מתני׳ הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה, וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע; בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ – הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אַחַת, וְאִם לָאו – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת. לְפִיכָךְ, אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת – הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין, וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה.

היו שנים שני עדים רואין אותו את מי שעבר עבירה שנהרגים עליה, מחלון זה של הבית, ושנים רואין אותו את המאורע מחלון זה אחר, ואחד היה מתרה בו בנאשם באמצע בין שתי כתות העדים, בזמן שמקצתן של העדים משתי הכתות הללו רואין אלו את אלו — הרי אלו עדות אחת, ואם לאו — הרי אלו שתי עדיות שונות. לפיכך, כיון שאלה שתי כתות עדים שונות, אם נמצאת אחת מהן זוממת והכת השניה לא הוזמה — הוא הנאשם, והן הזוממים, נהרגין; הנאשם נהרג — משום עדותה של הכת שלא הוזמה, והם נהרגים — משום שהוכח שהיו עדים זוממים. והכת השניה, שלא הוזמה, פטורה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״. דָּבָר אַחֵר: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן.

ר' יוסי אומר: לעולם אין נהרגין בכל מקרה עד שיהו שני עדיו מתרין בו בנאשם, שנאמר "על פי שנים עדים יומת המת" (דברים יז, ו), לומר שפי שני העדים צריך להתרות ולהזהיר את הנאשם, ולא די בהתראה של אדם אחר, כדעת סתם משנה לעיל. דבר אחר למדו מכאן: "על פי שנים עדים" — שלא תהא סנהדרין שומעת את עדות העדים מפי התורגמן המתרגם לדיינים את דברים העדים, אלא הדיינים צריכים לשמוע את העדות מפי העדים עצמם.

גמ׳ אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לְעֵדוּת מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא פְּסוּלָה – שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד״; מַאי ״אֶחָד״? אִילֵימָא עֵד אֶחָד מַמָּשׁ – מֵרֵישָׁא שָׁמְעִינַן לָהּ: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״. אֶלָּא מַאי ״אֶחָד״ – אֶחָד אֶחָד.

אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מנין לעדות מיוחדת שכל אחד מן העדים ראה את המאורע בפני עצמו שהיא פסולה — שנאמר "לא יומת על פי עד אחד" (שם). ונברר, מאי [מה] פירוש "עד אחד"? אילימא [אם תאמר] עד אחד ממש, שמעיד רק הוא לבדו — הלוא מרישא שמעינן לה [מן ההתחלה של הכתוב שומעים אנו זאת], שנאמר "על פי שנים עדים" וממילא משמע שאין סומכים על עד אחד! אלא מאי [מה פירוש] "אחד" — כוונתו אחד אחד, שאם כל אחד מהם היה לחוד אין ממיתים על פיהם.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד״ – לְהָבִיא שְׁנַיִם שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ אֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה, וְאֵין רוֹאִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, אֲפִילּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה בְּחַלּוֹן אֶחָד אֵין מִצְטָרְפִין.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "לא יומת על פי עד אחד", הרי זה בא להביא (לרבות) שנים שרואים אותו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ואין רואין זה את זה, שאין מצטרפין לעדות כלל. ולא עוד אלא, אפילו ראו אותו מעשה עצמו בזה אחר זה, אף ששניהם עמדו בחלון אחד, וראו את המעשה מאותו מקום עצמו — אין מצטרפין.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: הָשְׁתָּא, וּמָה אֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מֵחַלּוֹן זֶה, דְּהַאי קָא חָזֵי כּוּלּוֹ מַעֲשֶׂה וְהַאי קָא חָזֵי כּוּלּוֹ מַעֲשֶׂה – אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרְפִי; בָּזֶה אַחַר זֶה, דְּהַאי חָזֵי פַּלְגָּא דְּמַעֲשֶׂה וְהַאי חָזֵי פַּלְגָּא דְּמַעֲשֶׂה, מִיבָּעֲיָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לַבּוֹעֵל אֶת הָעֶרְוָה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מה צורך להביא שני מקרים? השתא [עכשיו, הרי], ומה אם אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה, דהאי קא חזי [שזה רואה] כולו מעשה, והאי קא חזי [וזה רואה] כולו מעשה — אמרת לא מצטרפי [אומר אתה שאין מצטרפים לעדות]; בזה אחר זה, דהאי חזי פלגא [שזה רואה חצי] מעשה והאי חזי פלגא [וזה רואה חצי] מעשה, מיבעיא [נצרכה] לומר שלא יצטרפו? אמר ליה [לו]: לא נצרכא [נצרכה] אלא לבועל את הערוה כלומר, שהיה זה מעשה עבירה מתמשך, וכל אחד מהם ראה מעשה עבירה שיש בו כדי לחייב את הבועל, ובכל זאת אין מצטרפים כיון שראו בזה אחר זה ולא ביחד.

