הֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ מְעִילָה!

והרי תרומת הדשן, (אפר הקרבנות שנשרפו כבר על המזבח), שהרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת יש בו עדיין דין מעילה!

מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְאֵיבְרֵי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

ומשיבים: אין ללמוד מדין תרומת הדשן לענין מעילה בדבר שנעשתה מצוותו, משום דהוה ליה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודין איברי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, (לאחר שנזרק השעיר מן ההר ונעשה גופו אברים אברים) שני כתובין הבאין כאחד, שיש בהם דין מיוחד, שאסורים בהנאה, אף שכבר נעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לשאר הלכות שבתורה.

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר אֵיבְרֵי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – אֵין נֶהֱנִין מֵהֶן, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר נֶהֱנִין מֵהֶן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לשיטת מי שאומר] כי איברי שעיר המשתלח — אין נהנין מהן, והרי זה איפוא דבר שנעשתה מצוותו ויש בו דין מעילה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי נהנין מהן, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע לא נלמד מתרומת הדשן?!

מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

ומשיבים: משום דהוה ליה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודינם של בגדי כהונה (בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בעבודת המקדש ביום הכיפורים), שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם מועלים בהם אף לאחר שנעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין.

הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ – מְלַמֵּד שֶׁהֵן טְעוּנִין גְּנִיזָה, שַׁפִּיר,

וחוזרים ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי מה שנאמר בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) — מלמד שהן, הבגדים, טעונין (חייבים) גניזה ואינם ראויים עוד לשימוש אחר, לפי זה שפיר [יפה] הוא התירוץ שאמרנו.

אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא דַּאֲמַר מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אלא לר' דוסא שאמר שמותר להשתמש בהן בבגדי כהונה אלה כהן הדיוט, שהרי בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הם בגדי הכהן ההדיוט במשך השנה, ואינם טעונים גניזה, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לפי זה אין דין תרומת הדשן אלא כתוב אחד בלבד, המלמד!

מִשּׁוּם דַּהֲוָה תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד.

ומשיבים: משום דהוה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודין עגלה ערופה (שאסורה בהנאה גם לאחר שהתקיימה מצוותה) שני כתובין הבאין כאחד, ואינם מלמדים.

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי, כְּתִיב הָתָם ״הָעֲרוּפָה״,

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני לשונות מיעוט כתובים בשני דינים אלו], ללמדנו שהלכה זו נוהגת רק בהם. כתיב התם [כתוב שם] בעגלה ערופה "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), ובאה ה_ה' היתירה שבראש המלה "העגלה" לומר: בזו נוהג דין זה ולא בדבר אחר.

וּכְתִיב הָתָם ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״, הָנֵי – אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא – לָא.

וכתיב התם [וכתוב שם] בתרומת הדשן "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), להורות: שישים אותו ולא אחר. ומכאן כי דווקא הני [אלה] — אין [כן], נוהג בהם דין מעילה אף שנעשתה מצוותם, ואילו במידי אחרינא [דבר אחר] — לא.

״נְסָכִים בִּתְחִילָּה מוֹעֲלִין בָּהֶן״ [וכו׳]. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק,

שנינו במשנתנו בדין הנסכים כי בתחילה (משהוקדשו) מועלין בהן, ואולם משירדו לשיתין — אין מועלין בהם. ומציעים: לימא מתניתין [האם יש מקום לומר שמשנתנו] היא שלא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק,

דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: לוּל קָטָן הָיָה בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ. אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה פִּרְחֵי כְהוּנָּה יוֹרְדִין בּוֹ, וּמְבִיאִין יַיִן קָרוּשׁ שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְעִגּוּלֵי דְבֵילָה, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בִּקְדוּשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳״, כְּשֵׁם שֶׁנִּיסּוּכָהּ בִּקְדוּשָּׁה – כָּךְ שְׂרֵיפָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אלעזר בר ר' צדוק אומר: לול (חלל) קטן היה במקדש בין הכבש למזבח, במערבו של כבש. ואחת לשבעים שנה היו פרחי כהונה (צעירי הכהנים) יורדין בו בתוך הלול הזה אל השיתים, ומביאין משם יין קרוש שהצטבר שם משאריות הנסכים, שהוא דומה בצורתו לעגולי דבילה (תאנה יבישה), והיו שורפין אותה בקדושה, בעזרה. שכן נאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה' "(במדבר כח, ז), לומר: כשם שניסוכה בקדושה — כך שריפתה בקדושה.

