וְאַף עַל גַּב דְּהָשְׁתָּא לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא יִגֹּשׂ״ – סוֹף אָתֵי לִידֵי ״לֹא יִגֹּשׂ״.

ואף על גב דהשתא לא קרינן ביה [ואף על פי שעכשיו, בשנה השביעית, אין אנו קוראים, לא מתקיים בו] עדיין האיסור האמור בשביעית "לא יגש את רעהו כי קרא שמיטה לה'" (דברים טו, ב), שהרי זמן פרעון החוב עדיין לא הגיע, וממילא אין המלוה יכול לתבוע את הלווה, מכל מקום סוף אתי [בסופו של דבר הרי יבוא] לידי "לא יגש", ואם כן חוב הוא כשאר החובות, והשביעית משמטת אותו.

מְתִיב רַב כָּהֲנָא: אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְיִהְיוּ אֶלֶף זוּז בְּיָדוֹ, בֵּין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבֵין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים; וְאִי אָמְרַתְּ שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ – כּוּלְּהוּ נַמִי בָּעֵי שַׁלּוּמֵי לֵיהּ!

מתיב [מקשה] רב כהנא על כך ממה ששנינו במשנתנו שאם העידו על אדם שלוה אלף זוז לשלושים יום, ובאמת לוה לעשר שנים, והוזמו — אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד שלשים יום, ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואת ההפרש הם משלמים. ומעתה יש לשאול: אי אמרת [אם אומר אתה] שמילוה לעשר שנים שביעית משמטתו — כולהו נמי בעי שלומי ליה [את הכל, כל סכום ההלוואה, גם כן צריכים העדים הזוממים לשלם לו ללווה], שהרי חוב שפרעונו בעוד עשר שנים — פירושו של דבר שאיננו מוחזר כלל!

אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וּבְמוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין. דִּתְנַן: הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין – אֵין מַשְׁמִיטִין.

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] — בחובות שאין שביעית משמטתם, כגון במלוה על המשכון, או במוסר שטרותיו לבית דין. דתנן [ששנינו במשנה]: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין — אין משמיטין. ובמקרה זה לא זממו העדים להפסיד את הלווה בתשלום כל סכום ההלוואה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לְעֶשֶׂר שָׁנִים – אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ. וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי לִידֵי ״לֹא יִגֹּשׂ״ – הָשְׁתָּא מִיהָא לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא יִגֹּשׂ״.

איכא דאמרי [יש האומרים] את הדברים בגרסה הפוכה, אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים — אין שביעית משמטתו. ואף על גב דאתי [ואף על פי שהוא יבוא בעתיד] לידי "לא יגש", השתא מיהא לא קרינן ביה [עכשיו על כל פנים אין אנו קוראים בו] "לא יגש", שהרי בשנה השביעית אין החוב עומד לפרעון.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְיִהְיוּ אֶלֶף זוּז בְּיָדוֹ, בֵּין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבֵין לִיתֵּן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים; וְאִי אָמְרַתְּ שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ – כּוּלְּהוּ נַמִי בָּעוּ שַׁלּוּמֵי לֵיהּ.

אמר רב כהנא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנתנו: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד שלשים יום, ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שביעית משמטתו — כולהו נמי בעו שלומי ליה [את הכל, ולא רק את ההפרש, גם כן היה צריך לשלם לו ללווה], שהרי בלי עדותם היה נפטר מלהחזיר את החוב. ומכאן הוכחה שמילוה לעשר שנים אינו נשמט.

אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וּבְמוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין. דִּתְנַן: הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין – אֵין מַשְׁמִיטִין.

אמר רבא: מכאן אין להוכיח, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במלוה על המשכון, ובמוסר שטרותיו לבית דין, דתנן [ששנינו במשנה]: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין — אין משמיטין.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי שְׁבִיעִית״ – שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת. לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה הוּא, וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל?

ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל בענין שמיטת כספים: אדם האומר לחבירו בלשון תנאי "הריני מלוה לך על מנת שלא תשמטני שביעית" והלווה מסכים לכך, בכל זאת שביעית משמטת. ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] שמואל שבכגון זה מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, שהתנאי בא לבטל את הכתוב בתורה, ולדעתו כל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל?

וְהָא אִיתְמַר, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה״, רַב אוֹמֵר: יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה, וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה!

והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו רב ושמואל בנושא זה, האומר לחבירו: "הרי אני מוכר לך דבר על מנת שאין לך עלי אונאה" כלומר, שגם אם היתה כאן הונאה, וקיבל סכום גדול מן המגיע לו — לא תהיה עליו תביעה בענין זה, רב אומר: יש לו עליו אונאה, ואי אפשר לבטל את דין האונאה למרות התנאי, ושמואל אומר: אין לו עליו אונאה. משמע אם כן כי לדעת שמואל בדבר שבממון אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה, לפי שהוא כמוותר על ממון המגיע לו ואין זה נחשב מתנה על דברי תורה!

הָא אִיתְמַר עֲלָהּ, אֲמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה״ – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה, ״עַל מְנָת שֶׁאֵין בּוֹ אוֹנָאָה״ – הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה;

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה] על מחלוקת זו, אמר רב ענן: לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל [לי מתפרש הדבר ממנו משמואל עצמו] שיש לחלק בענין זה ולדייק בלשון התנאי, שאם אומר "על מנת שאין לך עלי אונאה" — אין לו עליו אונאה, כיון שיש כאן מחילה פרטית של חבירו על ממון שיתחייב לו. אבל אם אמר "על מנת שאין בו אונאה" שלא יחול איסור אונאה בעסקה זו — הרי יש בו אונאה.

הָכָא נַמִי, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי בַּשְּׁבִיעִית״ – אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּטֵנִי שְׁבִיעִית״ – שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ.

ולפי זה הכא נמי [כאן גם כן] לענין שביעית נקיים הבחנה זו בלשונות התנאי, שאם אמר "הריני מלוה לך על מנת שלא תשמטני בשביעית" — אין שביעית משמטתו, משום שזה הוא תנאי ממוני בין שניהם. אבל אם אמר "על מנת שלא תשמטני שביעית" כלומר, שדין שביעית לא יחול על הלוואה זו — שביעית משמטתו, שאין הוא יכול לבטל דין מן התורה.

תָּנָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. סָבַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה קַמֵּיהּ דְּרַב לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר, דְּלָא עָבַד אִינִישׁ דְּטָרַח דְּכָתַב שְׁטָר בְּצִיר מִתְּלָתִין יוֹמִין. אֲבָל מִלְוֶה עַל פֶּה – לָא. אֲמַר לֵיהּ רַב: הָכִי אֲמַר חֲבִיבִי – אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר, וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה.

ובקשר למה שהוזכר במשנתנו, מביאים תנא [שנה החכם]: המלוה את חבירו סתם ולא קבע זמן פרעון — אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום. ומעירים: סבר [סבור היה] רבה בר בר חנה כשהיה יושב קמיה [לפני] רב למימר [לומר]: הני מילי [דברים אלו אמורים] דווקא במלוה בשטר, משום דלא עבד איניש דטרח דכתב [שאין עשוי אדם שיטרח שיכתוב] שטר להלוואה שהיא בציר מתלתין יומין [פחות משלושים יום], ולכן אנו מניחים שהלוואה זו היתה לפחות לשלושים יום, אבל מלוה על פה — לא. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי (דודי, ר' חייא): אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה, אם לא קבע זמן לפרעון ההלוואה — אינם נפרעים בפחות משלושים יום.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המלוה את חבירו סתם — אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב מַתָּנָה: לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעֵיךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא; מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶחָד הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד הַמַּלְוֶה עַל פֶּה?

