וְאָמְדוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וּמִשֶּׁלָּקָה אָמְדוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר.

ואמדו שנית שאין יכול לקבל ארבעים מלקות — הרי הוא פטור ממלקות נוספות. אם אמדוהו מתחילה שיכול לקבל רק שמונה עשרה מלקות, ומשלקה שמונה עשרה אלה אמדו שיכול הוא לקבל ארבעים — פטור.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא? אִי כְּתִיב ״אַרְבָּעִים בְּמִסְפָּר״ הֲוָה אָמִינָא: אַרְבָּעִים בְּמִנְיָינָא, הָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״בְּמִסְפָּר אַרְבָּעִים״ – מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֵם אֶת הָאַרְבָּעִים. אֲמַר רָבָא: כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי שְׁאָר אֱינָשֵׁי, דְּקָיְימִי מִקַּמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה וְלָא קָיְימִי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה, דְּאִילּוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה כְּתִיב אַרְבָּעִים – וַאֲתוּ רַבָּנַן בָּצְרוּ חֲדָא.

ותחילה דנים במספר המלקות. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אמרו שיש להלקותו ארבעים חסר אחת? כי אי כתיב [אם היה נאמר] "ארבעים במספר" הוה אמינא [הייתי אומר] שהכוונה היא ארבעים במניינא [במנין, במספר מדויק], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "במספר ארבעים", כוונתו: מנין (מספר) זה שהוא סוכם (משלים) את הארבעים. אמר רבא כהערה לכך: כמה טפשאי [טפשים] הם שאר אינשי [האנשים], דקיימי מקמי [שעומדים מלפני] ספר תורה שעובר לפניהם, ולא קיימי מקמי גברא רבה [ואינם עומדים מלפני אדם גדול], תלמיד חכם שעובר לפניהם, שאילו בספר תורה כתיב [נאמר] "ארבעים", ופשוטו הוא ארבעים ממש, ואתו רבנן בצרו חדא [ובאו חכמים והפחיתו מכה אחת] והעמידו את מספר המלקות על שלושים ותשע. הרי שגדול כוחם של חכמים יותר משל הכתוב בספר התורה.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַרְבָּעִים שְׁלֵימוֹת״ וכו׳. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב ״מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּתִי בֵּית מְאַהֲבָי״. וְרַבָּנַן: הַהוּא בְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הוּא דִּכְתִיב.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה, והיכן הוא לוקה את היתירה — בין כתפיו. אמר ר' יצחק: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר] "מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכתי בית מאהבי" (זכריה יג, ו), שהוא מפרשו שפעמים יש לאדם סימני מכות בין כתפיו — מקום חיבור ידיו לגופו, מפני שהולקה בבית דין. משמע שמכים מכה אחת גם בין הכתפיים. ומצד אחר, ורבנן [וחכמים] כיצד מפרשים הם כתוב זה? ההוא [אותו] פסוק בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב [שנאמר], בילדים הלוקים על ידי רבם על שהתרשלו בלימודם, ואין אלה כמלקות בית דין.

״אֵין אוֹמְדִין אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת״ וכו׳. לָקָה – אִין, לֹא לָקָה – לָא.

שנינו במשנה שאין אומדין אלא במכות הראויות להשתלש. ועוד שנינו שאם אמדוהו לקבל ארבעים ולקה מקצת, ושוב אמדוהו ואמרו שאינו יכול לקבל ארבעים — פטור. וכיוצא בזה אם אמדוהו שיכול לקבל פחות ולקה, ושוב אמדוהו ויכול לקבל ארבעים — פטור. ומדייקים: אם לקה בפועל — אין [כן] פטור, אם עדיין לא לקה — לא נפטר ממלקות ארבעים.

וּרְמִינְהוּ: אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, וְחָזְרוּ וְאָמְדוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְחָזְרוּ וַאֲמָדוּהוּ שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך, ממה ששנינו בברייתא: אמדוהו לקבל ארבעים, וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים — פטור. אמדוהו לקבל שמונה עשרה, וחזרו ואמדוהו שיכול לקבל ארבעים — פטור. משמע שגם אם לא לקה ממש חלק מהמכות, אלא אפילו אמדו אותו למלקות — הרי זה כאילו לקה!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְיוֹמֵי, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְמָחָר וּלְיוֹמָא אוֹחֲרָא.

אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — שאמדוהו לקבל מלקות ביומי [באותו יום] ולא השתנה בו דבר בינתיים, אלא הוכח שאומד ראשון לא היה נכון. ולכן דווקא אם לקה כבר — נפטר בכך, אבל אם לא לקה — הולכים רק אחר אומד שני. הא [זה] — שאמדוהו למחר וליומא אוחרא [וליום אחר], שיכול להיות שהשתנה מצב בריאותו בינתיים, ובמקרה כזה, שנתברר שאינו יכול עכשיו לקבל — פטור.

