אִי אִיסְטָטִית הִיא זוֹ – אֲפִילּוּ כַּת רִאשׁוֹנָה נַמִי לָא! אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: שֶׁקָּדְמוּ וְהָרְגוּ.

ותוהים: אי [אם] סבור ר' יהודה שאיסטטית היא כת עדים זו, ואנו חושדים בהם שאינם עדי אמת — אפילו כת ראשונה שהוזמה על ידם נמי [גם כן] לא תיהרג! אמר ר' אבהו: מדובר במקרה שכבר קדמו והרגו את הכת הראשונה. והוא מה שאמר ר' יהודה שאינה נהרגת אלא הכת הראשונה, שכבר נהרגה.

מַאי דַּהֲוָה הֲוָה! אֶלָּא אֲמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִם אֵינָהּ אֶלָּא כַּת אַחַת – נֶהֱרֶגֶת, אִי אִיכָּא טְפֵי – אֵין נֶהֱרָגִין. הָא ״בִּלְבַד״ קָאָמַר! קַשְׁיָא.

ושואלים: אם כך הוא, מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומה טעם לקבוע דבר זה כהלכה? אלא יש לדחות הסבר זה. אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר] כך צריך להבין את דברי ר' יהודה: אם אינה אלא כת אחת שהוזמה — נהרגת, אי איכא טפי [אם יש יותר] מכת אחת — אין נהרגין כלל. ומקשים: הא [הרי] "בלבד" קאמר [אומר], כאשר הוא אומר שאין נהרגת אלא כת ראשונה בלבד — משמע שמדובר כשיש יותר, ולפי פירושו של רבא אין לשון זו מדוייקת! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

הַהִיא אִיתְּתָא דַּאֲתַאי סָהֲדֵי – וְאִישְׁתַּקּוּר, אַיְיתֵי סָהֲדֵי – וְאִישְׁתַּקּוּר, אָזְלָה אַיְיתֵי סָהֲדֵי אַחֲרִינֵי דְּלָא אִישְׁתַּקּוּר. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּחְזְקָה זוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: אִם הִיא הוּחְזְקָה, כָּל יִשְׂרָאֵל מִי הוּחְזְקוּ?!

ובקשר למחלוקת שבמשנתנו מספרים, ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור [אשה אחת שהביאה עדים להעיד באיזה ענין לטובתה, ונמצאו שקרנים], אייתי סהדי ואישתקור [הביאה עדים אחרים, ונמצאו גם הם שקרנים]. אזלה אייתי סהדי אחריני [הלכה והביאה עדים אחרים] שלא אישתקור [נמצאו שקרנים], ודנו חכמים אם יש לקבל את עדותם של אלו. אמר ריש לקיש: הוחזקה אשה זו להביא עדי שקר, ולכן, לא נקבל את עדותם של אלו. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: גם אם היא אשה זו הוחזקה כשקרנית, כל ישראל מי [האם] הוחזקו? ומדוע בגללה נחשוד בעדים אלו שהם משקרים?

זִימְנִין הֲווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲתָא כִּי הַאי מַעֲשֶׂה לְקַמַּיְיהוּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּחְזְקָה זוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אִם הוּחְזְקָה זוֹ, כָּל יִשְׂרָאֵל מִי הוּחְזְקוּ?! הֲדַר חַזְיֵהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּישׁוּת, אֲמַר לֵיהּ: שְׁמַעַתְּ מִילֵּי מִבַּר נַפָּחָא וְלָא אֲמַרְתְּ לִי מִשְּׁמֵיהּ?!