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב מתנה: לא תיתיב אכרעיך [תשב על רגליך] עד דמפרשת לה להא שמעתא [שתפרש אותה, את ההלכה הזו] כלומר, עומד אני על כך שתסביר לי אותו מיד: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין אותו דבר שאמרו חכמים]: המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה? מה המקור לכך?

אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב ״קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה״; מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שְׁנַת שְׁמִטָּה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה״ – לוֹמַר לְךָ: [יֵשׁ] שְׁמִטָּה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ, וְאֵיזוֹ – זוֹ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ סְתָם, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְתוֹבְעוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, דְּאָמַר מָר: שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה.

אמר ליה [לו]: דכתיב [שנאמר] "קרבה שנת השבע שנת השמטה" (דברים טו, ט), ויש לשאול: ממשמע שנאמר "קרבה שנת השבע" איני יודע שהיא שנת שמטה? אלא מה תלמוד לומר "שנת השמטה" — לומר לך: [יש] שמטה אחרת שהיא כזו כלומר, יש מעין "שנת שמיטה" אחרת, ואיזו — זו המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום. וכיצד ניתן לקרוא לכך "שנה"? שאמר מר [החכם]: שלשים יום בשנה חשוב שנה. ולפיכך יש לפרש: לפני שנת השבע יש גם זמן אחר שהוא כעין שנת שמיטה, שאין רשאי לתבוע את חובו.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַּוָּאר בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת. מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מַה בֵּין זֶה לִמְגוּפַת חָבִית? אָמַר לֵיהּ: זֶה – חִבּוּר, וְזֶה אֵינוֹ חִבּוּר.

ואמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר של בגד בשבת — חייב חטאת אם עשה זאת בשוגג, משום שבכך הוא מתקן את הבגד ועושה מלאכה גמורה בשבת. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי מה ההבדל בין זה למגופת (מכסה של) חבית, שמותר לשבור את הטיט המחבר אותה לחבית, ולפתוח כך את החבית? אמר ליה [לו]: זה בבית הצואר של בגד חבור של ממש הוא, ואילו זה חיבור המגופה לחבית אינו חבור, אלא עשוי מראש להינתק.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוֹרְטוֹב שֶׁל יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ. מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מַה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע? דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלֹשֶׁת לוּגִּין! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָתָם מַיָּא דְּצִבְעָא מִקְרֵי, הָכָא – חַמְרָא מְזִיגָא מִקְרֵי.

ואמר רב יהודה אמר רב: שלשת לוגין מים שאובים שנפל לתוכן קורטוב (משהו, מדה קטנה) של יין, ומראיהן (ציבעם) של מים אלו כמראה יין, ונפלו מים אלה למקוה שיש בו פחות מארבעים סאה, הרי אף על פי שאמרו חכמים ששלושה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה פוסלים אותו, במקרה זה לא פסלוהו, משום שאין אלה נחשבים כמים, אלא כיין, ויין איננו פוסל במקוה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי מה בין זה למי צבע? דתנן [ששנינו במשנה] ר' יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין. והרי אף כאן, המים רק צבועים בצבע יין! אמר ליה [לו] רבא: יש לחלק, התם "מיא דצבעא" מקרי [שם, "מי צבע" נקראים הם] ועדיין מים הם, הכא "חמרא מזיגא" מקרי [כאן, "יין מזוג" הוא נקרא].

וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הוֹרִידוּ אֶת הַמִּקְוֶה! אֲמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הָא – רַבָּנַן. דִּתְנַן: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַיִם

ומקשים על דברי רב: והתני [והרי שנה] ר' חייא ששלושה לוגים מים שנפל לתוכם קורטוב יין הורידו (פסלו) את המקוה! אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה] על דברי רב, כי הא [זו, דברי רב] הם כשיטת ר' יוחנן בן נורי, הא רבנן [זו, הברייתא ששנה ר' חייא, כשיטת חכמים] החולקים עליו. ומהי אותה מחלוקת? דתנן [ששנינו במשנה]: שלשת לוגין מים שאובים