אֵשֶׁת נָבִיא הוּא דְּתֵיהְדַּר, דְּלָאו נָבִיא לָא תֵּיהְדַּר?!

ויש לתמוה: מה עניינו של "כי נביא הוא"? וכי אשת נביא הוא דתיהדר [שתוחזר], ואילו זו דלאו [שלא] אשת נביא היא לא תיהדר [תוחזר]?!

אֶלָּא, כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הָכִי קָאָמַר לֵיהּ, ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ״ – מִכָּל מָקוֹם, וּדְקָאָמְרַתְּ ״הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג, הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחוֹתִי הִיא״ וגו׳ – נָבִיא הוּא וּמִמְּךָ לָמַד; אַכְסְנַאי הוּא שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּיה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, כְּלוּם שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ ״אִשְׁתְּךָ זוֹ״? ״אֲחוֹתְךָ זוֹ״?

אלא צריך לפרש זאת כפי שאמר ר' שמואל בר נחמני. שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] הקדוש ברוך הוא לאבימלך "ועתה השב אשת האיש" (בראשית כ, ז) מכל מקום כלומר, בלא קשר לכך שהוא נביא. ומה שנאמר "כי נביא הוא" מובנו בהקשר אחר: ודקאמרת [ומה שאתה אומר] "הגוי גם צדיק תהרג, הלא הוא אמר לי אחותי היא" וגו' (בראשית, ד— ה) לומר שאנוס אתה ופטור בדין זה — אין אתה צודק בכך, כי נביא הוא וממך למד שעליו לנהוג כפי שנהג. שכן אכסנאי (אורח) הוא שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו מארחיו, האם הוא זקוק למאכל או למשקה, כלום שואלין אותו על האשה שהיא עמו "אשתך זו" "אחותך זו"? אלא הבין שאתם חשודים על חטיפת נשים, ומשום כך אמר על שרה שאחותו היא, ולכן היית חייב מיתה על שרה.

מִכָּאן שֶׁבֶּן נֹחַ נֶהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד.

ומעירים: מכאן שבן נח נהרג על עבירה שעונשה מיתה גם במקרה שהוא אומר מותר, שהיה לו ללמוד ולא למד.

מתני׳ הַסּוּמָא אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג – אֵינוֹ גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.

הסומא (העיוור) שהרג אדם בשגגה — אינו גולה, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אף הוא גולה. השונא אינו גולה, משום שיש להניח שלא היה זה בשגגה גמורה. ר' יוסי אומר: השונא לא רק שאינו גולה, אלא אף נהרג על ידי בית הדין, מפני שהוא כמועד (כמותרה) על ידי עדים שלא יעשה כן, שחזקתו שבכוונה עשה. ר' שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה. זה הכלל בדבר זה: כל שהוא הרואה יכול לומר לדעת הרג, שהמעשה אירע באופן שיש מקום להניח שהיתה זו הריגה במזיד — הרי השונא נהרג על כך. ואף שהוא אומר שהיתה זו שגגה — אנו מניחים שלא היה כן. ואם שלא לדעת הרג, אלא רואים שהדבר היה כדרך תאונה — הרי זה גולה אפילו כאשר הוא שונא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לַסּוּמָא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַסּוּמָא.

על דין סומא שנחלקו בו ר' יהודה ור' מאיר במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת הגולים לעיר מקלט, שהגולה הוא מי שהרג את רעהו "בלא ראות" (במדבר לה, כג), ומשמע שמדובר במי שבדרך כלל רואה — פרט לסומא, שאינו רואה כלל, ולא רק במקרה זה, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר להיפך: "בלא ראות" — הרי זה בא לרבות את הסומא שאף הוא גולה.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – אֲפִילּוּ סוּמָא, אֲתָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ מַעֲטֵיהּ.

ומסבירים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר] בפרשת הגולים "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט, ה), והרי זה ביטוי כללי, הכולל כל אדם, ואפילו הוא סומא. אתא [בא] הכתוב "בלא ראות" מעטיה [מיעט אותו] שמי שאינו יכול לראות כלל, אינו בגדר הלכה זו.