מסופר, זימנין הוו יתבי [פעם אחרת היו יושבים] ריש לקיש ור' אלעזר קמיה [לפני] ר' יוחנן, אתא כי האי מעשה לקמייהו [בא מעשה כגון זה לפניהם] לדון בו. אמר ריש לקיש: הוחזקה זו כשקרנית. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אם הוחזקה זו כשקרנית — כל ישראל מי [האם] הוחזקו כשקרנים? כששמע ריש לקיש תשובה זו מר' יוחנן, בדיוק כפי שאמר לו קודם לכן ר' אלעזר, הדר חזיה [החזיר פניו והביט] לעבר ר' אלעזר בישות [בעין רעה], אמר ליה [לו]: שמעת מילי מבר נפחא [דברים מבן הנפח, מר' יוחנן] ולא אמרת לי משמיה [בשמו]? אילו ידעתי שזו שיטת ר' יוחנן הייתי מקבל אותה.

לֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ דַּאֲמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן דַּאֲמַר כְּרַבָּנַן?

ומציעים: לימא [האם לומר] כי ריש לקיש שאמר את דבריו, שאשה זו הוחזקה כמביאה עדי שקר, סבור כר' יהודה במשנתנו, שחושד בעדותה של אותה כת של עדים כשקר, למרות שאין לכך ראיה ברורה, אלא על סמך אומדנא, ואילו ר' יוחנן דאמר כרבנן [שאומר כדעת חכמים] שאין מסתמכים על אומדנא כזאת, כל זמן שאין לכך ראיות של ממש?

אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: אֲנָא דַּאֲמַרִי לָךְ אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן; עַד כָּאן לָא קָא אָמְרִי רַבָּנַן הָתָם דְּלֵיכָּא דְּקָא מְהַדַּר, אֲבָל הָכָא – אִיכָּא הָא דְּקָא מְהַדְּרָא.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: אנא דאמרי לך [אני שאמרתי דברי] אפילו לרבנן [לשיטת חכמים], שכן עד כאן לא קא אמרי רבנן התם [שמענו שאמרו חכמים שם, במשנתנו] שסומכים על הכת המזימה אף שהזימה כמה כתות עדים, אלא דליכא דקא מהדר [כאשר אין לפנינו מי שמחזר] לשכור עדי שקר, ואפשר לומר שאמת אמרו. אבל הכא איכא הא דקא מהדרא [כאן יש לפנינו אשה זו שמחזרת] אחרי עדי שקר ויש לחשוד בה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם – דְּאָמְרִינַן: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא גַּבֵּי הָנֵי הָווּ קָיְימִי? אֲבָל הָכָא – הָנֵי יָדְעִי בְּסָהֲדוּתָא, וְהָנֵי לָא יָדְעִי בְּסָהֲדוּתָא.

ור' יוחנן אמר לך [יכול היה לומר לך]: אנא דאמרי [אני שאמרתי את דברי] אפילו לר' יהודה, שכן עד כאן לא קאמר [שמענו שאמר] ר' יהודה התם [שם, במשנתנו] שיש לחשוד בכת המזימה, אלא כשהדברים עצמם מורים כן, דאמרינן: אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי [שאנו אומרים: וכי כולם, כל העדים שהוזמו, אצל מזימים אלה היו עומדים]? ויש איפוא להניח שכל מה שהזימו — לא היה נכון. אבל הכא [כאן] יש לומר כי הני ידעי בסהדותא, והני לא ידעי בסהדותא [עדים אלה, שלא הוכח ששיקרו, יודעים בעדות, ואלה אינם יודעים בעדות], ולכן גם אם הוכח שהעדים הראשונים משקרים, אינו הוכחה שגם האחרים משקרים.

מתני׳ אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין, שֶׁהֲרֵי הַצְּדוֹקִין אוֹמְרִים: עַד שֶׁיֵּהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״.

אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין של הנידון בבית הדין ליהרג על פי עדותם. ומנין שכך הוא? שהרי הצדוקין אומרים אינו כן, אלא אין העדים הזוממים נהרגים, אלא עד שיהרג הנידון על פי עדותם, משום שנאמר "נפש תחת נפש" (שמות כא, כב. וראה דברים יט, כא).

אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״ – וַהֲרֵי אָחִיו קַיָּים. וְאִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״? יָכוֹל מִשָּׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ עֵדוּתָן יֵהָרְגוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״, הָא אֵינָם נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין.

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) והרי מכאן משמע שמדובר כשאחיו (כלומר, הנידון) קיים. ואם כן למה נאמר "נפש תחת נפש" — ללמדנו פרט אחר בדין זה: יכול כבר משעה שקבלו הדיינים את עדותן בבית דין יהרגו, למרות שלא נגמר דינו למיתה — תלמוד לומר: "נפש תחת נפש", הא אינם נהרגין עד שיגמר הדין, משעה שעומדים ליטול את נפשו, ולא קודם לכן.

גמ׳ תָּנָא, בְּרִיבִּי אוֹמֵר: לֹא הָרְגוּ – נֶהֱרָגִין, הָרְגוּ – אֵין נֶהֱרָגִין. אָמַר אָבִיו: בְּנִי, לָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא?

ובענין ההלכה האמורה במשנה, תנא [שנה החכם] בריבי (אדם גדול אחד): אם עדיין לא הרגו את הנידון — העדים הזוממים נהרגין, אם הרגו — אין נהרגין. אמר לו אביו של אותו חכם, שגם הוא היה איש חשוב: בני, לאו (וכי לא) קל וחומר הוא, שאם כאשר לא הרגו הם נהרגים — כל שכן שאם הרגו הם נהרגים!

אָמַר לוֹ: לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח [אֶת] אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא בַּת אָבִיו שֶׁלֹּא בַּת אִמּוֹ, וּבַת אִמּוֹ שֶׁלֹּא בַּת אָבִיו, בַּת אִמּוֹ וּבַת אָבִיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה״.

אמר לו: לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין (מקל וחומר) אלא צריך הוכחה מפורשת בכתוב זה. ומביאים ראיה לכלל זה, דתניא [ששנויה ברייתא]: על הכתוב בפרשת עונשם של איסורי עריות "איש אשר יקח [את] אחתו בת אביו או בת אמו" (ויקרא כ, יז), אמרו חכמים: אין לי מן הכתוב אלא בת אביו שלא (שאינה) בת אמו, או בת אמו שלא בת אביו. ואולם, אחות שהיא בת אמו וגם בת אביו מנין שגם עליה חייב? תלמוד לומר "ערות אחתו גלה" (ויקרא כ, יז), כלומר, כל שהיא אחותו — חייב עליה.

עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, יֵשׁ לִי בַּדִּין: אִם עָנַשׁ עַל בַּת אָבִיו שֶׁלֹּא בַּת אִמּוֹ, וּבַת אִמּוֹ שֶׁלֹּא בַּת אָבִיו – בַּת אָבִיו וּבַת אִמּוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן? הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין.

וממשיכה הברייתא בדיון: עד שלא יאמר הכתוב במפורש — יש לי להוכיח דבר זה בדין (מקל וחומר): אם ענש על בת אביו שלא בת אמו, וכן ענש על בת אמו שלא בת אביו — אחותו שהיא בת אביו ובת אמו לא כל שכן שייענש עליה? הא (הרי) למדת מכאן שאין עונשין מן הדין, אלא צריך הוכחה מן הכתוב.

עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ״. אֵין לִי אֶלָּא בַּת אָבִיו שֶׁלֹּא בַּת אִמּוֹ, וּבַת אִמּוֹ שֶׁלֹּא בַּת אָבִיו. בַּת אָבִיו וּבַת אִמּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא״.

וממשיכה הברייתא: עונש לאחותו שהיא אביו ואמו שמענו בכתוב זה, אזהרה כלומר, מקור שבו נאמר האיסור הזה, מנין לנו? תלמוד לומר "ערות אחותך בת אביך או בת אמך... לא תגלה" (ויקרא יח, ט). אין לי אלא אזהרה לבת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו, אבל אחותו שהיא בת אביו ובת אמו מנין שהוא מוזהר עליה? תלמוד לומר "ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך הוא" (ויקרא יח יא) לומר: כל שהיא אחותך — יש עליה איסור.

עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, יֵשׁ לִי מִן הַדִּין: מָה אִם הוּזְהַר עַל בַּת אִמּוֹ שֶׁלֹּא בַּת אָבִיו, וּבַת אָבִיו שֶׁלֹּא בַּת אִמּוֹ – בַּת אָבִיו וּבַת אִמּוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן? הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין.

ולכאורה אפשר היה לטעון גם כאן: עד שלא יאמר הכתוב במפורש, יש לי ללמוד דבר זה מן הדין (מקל וחומר): מה אם הוזהר על אחותו שהיא בת אמו שלא בת אביו, וכן הוזהר על בת אביו שלא בת אמו, אחות זו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו לא כל שכן שהוא מוזהר עליה? הא למדת שאף אין מזהירין מן הדין.

חַיָּיבֵי מַלְקֻיּוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״.

ומבררים: עד כאן לא למדנו אלא לענין חייבי מיתות, חייבי מלקיות מנין שגם בהם אין עונשים מן הדין — תלמוד לומר גזירה שווה "רשע" "רשע", שמילה זו נאמרה גם בחייבי מיתות בית דין ("אשר הוא רשע למות". במדבר לה, לא), וגם בחייבי מלקות ("והיה אם בן הכות הרשע". דברים כה, ב).

חַיָּיבֵי גָלֻיּוֹת מִנַּיִן? אָתְיָא ״רֹצֵחַ״ ״רֹצֵחַ״.

חייבי גליות מנין שאין לומדים את עונשם בדרך קל וחומר — אתיא [בא] הדבר בגזירה שווה של "רצח" "רצח", שנאמר גם ברוצח במזיד (במדבר לה, כא) וגם ברוצח בשגגה (במדבר לה, יא), ללמדנו שבכל עונשי גוף אין למדים הלכה מקל וחומר.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא הָרַגְתִּי עֵד זוֹמֵם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צְדוֹקִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיֵּהָרֵג הַנִּדּוֹן.

ובענין ששנינו במשנתנו תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה בן טבאי בלשון שבועה: אראה בנחמה (אזכה לראות את הנחמה והגאולה לעתיד לבוא) אם לא הרגתי בבית הדין עד זומם. ואמר זאת כדי להוציא (לבטל, לשלול) מסברה זו המצויה בלבן של צדוקים. שהיו הצדוקים אומרים: אין העדים זוממין נהרגין אלא עד שיהרג הנדון, והוא הרג את העד הזומם אף על פי שלא נהרג הנידון.

אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא שָׁפַכְתָּ דָּם נָקִי, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הָעֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם, וְאֵין לוֹקִין עַד שֶׁיִּזּוֹמוּ שְׁנֵיהֶם.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי במה שעשית, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ובמקרה זה הרי הוזם רק אחד מהם ולא שניהם.

מִיָּד קִבֵּל עָלָיו רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה הוֹרָאָה אֶלָּא לִפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. וְכָל יָמָיו שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָעֵד, וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע, וְכִסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר קוֹלוֹ שֶׁל הָרוּג. אָמַר: קוֹלִי שֶׁלִּי הוּא, תֵּדְעוּ, לְמָחָר הוּא מֵת אֵין קוֹלוֹ נִשְׁמַע.

מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח, שלא יטעה שוב. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח בבכיה על קברו של אותו העד, לבקש מחילה על שגרם לו מיתה, והיה קולו נשמע מרחוק, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג הוא זה, שבוכה. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי שלי הוא, תדעו שכן הוא — למחר (בעתיד) הוא (כלומר, בלשון נקיה, אני) מת, ואז אין קולו נשמע.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: דִּלְמָא בְּדִינָא קָם בַּהֲדֵיהּ, אִי נַמִי פַּיּוּסֵי פַּיְּיסֵיהּ.