אָמַר רָבָא: אִם הָיוּ רוֹאִין אֶת הַמַּתְרֶה, אוֹ הַמַּתְרֶה רוֹאֶה אוֹתָן – מִצְטָרְפִין. אָמַר רָבָא: מַתְרֶה שֶׁאָמְרוּ – אֲפִילּוּ מִפִּי עַצְמוֹ, וַאֲפִילּוּ מִפִּי הַשֵּׁד.

ובענין זה של צירוף עדות אמר רבא: גם אם לא היו העדים רואים כלל זה את זה, אם היו רואין את המתרה ששניהם היו רואים אדם שלישי, שהיה מתרה בנאשם, או המתרה רואה אותן (את שני העדים הבודדים) — מצטרפין. ועוד אמר רבא: מתרה שאמרו, אין צורך שיהיה זה אדם אחר שיתרה בנאשם, אלא אפילו מפי עצמו, כלומר אם ההרוג עצמו מתרה בהורג, ואפילו מפי השד שנשמעה התראה ואין ידוע מי התרה — הרי זו התראה, ואין צורך באדם מסויים שיעשה זאת.

אָמַר רַב נַחְמָן: עֵדוּת מְיוּחֶדֶת כְּשֵׁירָה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, דִּכְתִיב ״לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד״ – בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּאֵין כְּשֵׁירָה, אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת כְּשֵׁירָה.

אמר רב נחמן: עדות מיוחדת של שני עדים, שכל אחד לעצמו ראה את העדות — כשירה בדיני ממונות, וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "לא יומת על פי עד אחד" (שם), ללמדנו: דווקא בדיני נפשות הוא שאין כשירה עדות כזו, אבל בדיני ממונות — כשירה.

מַתְקִיף לָהּ רַב זוּטְרָא: אֶלָּא מֵעַתָּה בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תַּצִּיל, אַלָּמָּה תְּנַן: הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין? קַשְׁיָא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב זוטרא: אם סבור אתה שעדות מיוחדת נחשבת כמצטרפת לענין כלשהו, אלא מעתה בדיני נפשות תציל אותו, שאם היתה עדות מיוחדת, והוזמו חלק מן העדים — תיבטל העדות כולה בגללם! אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה] שאם ראו שנים מחלון זה ושנים מחלון אחר, והוזמה כת אחת — הוא הנידון והן הזוממים נהרגין? ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר לדברי רב נחמן.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר״ וכו׳. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי הַאי סְבָרָא? וְהָתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד וּמוּתְרֶה!

שנינו במשנה שר' יוסי אמר שאין הנידון נהרג אלא עד שיהיו העדים עצמם מתרים בו. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר' יוסי האי סברא [סברה זו] שחייבת תמיד להיות התראה, ומפי העדים? והתנן [והרי שנינו במשנה] ר' יוסי אומר: השונא שהרג את הנפש, אף על פי שלא היתה לו התראה — אינו יכול לטעון שהיה שוגג, אלא הרי זה נהרג בבית דין, מפני שהוא כמועד ומותרה. משמע שר' יוסי סבור שלא תמיד צריכים הוכחה על ידי התראה!

אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא – רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד.

אמר ליה [לו]: ההוא אותו דבר שהובא בשם ר' יוסי — שיטת ר' יוסי בר יהודה היא, שאינו מצריך תמיד התראה. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי בר יהודה אומר: חבר (תלמיד חכם) אין צריך התראה, לפי שמעיקרה לא ניתנה התראה אלא כדי להבחין על ידה בין שוגג למזיד, ותלמיד חכם ודאי יודע מה אסור, ושיש עבירה במה שהוא עושה. אבל ר' יוסי (הוא ר' יוסי בן חלפתא) סבור שצריך תמיד התראה כדי לחייב אדם על הריגה, ולא עוד אלא, שהתראה זו צריכה להיות על ידי העדים המעידים עליו.

״דָּבָר אַחֵר: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן״. הָנְהוּ לָעוֹזֵי דַּאֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אוֹקֵי רָבָא תּוּרְגְּמָן בֵּינַיְיהוּ. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתְנַן: שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן! רָבָא מֵידַע הֲוָה יָדַע מַה דַּהֲווּ אָמְרִי, וְאַהֲדוּרֵי הוּא דְּלָא הֲוָה יָדַע.

שנינו במשנה, דבר אחר: "על פי שנים עדים" — שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. מסופר: הנהו לעוזי דאתו לקמיה [אותם אנשים לועזים שדברו בלשון לועזית שבאו לדין לפני] רבא, אוקי [העמיד] רבא תורגמן בינייהו [ביניהם] ושמע את העדות. ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך עשה כך]? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן! ומשיבים: רבא מידע הוה ידע [היה יודע] מה דהוו אמרי [שהיו אומרים] שהבין את השפה, ואהדורי [ולהשיב להם בשפתם] הוא שלא הוה ידע [היה יודע], והעמיד מתורגמן כדי שיוכל לחקור את העדים, אבל הוא עצמו הבין את דבריהם, כדין המשנה.