מתני׳ עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד אֶחָד – לוֹקֶה וּפָטוּר, וְאִם לָאו – לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא, וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה.

עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אם אמדוהו אומד אחד כמה מלקות הוא יכול לקבל בבת אחת על שניהם — לוקה כמה שאמדוהו, ופטור בכך משתי המלקויות, ואם לאו, שאמדו אותו רק לדין מלקות אחד — לוקה ומתרפא, ואחר כך חוזר ולוקה משום הלאו השני.

גמ׳ וְהָתַנְיָא: אֵין אוֹמְדִין אוֹמֶד אֶחָד לִשְׁנֵי לָאוִין!

במשנה נדון המקרה שאמדוהו לשתי מלקויות בבת אחת. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין אומדין אומד אחד לשני לאוין!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְאַרְבָּעִים וַחֲדָא, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְאַרְבָּעִים וְתַרְתֵּי.

אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שאין אומדים אומד אחד לשני לאוים — מדובר שאמדוהו שיכול לקבל לארבעים וחדא [ואחת] מכות. שיש כאן שיעור מלקות שלם אחד, ועוד שתי מלקות נוספות, וכיון ששתי המלקות הנוספות אינן ראויות להתחלק לשלוש, הרי אינו לוקה אלא שלושים ותשע, כדברי המשנה לעיל (עמוד א). ונמצא שלא לקה אלא פעם אחת, ולכן יש להלקותו פעם אחת שלושים ותשעה. וממתינים עד שיתרפא, ויחזרו ויאמדו אותו כמה מלקות הוא יכול לקבל עבור הלאו השני. הא [זה] במשנה — מדובר שאמדוהו לארבעים ותרתי [ושתים] מלקות. שאפשר לומר שלוקה שלושים ותשע משום לאו אחד, ועוד שלוש משום הלאו השני, והרי זה כשני אומדנים לחוד.

מתני׳ כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ? כּוֹפֶה שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ – נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ – נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו. חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלָיו, וּרְצוּעָה בְּיָדוֹ שֶׁל עֵגֶל, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁל חֲמוֹר עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ. יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּה טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵיסוֹ.

כיצד מלקין אותו בפועל? כופה (קושר) שתי ידיו על העמוד הילך והילך (לכאן ולכאן), וחזן הכנסת (שמש הקהל) אוחז בבגדיו להסירם ממנו, אם נקרעו בתוך כך — נקרעו, ואם נפרמו — נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו. והאבן שהחזן עומד עליה נתונה מאחריו. חזן הכנסת עומד עליו ורצועה בידו, והרצועה היא של עור עגל, והיא כפולה, אחד לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות כלומר, תלויות בה. ידה, הידית שלה, שבה הוא מחזיק — אורכה טפח, ורחבה של הרצועה טפח, וצריך שיהא ראשה של הרצועה ארוך כדי שתהיה מגעת על פי (שפת) כריסו כשהוא מכהו על גבו,

וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב, אֶלָּא מוּטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט״.

ומכה אותו שליש מן המלקות מלפניו על חזהו, ושתי ידות שני שלישים מלאחריו על גבו. ואינו מכה אותו כשהמוכה לא עומד ולא יושב, אלא כשהוא מוטה, שנאמר "והפילו השפט והכהו" (דברים כה, ב) שיהא המוכה במצב שהוא כעין נפילה,

וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ, וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא: ״אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת״ וגו׳ ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֶת מַכּוֹת״ וגו׳, וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת״ וגו׳, וְחוֹתֵם: ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן״ וגו׳, וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא.

והמכה מכה בידו אחת בכל כחו, והקורא קורא עליו את הפסוקים: "אם לא תשמר לעשות וגו' (דברים כח, נח) והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים" (דברים, נט), וחוזר לתחלת המקרא: "ושמרתם את דברי הברית הזאת..."(דברים כט, ח), וחותם בפסוק: "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח, לח), וחוזר שוב לתחלת המקרא ("אם לא תשמור" וכו').

וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ – פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וּמֵת – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל, בֵּין בְּרֵיעִי בֵּין בְּמַיִם – פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאִישׁ בְּרֵיעִי, וְהָאִשָּׁה בְּמַיִם.

ואם מת תחת ידו של המכה — פטור המכה, משום שעשה לפי הוראת בית דין. הוסיף לו עוד מכת רצועה אחת ומת — הרי זה גולה על ידו, שהוא כרוצח בשגגה. נתקלקל כלומר, נפתחו נקביו של המוכה מחמת פחד או יסורים, בין בריעי (בצואה) בין במים (בשתן) — פטור מן המלקות, ר' יהודה אומר: אין בושתם של איש ואשה דומה, האיש — עד שיתקלקל בריעי דווקא, והאשה — במים. ל