יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מוּקְדָּשִׁין, וְכִלְאַיִם בְּכֶרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטּוּמְאָה.

כיון שהוזכר שאדם העושה מעשה אחד לוקה על כך כמה מלקות, מביאים דין שיש בו דמיון מסויים: יש חורש תלם אחד, וחייב עליו על אותו מעשה, מלקות משום שמונה לאוין, כיצד? היה החורש בשור וחמור יחד, שעובר משום "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כב, י), והן מוקדשין והרי הוא עובר משום מועל בקדשים, והיו אלה כלאים בכרם, ובחרישה הוא מסייע לגידולם, כמבואר בגמרא. והיתה זו שנת השביעית (השמיטה), ועובר משום עושה מלאכת עבודת אדמה בשביעית, והיה זה יום טוב, שעובר משום עשיית מלאכה ביום טוב, והוא היה כהן וגם נזיר, ששניהם אסורים להיטמא למת, והיה אותו מקום שחרש בבית הטומאה (במקום טמא בטומאת מת).

חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם: אַף הַנָּזִיר לֹא הוּא הַשֵּׁם.

חנניא בן חכינאי אומר: אף אם היה לובש כלאים באותה שעה שחורש, לוקה גם משום כלאיים. ויש איפוא עוד איסור שעבר עליו. אמרו לו: אינו השם. כלומר, אין זה מאותו טעם, כי אין זה שייך למעשה החרישה. אמר להם: אם כן, לדבריכם אף הנזיר לא הוא השם, שהרי הנזיר והכהן לא משום חרישה הוא חייב, אלא משום הכניסה למקום טמא.

גמ׳ אָמַר רַב בֵּיבָי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ לוֹבֵשׁ מַמָּשׁ, אוֹ אֲפִילּוּ מַכְנִיס וּמוֹצִיא בֵּית יַד אוּנְקָלִי שֶׁלּוֹ? מַחֲוֵי רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: עַיּוּלֵי וְאַפּוּקֵי. רַב אַשִׁי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא שָׁהָה אֶלָּא כְּדֵי לִפְשׁוֹט וְלִלְבּוֹשׁ – חַיָּיב.

אמר רב ביבי אמר ר' יוסי: האם מה ששנינו במשנה "פושט ולובש" לענין כלאיים, שחייב על כל פעם ופעם אם התרו בו, כוונתו פושט ולובש ממש, או אפילו מכניס ומוציא את ידו מבית יד אונקלי (שרוול הבגד) שלו, ואף זה נקרא פשיטה ולבישה? ומספרים כי בענין זה מחוי [מראה היה] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: עיולי ואפוקי [להכניס ולהוציא] ממש. רב אשי אומר: אין הכוונה לפושט ולובש ממש, אלא אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש, והתרו בו — חייב על כל התראה והתראה.

״יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם״ וכו׳. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: בַּחֲבוּרָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ: הַחוֹפֶה בְּכִלְאַיִם – לוֹקֶה. אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹחָנָן: לָאו מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ: יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, וְהֵן מוּקְדָּשִׁין, וְכִלְאַיִם בְּכֶרֶם; הַאי חוֹרֵשׁ דְּמִחַיַּיב מִשּׁוּם כִּלְאַיִם הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ, לָאו דְּמִיכַּסֵּי בַּהֲדֵיהּ דְּאָזֵיל?

שנינו במשנה: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. ובענין זה אמר ר' ינאי: בחבורה של החכמים נמנו וגמרו (הצביעו והחליטו): החופה (המכסה בעפר) בכלאים על מה שזרע — לוקה משום האיסור לזרוע כלאיים. אמר להן (לו) ר' יוחנן: לאו [והאם לא] משנתנו היא זו? ששנינו בה: יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור ובחמור והן מוקדשין, וכלאים בכרם; ונברר: האי [זה] החורש, דמחייב [שמתחייב] בשעת חרישה משום כלאים היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי חרישה עצמה אינה שייכת לזריעת כלאיים. לאו דמיכסי בהדיה דאזיל [האם לא מדובר שהוא מכסה את הזרעים בעפר בתוך כדי שהוא הולך וחורש]? ומכאן משמע שהמחפה בכלאיים לוקה.

אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דִּדְלַאי לָךְ חַסְפָּא – מִי מַשְׁכְּחַתְּ מַרְגָּנִיתָא תּוּתָהּ? אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִי לָאו דְּקִילְּסָךְ גַּבְרָא רַבָּה, הֲוָה אָמִינָא: מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הַמְקַיֵּים כִּלְאַיִם – לוֹקֶה.

אמר ליה [לו] ר' ינאי: צודקים דבריך, אבל אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותה [אם לא שהרמתי לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית מתחתיו]? כלומר, כיון שאמרתי לך את ההלכה, הצלחת למצוא לה מקור במשנה. אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן לאחר זמן: אי לאו דקילסך גברא רבה [אם לא ששיבח אותך אדם גדול, ר' ינאי] על מה שאמרת, הוה אמינא [הייתי אומר] שאין זו הוכחה, שהרי אפשר לומר כי מתניתין מני [משנתנו זו כדעת מי היא] — דעת ר' עקיבא היא, דאמר [שהוא אומר]: המקיים כלאים, כל שעושה מעשה שחיוני לקיומם — לוקה. ולכן החורש ומחפה בכלאיים, כיון שהוא עוזר לקיומם — לוקה על כך. אבל לא משום שהוא נחשב זורע.

מַאי רַבִּי עֲקִיבָא – דְּתַנְיָא: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם – לוֹקֶה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

ושואלים: מאי [מה הם] דברי ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: המנכש (העוקר עשבים שוטים) והמחפה בעפר את הזרעים בכלאים — לוקה, שעשה מעשה לגדל את הכלאיים, כזורע. ר' עקיבא אומר: אף המקיים את הכלאיים.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״ – אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט) — אין לי אלא זורע, מקיים מנין? תלמוד לומר "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יח— יט) שמצרפים וקוראים כאילו היה כתוב "כלאים שדך לא", שבכל מקרה לא יהיו כלאים בשדך.

אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב נַחְמָן: וְלִילְקֵי נַמִי מִשּׁוּם זוֹרֵעַ בְּיוֹם טוֹב! אֲמַר לֵיהּ: תָּנָא וְשִׁיֵּיר.

ובקשר לרשימת הלוקים שבמשנתנו, שאמרנו שמדובר במי שחורש ומחפה את הזרעים, ויש בו משום זורע, אמר ליה [לו] עולא לרב נחמן: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום זורע ביום טוב! אמר ליה [לו]: תנא [שנה] ושייר, והיה יכול לשנות גם לאו נוסף זה.

אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּא קָתָנֵי שְׁמוֹנָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תָּנָא וְשִׁיֵּיר?! אָמַר רָבָא: יֵשׁ חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת, וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר לֵיהּ: עֲדָא תְּהֵא.

אמר ליה [לו] עולא: התנא קתני [שנה] שמונה ומנה אותם, ואת אמרת: [ואתה אומר]: תנא [שנה] ושייר?! אלא ודאי דייק במספר! אמר רבא: כך צריך להסביר, יש חילוק מלאכות בשבת, שאם עושה אדם מלאכות שונות בשבת בבת אחת — חייב על כל אחת ואחת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב, אלא כל איסור מלאכה ביום טוב לאו אחד הוא, ולוקה רק פעם אחת אפילו עושה כמה מלאכות. אמר ליה [לו] עולא: עדא תהא [זאת תהיה] כלומר, כך הוא, זה הוא ההסבר הנכון.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת בְּיוֹם טוֹב? וְהָתְנַן: הַמְבַשֵּׁל גִּיד בְּחָלָב בְּיוֹם טוֹב וַאֲכָלוֹ – לוֹקֶה חָמֵשׁ; לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה

איתיביה [הקשה לו] אביי: וכי אין חילוק מלאכות ביום טוב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המבשל גיד בחלב ביום טוב, ואכלו — לוקה חמש. כיצד? לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך, ולוקה משום מבשל גיד (שהוא בשר) בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה ל