מַאי מַשְׁמַע? וַאֲמַר רָבִינָא: אָתְיָא ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״. כְּתִיב הָכָא ״בַּקֹּדֶשׁ״, וּכְתִיב הָתָם ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ וְלֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הֵם״,

ותחילה שואלים על ראיה זו: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מכתוב זה ענין שריפה שלא נאמר בו? ואמר רבינא: אתיא [באה] נלמד הדבר בגזירה שווה, מהמילים "קדש" "קדש". שכן כתיב הכא [נאמר כאן], בענין הנסכים "בקדש הסך נסך שכר" (במדבר כח, ז)", וכתיב התם [ונאמר שם] בענין הנותר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם הראוי "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), ללמד:

מַה נּוֹתָר – שְׂרֵיפָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, אַף הַאי נַמִי – בִּקְדוּשָּׁה!

מה נותר — שריפתו בקדושה, אף האי נמי [זה, נסכים, גם כן] שריפתו בקדושה! מכל מקום רואים כי לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק בנסכים אף משירדו לשיתים נוהגים בהם מנהג קדושה ושורפים אותם, ושלא כשיטת משנתנו!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק – דְּאִי קָלַט.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק היא, ואולם יש לומר שכוונת משנתנו למקרה דאי [שאם] קלט חלל הלול חלק מן הנסכים, ולא הגיעו אל ריצפת השיתים — באלה אין מועלים, ואין מצוותם בשריפה אף לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק. אבל בנסכים שירדו אל השיתים — נוהג דין שריפה, ומועלים בהם, שכן קרקע השיתים מקדשת אותם.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: לֵימָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק דְּאִי קָלַט?

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה את מהלך הסוגיה, שבתחילה מציעים: לימא מתניתין [האם יש מקום לומר שמשנתנו] היא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק, ומדובר בה דווקא באופן דאי [שאם] קלט הלול את הנסכים לפני ירידתם לשיתים, ובאופן זה הוא שאין בנסכים דין מעילה, אבל אם ירדו לשיתים ונתקדשו כתוצאה מכך — דינם בשריפה, ומועלים בהם?

אָמְרִי: לָא, וּמִדְּרַבָּנַן. וְהָא קְרָא קָנָסֵיב לָהּ? אַסְמַכְתָּא.

אמרי [אומרים] בדחיית ההצעה: לא, אין לומר כן, שכן אפשר לומר שאף אם לא נקלטו בלול, אלא ירדו ישר לשיתים, סבור ר' אלעזר בר' צדוק שאין בהם דין מעילה, לפי שמן התורה אכן אין בהם עוד קדושה, ומה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק את דינו לענין שריפתם, זה אינו אלא דין מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד. ושואלים על כך: והא קרא קנסיב לה [והרי מקרא הוא ר' אלעזר בר' צדוק מביא לה] כראיה שיש לשרפם? ומשיבים: מקרא זה מובא כאסמכתא בלבד ואין בכך כדי להוכיח שדין זה מן התורה.

מתני׳ דִּישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וְהַמְּנוֹרָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּישּׁוּן בִּתְחִלָּה – מוֹעֲלִין בָּהּ. תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

דישון מזבח הפנימי, כלומר, האפר שנשאר על גבי המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) ומוצא למקום הנחת תרומת הדשן שבמזבח החיצון, וכיוצא בו הדישון של פתילות המנורה — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו מהם לא מועלין בהם. המקדיש את הדישון מהמזבח הפנימי בתחלה, שחזר והקדישו במקום הנחתו אצל המזבח החיצון — מועלין בה. אם הקדיש תורין שעדיין לא הגיע זמנן משום שהם צעירים מדי, או בני יונה שכבר עבר זמנן שהם מבוגרים מידי — לא נהנין מהם ולא מועלין בהם.

גמ׳ בִּשְׁלָמָא

שנינו במשנתנו בדין הדשן של המזבח הפנימי, שאין מועלים בו לאחר שניתן במקום הדשן ליד המזבח החיצון. הרי איפוא שלפני שנותן אצל מזבח החיצון יש בדשן המזבח הפנימי דין מעילה. ודנים בדבר: בשלמא [נניח]