וְרַבִּי מֵאִיר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעֵט, ״בִּבְלִי דַעַת״ – לְמַעֵט, הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

ור' מאיר לומד בצורה אחרת: "בלא ראות" בא למעט, "בבלי דעת" (דברים יט, ד) גם הוא בא למעט, אם כן הוי [הריהו] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ולכן מרבה אף את הסומא, שאף הוא גולה.

וְרַבִּי יְהוּדָה: ״בִּבְלִי דַעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין הוּא דַּאֲתָא.

ושואלים: ור' יהודה מה הוא משיב על כך? ומשיבים: "בבלי דעת" פרט למתכוין הוא דאתא [שבא], לומר שהמתכוון אינו גולה, ולשיטתו "בלא ראות" ו"בלי דעת" אינם מיעוט באותו נושא, ולכן אין זה בכלל מיעוט אחר מיעוט הבא לרבות.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג״ כו׳. וְהָא לָא אַתְרוּ בֵּיהּ! מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד.

שנינו במשנה שר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד. ושואלים: והא לא אתרו ביה [והרי בפועל לא התרו בו העדים], ואין בית דין עונשים עונשי גוף אלא לאחר התראה! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] כדעת ר' יוסי בר יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא] ר' יוסי בר יהודה אומר: חבר (תלמיד חכם) אינו צריך התראה כדי שיענישו אותו בית דין בעונשי הגוף על עבירה שעשה, לפי שמעיקרה לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, והחבר — חזקה עליו שיודע, ולכן מזיד הוא.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה״ וכו׳. תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה? נִפְסַק – גּוֹלֶה, נִשְׁמַט – אֵינוֹ גּוֹלֶה.

שנינו במשנה ר' שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה. ועל כך מוסיפים: תניא [שנויה ברייתא]: כיצד אמר ר' שמעון יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה? כגון, נפסק (נקרע) החבל שהיה בידו, ונפל חפץ שהיה תלוי בו, והרג את חבירו — הרי זה גולה על ידו, שנראה שהיתה זו תאונה. אבל אם נשמט חפץ מידו — אינו גולה, שאנו מניחים שהיה זה הדבר במזיד, שהירפה את אחיזתו עד שנפל החפץ.

וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ גּוֹלֶה עַד שֶׁיִּשָּׁמֵט מַחְצְלוֹ מִיָּדוֹ. קַשְׁיָא נִפְסַק אַנִּפְסַק, קַשְׁיָא נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט!

ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] ר' שמעון אומר: לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו (מעגילה) מידו, שעושה בו מלאכה. וכיון שאמר דין זה בכלל, גם לגבי שונאו, אם כן קשיא [קשה] מדין נפסק על דין נפסק, קשיא [קשה] מדין נשמט על דין נשמט!

נִפְסַק אַנִּפְסַק לָא קַשְׁיָא, הָא בְּאוֹהֵב וְהָא בְּשׂוֹנֵא.

ומשיבים: נפסק על נפסק לא קשיא [קשה], הא [זה] — באוהב, והא [וזה] — בשונא, שבאוהב אנו מניחים שהיה אנוס והוא פטור מגלות, ובשונא אנו מניחים שלא התכוון, אבל מצד אחר לא היה אנוס לגמרי, ולכן גולה.

נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי, וְהָא רַבָּנַן.

ונשמט על נשמט גם כן לא קשיא [קשה], כי הא [זו] — דעת רבי, והא [וזו] — דעת רבנן [חכמים] שנחלקו במשנה לעיל (מכות ז,ב) במקרה שנשמט ברזל מן הקת והרג, שלדעת רבי אינו גולה, ולדעת חכמים גולה. שהברייתא הראשונה, האומרת שאם נשמט מידו אינו גולה — דעת רבי היא, לפי שיטת ר' שמעון. והברייתא השניה, האומרת שאם נשמט מחצלו גולה — דעת חכמים לשיטתו.

מתני׳ לְהֵיכָן גּוֹלִין – לְעָרֵי מִקְלָט, לְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּלְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״ וגו׳. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה״ – עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאַחַת.

