מתני׳ שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט הַבָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁבָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט – לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. מַעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַשָּׂדֶה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה – נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ.

שרשי אילן של הדיוט (חולין) הבאין (המתפשטים) בקרקע של הקדש, וכן של אילן הקדש שבאין בקרקע של הדיוט — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו — לא מועלין בכך. מעין מים שנובע בשדה חולין והוא נמשך ויצא ועובר מתוך השדה של הקדש, כל זמן שהוא בשדה ההקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואם עברו ונהנו — לא מועלין. ובזמן שהמעין יצא חוץ לשדה ההקדש ונמשך לתוך שדה חולין — נהנין ממנו לכתחילה ממקום יציאתו והלאה.

הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב – לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. נְתָנָן בַּצְּלוֹחִית – מוֹעֲלִין בָּהֶן.

המים שניתנו בכד של זהב, שהיו ממלאים בכד מים מן השילוח למצות ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, ולא היה כד זה מקודש ככלי שרת — לא נהנין מאותם מים לכתחילה, שכן נתמלאו לצורך הקדש, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך, בהיותם בכלי שאיננו כלי שרת. ומשעה שנתנו למים אלו מן החבית בצלוחית (שהיא מכלי השרת) על מנת לנסכם, והמים שבתוכה התקדשו בכך — מועלין בהן.

עֲרָבָה – לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: נוֹהֲגִין הָיוּ הַזְּקֵנִים שֶׁנֶּהֱנִים מִמֶּנּוּ בְּלוּלְבֵיהֶן.

ענפי הערבה שהיו מעמידים אותם בצידי המזבח בחג הסוכות — לא נהנין מהם לכתחילה קודם שהעמידום בצידי המזבח, שזוהי מצוותם, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך. ומשעה שהעמידום וכבר נעשתה מצוותם — אף מותרים לכתחילה בהנאה. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו מענפי עץ ערבה זה, אף קודם שהועמדו הענפים בצד המזבח, בלולביהן, שהיו קוטפים מעצי ערבה אלה ענפים למצות ארבעת המינים שלהם. ב גמרא שנינו במשנתנו כי המים המיועדים לניסוך, כל עוד הם בתוך הכד של זהב אין מועלים בהם.

גמ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין מוֹעֲלִין – בְּכוּלָּן, אֲבָל מוֹעֲלִין בְּשָׁלֹשׁ לוּגִּין.

ובענין זה אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן, בכל המים שבכד, אם היו בו יותר משלושה לוגים אבל מועלין בשלש לוגין שבכד, אם היו המים שבכד בדיוק כשיעור זה שהוא הנחוץ למצות ניסוך המים.

וְהָקָתָנֵי סֵיפָא ״נְתָנוֹ לַצְּלוֹחִית – מוֹעֲלִין בָּהֶן״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא – אֲפִילּוּ בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין נַמִי לָא!

ומקשים עליו: והקתני סיפא [והרי שנה בסוף המשנה] כי רק כאשר נתנו את המים מן הכד לצלוחית — מועלין בהן, מכלל דרישא [מכאן נסיק שבמקרה המדובר בתחילת המשנה, כשהמים נתונים בכד] בכל מקרה, ואפילו בזמן ששיעור המים הוא רק שלשה לוגין נמי [גם כן] לא מועלים בהם. ונדחו אם כן דברי ריש לקיש!

אֶלָּא אִי אִיתְמַר, אַסֵּיפָא אִיתְמַר. ״מוֹעֲלִין בָּהֶן״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין מוֹעֲלִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה לוּגִּין.