ומעירים על כך, אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: זו אינה הוכחה שאין זה קולו של ההרוג, אם לאחר מות ר' יהודה בן טבאי השתתק הקול, דלמא בדינא קם בהדיה [שמא בדין שמים עמד אתו], ולכן איננו צועק עוד בעולם הזה, אי נמי פיוסי פייסיה [או גם כן שמא פייס אותו ר' יהודה בן טבאי בעולם הבא] ולכן הוא השתתק, ואין מכאן בעצם הוכחה גמורה.

מתני׳ ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, אִם מִתְקַיֶּימֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט הַכָּתוּב בִּשְׁלֹשָׁה? אֶלָּא לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם: מַה שְּׁלֹשָׁה מְזִימִין אֶת הַשְּׁנַיִם – אַף הַשְּׁנַיִם יָזוֹמוּ אֶת הַשְּׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֵדִים״.

נאמר: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (דברים יז, ו), ויש לשאול: אם מתקיימת העדות בשנים — למה פרט הכתוב בשלשה? אלא בא הכתוב להקיש (להשוות) שלשה לשנים, ללמדנו שדינם שווה: מה שלשה מזימין את השנים — אף השנים יזומו את השלשה. ומנין ששנים יכולים להזים אפילו מאה עדים — תלמוד לומר "שלושה עדים", והרי מדובר כאן על עדים! אלא בא הדבר לרבות כל קבוצה של עדים, אפילו יותר משלושה, שגם שנים יכולים להזים אותם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַה שְּׁנַיִם אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם זוֹמְמִין – אַף שְׁלֹשָׁה אֵינָן נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁלָשְׁתָּם זוֹמְמִין, וּמִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֵדִים״.

ר' שמעון אומר: דבר אחר למדים מייתור הכתוב, מה שנים שהעידו על אדם שחייב מיתה אינן נהרגין על עדות זו עד שיהיו שניהם זוממין — אף שלשה שבאו להעיד כאחד, והוזמו, אינן נהרגין עד שיהיו שלשתם זוממין. ומנין שכך הוא הדין אפילו במאה עדים — תלמוד לומר "עדים" לומר, שכל עדים שבאו בקבוצה אחת דינם כעדות אחת לענין זה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַשְּׁלִישִׁי לְהָקֵל, אֶלָּא לְהַחְמִיר עָלָיו, וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ.

ר' עקיבא אומר: לא בא השלישי הנזכר בכתוב זה להקל, אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו כמו השנים שהעיד עימם. כלומר, שאף שאפשר היה לומר שעדותו של השלישי מיותרת לאחר שכבר העידו שנים, ושמא השלישי והבאים אחריו ייפטרו, לכן בא לומר שכיון שהיה יחד איתם והוזם יחד אתם — אף הוא נהרג.

וְאִם כֵּן עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵירָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יְשַׁלֵּם שָׂכָר לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה.

וכאן אפשר גם ללמוד מוסר השכל: ואם כן ענש הכתוב לנטפל (למי שנספח) לעוברי עבירה שיהיה דינו כעוברי עבירה למרות שהעבירה כבר נעשית בלעדיו — על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

וּמַה שְּׁנַיִם, נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה – אַף שְׁלֹשָׁה, נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל עֵדוּתָן בְּטֵלָה. מִנַּיִן אֲפִילּוּ מֵאָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵדִים״.

ועוד אפשר ללמוד מהשוואה זו: ומה שנים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול — עדותן בטלה, שהרי אין כאן עוד עדות שני עדים, אף שלשה שבאו להעיד כאחד אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן של כולם בטלה, אף שהשניים האחרים לא נפסלו. מנין אפילו היו מאה עדים — תלמוד לומר "עדים".