להיכן גולין ההורגים בשגגה — לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן ולשלש הערים שבארץ כנען. שנאמר "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען" וגו' (במדבר לה, יד). ומעירים: עד שלא נבחרו שלש ערי המקלט שבארץ ישראל לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, אף ששלוש אלה נבחרו כבר על ידי משה (ראה דברים ד, מא), שנאמר "שש ערי מקלט תהיינה" (במדבר לה, יג) לומר: עד שיהיו ששתן קולטות כאחת (ביחד), באותו הזמן, וכל עוד חלק מהן אינן קולטות — אף השאר אינן קולטות.

וּמְכוּוָּנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ״ וגו׳.

ועוד בדין ערי מקלט: ומכוונות להן דרכים מזו לזו, כלומר שהיו מסדרים ומיישרים את הדרכים המובילות לערי המקלט, שנאמר "תכין לך הדרך ושלשת" (במדבר, יט, ג).

וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדֶּרֶךְ. וִידַבְּרוּ אֵלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ״.

ומוסרין להן לבורחים לעיר המקלט שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך. וידברו אליו אל גואל הדם אותם תלמידי חכמים, וישכנעו אותו שלא יהרגנו מפני שהוא שוגג. ר' מאיר אומר: אף הוא הרוצח בשגגה מדבר על ידי עצמו, שהוא יכול לדבר עבור עצמו, שנאמר "וזה דבר הרצח אשר ינוס שם וחי" (במדבר, יט, ד), ללמד שהרוצח עצמו מדבר.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין – הֲרָגוּהוּ, וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב מִיתָה – פְּטָרוּהוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב גָּלוּת – מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ״ וגו׳.

ר' יוסי בר יהודה אומר: בתחלה, הדבר הראשון שעושים ההורגים אדם, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין (מזדרזים) ובורחים לערי מקלט, ובית דין שבעירו שולחין ומביאין אותו משם לדונו. מי שנתחייב מיתה בבית דין שנמצא שהיה רוצח במזיד — הרגוהו בית הדין, וזה שלא נתחייב מיתה כגון שמצאו שאירע הדבר באונס — פטרוהו. מי שנתחייב גלות — מחזירין אותו למקומו (לעיר המקלט), שנאמר "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם... והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו" וגו' (במדבר לה, כה) משמע שקודם שנשפט כבר היה בעיר המקלט, ולאחר מכן מביאים אותו למשפט לפני העדה במקום המעשה, ואחר כך משיבים אותו לעיר המקלט.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ עָרִים הִבְדִּיל מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּכְנֶגְדָּן הִבְדִּיל יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וּמְכוּוָּנוֹת הָיוּ כְּמִין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁבְּכֶרֶם: חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה כְּנֶגֶד בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר, שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם כְּנֶגֶד רָמוֹת בַּגִּלְעָד, קֶדֶשׁ בְּהַר נַפְתָּלִי כְּנֶגֶד גּוֹלָן בַּבָּשָׁן. ״וְשִׁלַּשְׁתָּ״ – שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין, שֶׁיְּהֵא מִדָּרוֹם לְחֶבְרוֹן כְּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם, וּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם כְּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ, וּמִשְּׁכֶם לְקֶדֵשׁ כְּמִקֶּדֵשׁ לַצָּפוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן לערי מקלט, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו הערים שכאן וכאן זו כנגד זו, כמין שתי שורות גפנים שבכרם, ובאופן זה: חברון בהר יהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ונאמר "ושלשת את גבול ארצך" (דברים יט, ג) כלומר, שיהו משולשין במרחקים שווים, כלומר שיהא המרחק מדרום מהגבול הדרומי של הארץ, עד לחברון, שהיא עיר המקלט הראשונה מדרום, כמו המרחק מחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לגבול הצפון.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן תְּלָת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּלָת?! אֲמַר אַבַּיֵי: בְּגִלְעָד שְׁכִיחִי רוֹצְחִים,

ותוהים תחילה על מספר הערים: בעבר הירדן שהיו בו שניים וחצי שבטים בלבד היו תלת [שלוש] ערים, בארץ ישראל שישבו בה תשעה שבטים ויותר — גם כן רק תלת [שלוש]?! אמר אביי: בגלעד שבעבר הירדן שכיחי [מצויים] רוצחים, ולכן היו צריכים להוסיף בעבר הירדן מספר גדול יותר של ערי מקלט, ל