ומסבירים: אלא אי איתמר אסיפא איתמר [אם נאמר דין זה של ריש לקיש, לא על תחילת המשנה נאמר, אלא על סוף המשנה נאמר]. שכן שנינו שמשעה שניתנו המים בצלוחית דינם שמועלין בהן, ועל כך אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא בזמן שניתנו בצלוחית מים בשיעור שלשה לוגין, כשיעור הנצרך למצוה, שבכגון זה מתקיימת מצוותם. ואולם אם ניתנו לצלוחית מים יותר מכדי שיעור זה — אין מועלים בהם, שכאשר שיעורם מרובה משלושה לוגים לא התקדשו כלל.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹעֲלִין בְּכוּלָּן. לְמֵימְרָא דְּקָסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ יֵשׁ שִׁיעוּר לַמַּיִם? וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמְנַסֵּךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ – חַיָּיב,

וחלוק עליו בכך ר' יוחנן שאמר כי אף אם ניתנו לצלוחית מים בשיעור המרובה משלושה לוגים — מועלין בכולן, שכן לדעתו אין שיעור למים, והתקדשו למצוותם אף אם שיעורם מרובה. ושואלים: למימרא דקסבר [האם אכן יש מקום לומר שסבור] ריש לקיש שיש שיעור קבוע לכמות המים שאין להוסיף עליו? והתנן [והרי שנינו במשנה] בעניין המקריבים מחוץ לבית המקדש, אמר ר' אליעזר (ר' אלעזר. ראה גרסות): המנסך ממי חג (הסוכות), מהמים שנשאבו לצורך ניסוכם על המזבח, בחג הסוכות בחוץ למקדש — חייב כרת, כשאר המקריבים מחוץ למקדש.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם מְנַחֵם יוֹדָאפָה: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר, דְּדָרֵישׁ ״נִסְכֵּיהֶם״ – אֶחָד נִיסּוּךְ הַמַּיִם וְאֶחָד נִיסּוּךְ הַיַּיִן,

ואמר על כך ר' יוחנן משום (בשם) החכם מנחם יודאפה: דין זה ששנה ר' אלעזר, בשיטת ר' עקיבא רבו אמר. דדריש [שכך דרש] ר' עקיבא את הנאמר בקרבנות חג הסוכות "נסכיהם" (במדבר כט, לא), בלשון רבים, ללמדנו כי בשני ניסוכים הכתוב מדבר: האחד הוא ניסוך המים, שהיא מצוה המיוחדת לחג הסוכות, ואחד הוא ניסוך היין הנלווה לקרבן התמיד בכל יום.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִי מַה יַּיִן – שָׁלֹשׁ לוּגִּין, אַף מַיִם – שָׁלֹשׁ לוּגִּין. מִכְּלָל דְּסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין שִׁיעוּר לַמַּיִם! לְטַעֲמָא דִּמְנַחֵם יוֹדָאפָה קָאָמַר.

ואמר ריש לקיש לר' יוחנן: אי [אם] על כך מסתמך ר' אלעזר לחייב את המנסך מים מחוץ למקדש, יש להשוות בין מים ליין לשיטתו של ר' אלעזר ולומר: מה בניסוך היין שיעור המצוה הוא שלש לוגין, אף מצות ניסוך המים יהיה שיעורה שלש לוגין! ומכלל דבריו שאמר ריש לקיש לר' יוחנן נלמד כי סבר [סבור] ריש לקיש עצמו שאין שיעור למים! ומשיבים: ריש לקיש עצמו סבור שיש שיעור למים, ואולם לטעמא [לטעמו] של מנחם יודאפה כפי שמסר ר' יוחנן, קאמר [הוא אמר] את קושייתו זו.

מתני׳ הַקֵּן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. שֶׁבַּאֲשֵׁירָה – יַתִּיז בְּקָנֶה. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחוֹרֶשׁ – מוֹעֲלִין בְּכוּלּוֹ.

הקן של ציפור שנמצא בראש האילן של הקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואולם העוברים ונהנים לא מועלין בכך. הקן שנמצא בראש אילן של אשירה (עץ המשמש לעבודה זרה), והריהו אסור בהנאה, ואף לטפס עליו אסור, ומה יעשה כדי להוריד את הקן שמעליו? — יתיז (ינתק בהכאה) את הקן ממקומו באמצעות קנה (מקל). האדם המקדיש את החורש (יער) השייך לו — מועלין בכולו, בכל מה שיש בחורש.