אֶלָּא בַּחֲדָא הַתְרָאָה – מִי מִחַיַּיב? וְהָתְנַן: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּשְׁתֶּה״, ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת! לָא צְרִיכָא, דְּסָךְ חָמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו נָשָׁא וְאוֹתְבִינְהוּ בְּבַת אַחַת, דְּהָוְיָא לֵיהּ הַתְרָאָה לְכָל חֲדָא וַחֲדָא.

אלא תאמר שהיה זה בחדא התראה [בהתראה אחת], ואולם במקרה זה מי מחייב [האם הוא מתחייב] על כך? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא עונש מלקות אחת. ורק אם אמרו לו כמה פעמים בהתראה: "אל תשתה, אל תשתה", והוא שותה אחרי כל פעם ופעם — חייב מלקות על כל אחת ואחת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה שלאחר שהתרו בו פעם אחת סך חמש אצבעותיו נשא (סם להשרת השיער) ואותבינהו [והניח אותן] בבת אחת על שיער ראשו, ועשה על ידי כך חמש קרחות בבת אחת, דהויא ליה [שהריהי נחשבת לו] אותה התראה שהתרו בו, כהתראה לכל חדא וחדא [אחת ואחת] מהקרחות. והוא החידוש בכתוב זה, שעשיית כל קרחה היא עבירה בפני עצמה.

וְכַמָּה שִׁיעוּר קָרְחָה? רַב הוּנָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּגְרִיס. כְּתַנָּאֵי: כַּמָּה שִׁיעוּר קָרְחָה – כִּגְרִיס, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ.

בפרטי הדין שואלים: וכמה הוא שיעור קרחה להתחייב עליו? רב הונא אומר: כדי שיראה מראשו מקום עור הראש בלא שיער. ר' יוחנן אומר משום (בשם) ר' אלעזר בר' שמעון: כגריס. ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים], שכבר נחלקו באותו נושא, ששנינו: כמה שיעור קרחה — כגריס, אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

אֲמַר רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: פְּלִיגִי בָּהּ תְּלָתָא תַּנָּאֵי, חַד אוֹמֵר: כִּגְרִיס, וְחַד אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ, וְחַד אוֹמֵר: כִּשְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְאִיכָּא דְּמַפֵּיק שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וּמְעַיֵּיל בְּכַעֲדָשָׁה. וְסִימָנָךְ: בַּהֶרֶת כִּגְרִיס וּמִחְיָה בְּכַעֲדָשָׁה.

אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי [חלוקים] בה בבעיה זו תלתא תנאי [שלושה תנאים], חד [אחד מהם] אומר: כגריס, וחד [ואחד מהם] אומר: כדי שיראה מראשו, וחד [ואחד] אומר: כשתי שערות. ואיכא דמפיק [ויש שמוציא] מהשיטות הללו את השיעור של שתי שערות, ומעייל [ומכניס] במקום זה שיעור בכעדשה. וסימנך, כדי לזכור את חילוף הגרסה, המשנה בדיני צרעת: בהרת המטמאה משום נגע — שיעורה כגריס, ומחיה בשר חי הגדל בתוך הבהרת — שיעורו בכעדשה.

תָּנָא: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג בְּשַׁבָּת – חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג? אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁתַּיִם. וְהָתַנְיָא: לְקָרְחָה שְׁתַּיִם! אֵימָא: וְכֵן לְקָרְחָה שְׁתַּיִם.

כיוצא בזה תנא [שנה החכם]: הנוטל מלא פי הזוג (המספריים) מן השיער בשבת — חייב. וכמה הוא "מלא פי הזוג"? אמר רב יהודה: שתים (שתי שערות). ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לקרחה שתים, משמע שלענין שבת יש שיעור אחר! ומשיבים: אימא [אמור] וכן לקרחה שתים. כלומר, לא בא התנא לחלק בין ההלכות, אלא לצרפן.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג בְּשַׁבָּת – חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג – שְׁתַּיִם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת, אֲפִילּוּ אַחַת, שֶׁהוּא חַיָּיב. וְדָבָר זֶה אֲפִילּוּ בַּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב, וכמה "מלא פי הזוג" — שתים. ר' אליעזר אומר: אחת. ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט שערות לבנות מתוך שחורות, שהנוטל אפילו אחת — שהוא חייב, משום שעשה על ידי ליקוט זה מלאכה שלימה. כי אם הוא מקפיד ורוצה לעקור דווקא שערה זו, הרי עשה מעשה שלם בעקירה זו. ומעירים: ודבר זה אפילו בחול אסור לאיש לעשותו, משום מה שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), וכל מעשה התייפות כזה הוא מנהג אשה, ואסור לגבר לעשותו.

״וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּאַת רֹאשׁוֹ״ – סוֹף רֹאשׁוֹ, וְאֵיזֶהוּ סוֹף רֹאשׁוֹ – זֶה הַמַּשְׁוֶה צְדָעָיו לַאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ וּלְפַדַּחְתּוֹ.

שנינו במשנה: והמקיף פאת ראשו. תנו רבנן [שנו חכמים]: פאת ראשו — זה סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו — זה המשוה (מיישר) צדעיו, את גובה קו השיער של צידי הראש, לשיער של אחורי אזנו ולפדחתו (מצחו). שאם השיער גזור בשוה מסביב, שאין פאות הראש ניכרות — הרי זה עובר משום הקפת הראש.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף, לוֹקֶה. אֲמַר לֵיהּ: מַאן דְּאָכֵיל תְּמָרֵי בְּאַרְבֵּילָא לָקֵי?! דְּאָמַר לָךְ: מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

תני [שנה] התנא (חוזר המשניות). קמיה [לפני] רב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף (זה שהקיפו שערו) — לוקה. אמר ליה [לו] רב חסדא בתמיהה: מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי [מי שאוכל תמרים בכברה לוקה]? כלומר, הרי הניקף לא עשה דבר, ומשום מה ילקה? והסביר רב חסדא לתנא: דאמר לך מני [שאומר לך אדם: ברייתא זו, כשיטת מי היא]? אמור לו: כדעת ר' יהודה היא, שאומר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולכן גם הניקף לוקה, אף שלא עשה מעשה.

רָבָא אוֹמֵר: בְּמַקִּיף לְעַצְמוֹ, וְדִבְרֵי הַכֹּל. רַב אַשִׁי אוֹמֵר: בִּמְסַיֵּיעַ, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

רבא אומר: אפשר לפרש שמדובר כאן במקיף לעצמו את פאת ראשו, ולכן הוא חייב גם משום מקיף וגם משום ניקף, ולדברי הכל, שהרי הוא עושה מעשה. רב אשי אומר: פה מדובר במסייע הניקף למקיף. שהיה מסייע בתנועת ראשו לתספורת, ועושה בכך מעשה, ולכן לדברי הכל חייב.

״וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּאַת זְקָנוֹ״ – סוֹף זְקָנוֹ, וְאֵיזֶהוּ סוֹף זְקָנוֹ – שִׁבּוֹלֶת זְקָנוֹ.

שנינו במשנה: והמשחית פאת זקנו. תנו רבנן [שנו חכמים]: פאת זקנו — סוף זקנו, ואיזהו סוף זקנו — שבולת זקנו, כלומר כל אותן פאות שמנה במשנה, שיש בהן שיער הנמצא במקום אחד, כעין שבולת.

״וְהַמְשָׂרֵט שְׂרִיטָה אַחַת״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשֶׂרֶט״, יָכוֹל אֲפִילּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָנֶפֶשׁ״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד. וּמִנַּיִן לַמְשָׂרֵט חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשֶׂרֶט״, לְחַיֵּיב עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה.

שנינו במשנה: והמשרט שריטה אחת על המת. תנו רבנן [שנו חכמים] מדרש הלכה זה: נאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח). אילו היה כתוב רק "ושרט" — יכול היית לומר: על כל שריטה ששרט מתוך צערו, אפילו שרט על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים — תלמוד לומר "לנפש" (ויקרא יט, כח), לומר: אינו חייב אלא כשמשרט על נפש המת בלבד. ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת מהן? תלמוד לומר "ושרט" — לחייב על כל שריטה ושריטה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִנַּיִן לַמְשָׂרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָנֶפֶשׁ״ – לְחַיֵּיב עַל כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ.

ר' יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת על חמשה מתים, שהוא חייב על כל אחת ואחת מן הנפשות ששרט עליהן? תלמוד לומר "לנפש", לומר: לחייב על כל נפש ונפש.

וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ לְבֵיתוֹ שֶׁנָּפַל וְלִסְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם!

ומקשים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו] את הביטוי "לנפש", לפטור את המשרט על ביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים! ל