גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל אֵין חַיָּיבִין מִשּׁוּם טוּמְאָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין.

שנינו במשנה שחייבים על אכילת הנותר או בטומאת הגוף מן הקדשים בין בדבר שיש לו מתירים (משיקרבו מתיריו), ובין בדבר שאין לו מתירים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? ומשיבים: לימוד מיוחד יש לדבר, וכפי דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: יכול יהא הדין שאין חייבין משום אכילת קדשים בטומאה אלא בדבר שיש לו מתירין, כשם שהוא בדין פיגול,

וְדִין הוּא: וּמַה פִּיגּוּל, שֶׁהוּא בִּידִיעָה אַחַת, וְקָרְבָּנוֹ קָבוּעַ, וְלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין.

ומצד הסברה נראה כן, שהרי דין (קל וחומר) הוא: ומה דין אכילת פיגול שהוא חמור מאיסור אכילת הקדשים בטומאה, שהרי החיוב על אכילת פיגול קיים אף בידיעה אחת (שנודע לאוכל שהינו פיגול, בין לפני אכילתו ובין לאחר אכילתו). ועוד, שקרבנו קבוע, שהאוכל פיגול בשגגה מביא לחטאתו כבשה או שעירה (והוא חמור מקרבן עולה ויורד שמשתנה בהתאם למצבו הכספי של האוכל). ולא הותר מכללו, שאיסור אכילת פיגול הריהו איסור מוחלט, ואילו טומאה שהותרה בציבור — אין חייבין בה אלא על דבר שיש לו מתירין.

טוּמְאָה, שֶׁהִיא בִּשְׁתֵּי יְדִיעוֹת, וְקָרְבָּנוֹ עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין?!

אם כן איסור האכילה בטומאה, שהוא קל מאיסור אכילת הפיגול, שכן חייבים על האכילה בטומאה רק כשהיא בשתי ידיעות (שידע האוכל בתחילה שהוא טמא, ונשכחה ממנו ידיעה זו ואכל בטומאתו, ולאחר מכן נודע לו שוב שהוא טמא), ועוד, קרבנו של האוכל קדשים בטומאה אינו קבוע, אלא הריהו עולה ויורד, והותרה מכללה, כאשר רוב הציבור טמא — אינו דין שלא יהא חייב אלא על דבר שיש לו מתירין?!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם״ וגו׳ – בְּכָל הַקָּדָשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיָּד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִקְרַב״.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בדינו של הטמא האוכל בקדשים: "אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" (ויקרא כב, ג) — בכל הקדשים (בין אלה שיש להם מתירים, ובין אלה שאין להם מתירים) הכתוב מדבר. ומעתה יש לדון: יכול יהו חייבין עליהן מיד משעה שהקדישם בפיו, לפני שהתקדשו בכלי שרת? — תלמוד לומר: "אשר יקרב", ומשמעה של קריבה זו הריהי נגיעה.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ שֶׁהוּא חַיָּיב?! הָא כֵּיצַד? כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירִין, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקְדַּשׁ בִּכְלִי. הדרן עלך חטאת העוף

ועל כך אמר ר' אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב כרת על נגיעתו?! אלא הא [הרי] כיצד, איך נפרש כתוב זה "אשר יקרב"? — עד שיוכשר להיות מוקרב. והרי זה בא ללמדנו שאין חייב על אכילת הקדשים בטומאה אלא בכשרים להקרבה. ומכאן, שכל דבר שיש לו מתירין — אינו חייב עד שיקרבו מתירין, וכל דבר שאין לו מתירין — אינו חייב עד שיקדש בכלי.

מתני׳ וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – יָמוּתוּ.

א משנה משנה זו (שנשנתה במסכת תמורה), נשנית כאן בשל דיני מעילה שבה. המשנה עוסקת בדין "חמש חטאות המתות".

וְשֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים – תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְּמוּרָה, וְלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין,

שלוש מהן, הולד הנולד לקרבן חטאת, וכן הבהמה שהיא תמורת חטאת, וכן קרבן החטאת שמתו בעליה קודם שקרב בין אם כבר נתכפרו בעליהן באחרת, בין לא נתכפרו — ימותו. ואילו השתים האחרות, החטאת שאבדה ונמצאה לאחר