אֶלָּא אוֹכֵל. וְנֶהֱנֶה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְּגָם, מִנַּיִן?

וממשיכה הברייתא: אין לי ללמוד מתוך גזירה שווה זו אלא לענין האוכל מן ההקדש, וכדין התרומה שאין חיובה אלא באכילה. ואולם הנהנה מן ההקדש שלא בדרך אכילה, בדבר שאין בו פגם, מנין שאף הוא בכלל מעילה?

אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָיתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ, הֲנָאָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ, שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה, מִנַּיִן?

וכן אם לקח דבר מאכל מההקדש ואכלו ממנו הוא וחבירו, ונמצא שגם אכילתו וגם אכילת חברו יחד בפרוטה. מנין שחייב במעילה על אכילה זו. וכן אם נהנו הוא וחבירו מהקדש שווה פרוטה, והיתה הנייתו (הנאתו שלו) והניית חברו כל אחד בפחות משווה פרוטה. או שנהנה הוא וחבירו אכל, והיתה הנאתו ואכילת חברו כל אחד בפחות משווה פרוטה. או להיפך, שאכל הוא וחבירו נהנה, והיתה אכילתו והניית חברו כל אחד בפחות משווה פרוטה. וכן שמצטרפין ההשתמשות בהקדש זה עם זה, ואפילו לזמן מרובה, כגון שאכל חצי שיעור בזמן אחד וחצי שיעור זמן רב לאחר מכן בהעלם אחד, בכל אלה האופנים מנין לנו שהוא בכלל דין המעילה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִמְעֹל מַעַל״ – מִכָּל מָקוֹם.

תלמוד לומר בפרשת המעילה: "נפש כי תמעל מעל" — באה לשון ריבוי זו ללמדנו כי נוהג דין המעילה מכל מקום (בכל האופנים).

אִי מַה ״חֵטְא״ הָאָמוּר בִּתְרוּמָה – לֹא צֵירֵף שְׁתֵּי אֲכִילוֹת כְּאֶחָד, אַף ״חֵטְא״ הָאָמוּר בִּמְעִילָה – לֹא צֵירֵף שְׁתֵּי אֲכִילוֹת כְּאֶחָד. מִנַּיִן אָכַל הַיּוֹם וְאָכַל לְמָחָר, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִמְעֹל מַעַל״ – מִכָּל מָקוֹם.

ובענין זה של צירוף חלקי שיעור מעילה שנעשו בזמנים שונים דנה עוד הברייתא: אי [אם] עיקרי דין המעילה נלמדים מגזירה שווה לתרומה, מעתה יש לומר כך, מה "חטא" האמור בתרומה — לא צירף שתי אכילות כאחד, שאם אכל זר תרומה בפחות מכדי שיעור ביום אחד, ואכילה נוספת בפחות מכדי שיעור ביום המחרת אין שתי האכילות מצטרפות לחייבו. אם כן אף "חטא" האמור במעילה בא ללמד כי אף במעילה לא צירף שתי אכילות כאחד. ומעתה יש לשאול מנין לנו שאם אכל מן ההקדש בשיעור שאין בו חיוב מעילה היום וחזר שוב ואכל ממנו למחר שיעור שאין בו חיוב, ואפילו חזר ואכל לזמן מרובה שהם מצטרפים לחיוב מעילה? תלמוד לומר: "נפש כי תמעל מעל" — לחייבו מכל מקום, בכל האופנים, ואף באופן זה.

אִי מַה ״חֵטְא״ הָאָמוּר בִּתְרוּמָה – פְּגִימָתוֹ וַהֲנָאָתוֹ כְּאֶחָד. מִנַּיִן לַאֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, וַאֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִמְעֹל מַעַל״ – מִכָּל מָקוֹם.

וכיוצא בדבר דנה עוד הברייתא: אחר שדין המעילה נלמד מתרומה, יש לברר אי [אם] מה "חטא" האמור בתרומה — אינו נוהג אלא כאשר הן פגימתו בתרומה והן הנאתו ממנה באים כאחד, והוא הדין במעילה, ואולם מנין לנו שיש דין מעילה גם לענין אכילתו ואכילת חברו שבכל אחת מהן אין שיעור מעילה, ולא היו בזמן אחד? ואפילו היו שתי אכילות אלה מרוחקות בזמן זו מזו מכאן ועד שלש שנים, מנין לנו שהם מצטרפות, וחייב עליהן? תלמוד לומר: "נפש כי תמעל מעל" — לחייבו מכל מקום, בכל האופנים, ואף באלה.

אִי מַה ״חֵטְא״ הָאָמוּר בִּתְרוּמָה

ועוד דנה הברייתא. אי [אם] אכן נלמדים דיני המעילה מגזירה שווה לתרומה, יש מקום לומר: מה "חטא" האמור בתרומה