וּמָה הַסּוֹקֵל אֵינוֹ נִסְקָל, הַבָּא לִסְקוֹל וְלֹא סָקַל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִסָּקֵל? אֶלָּא, מְחַוַּורְתָּא כִּדְשָׁנֵינַן מֵעִיקָּרָא.

ומה הסוקל את חבירו, כלומר עד זומם שגרם שהנאשם ימות בסקילה על ידי בית הדין — אינו נסקל, שהרי הלכה היא שאם קיימו כבר את פסק הדין אין העדים הזוממים נהרגים, עד זומם הבא לסקול ולא סקל, שלא נסקל הנאשם, אינו דין שלא יסקל? ואם כן בטלה בכלל תורת עדים זוממים! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שתירצנו מתחילה], מדיוק הכתוב "ועשיתם לו" ולא לזרעו וכו', ולא כדברי בר פדא.

״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב גָּלוּת״ כו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דְּאָמַר קְרָא ״הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים״ – הוּא, וְלֹא זוֹמְמִין.

שנינו במשנה: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות — אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ריש לקיש: שאמר קרא [הכתוב] ברוצח בשגגה "הוא ינוס אל אחת הערים" (דברים יט, ה), ויש כאן הדגשה: דווקא הוא, ולא זוממין.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: קַל וָחוֹמֶר, וּמַה הוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד אֵינוֹ גּוֹלֶה, הֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִגְלוּ?!

ר' יוחנן אומר: הדבר נלמד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה הוא, הרוצח, שעשה מעשה — במזיד אינו גולה, גם אם לא דנו אותו למיתה, כגון שלא התרו בו. הן, העדים הזוממים, שלא עשו מעשה של הריגה בפועל, אף על פי שעשו במזיד אינו דין שלא יגלו?

וְהִיא נוֹתֶנֶת (וַהֲלֹא דִּין הוּא): הוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד לָא לִיגְלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד נַמִי לִיגְלוּ, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה! אֶלָּא מְיחַוַּורְתָּא כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ.

ומקשים: והיא נותנת מאותה הבחנה עצמה היה צריך לומר להיפך, והלא דין הוא: הוא, הרוצח, שעשה מעשה של הריגה בפועל — במזיד לא ליגלי [יגלה], כי היכי [כדי] שלא תיהוי ליה [תהיה לו] כפרה על מעשהו, וייענש בשלמות בידי שמים. הן, העדים הזוממים, שלא עשו מעשה רציחה ממש — למרות שעשו במזיד נמי ליגלו [גם כן שיגלו], כי היכי דליהוי להו [כדי שתהיה להם] כפרה, ולפיכך צריך היה לומר שהם צריכים לגלות! אלא מיחוורתא [מחוור, ברור] כדברי ריש לקיש, שהדבר נלמד מדיוק הכתוב — "הוא" ולא זוממים.

אָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין?! וְהָא כְּתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״! אֶלָּא, רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין שֶׁלּוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״; מִשּׁוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק – וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע, וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע?

אמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה מנין? ובראשונה תוהים על הלשון: רמז לעדים זוממין?! וכי רמז צריך? והא כתיב [והרי נאמר] במפורש: "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט, יט)! אלא כך צריך לומר את דברי עולא: רמז לעדים זוממין שלוקין במקרים מסויימים מן התורה, מנין? דכתיב [שנאמר]: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, א— ב), ולכאורה יש לתמוה: וכי משום והצדיקו את הצדיק מתקיים והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע? הלוא ברוב הסיכסוכים, גם אם מצדיקים את הצדיק — אין מכאן חיוב מלקות לצד האחר!

אֶלָּא, עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק, וַאֲתוּ עֵדִים אַחֲרִינֵי וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִיקָּרָא וְשַׁוִינְהוּ לְהָנֵי רְשָׁעִים – ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.

אלא, צריך לפרש את הכתוב במקרה הבא: מדובר בעדים שהרשיעו את הצדיק, כלומר העידו עליו עדות שקר, ואתו [ובאו] עדים אחריני [אחרים] והצדיקו את הצדיק דמעיקרא [שמתחילה], שמעידים שצדיק הוא בדינו, ושוינהו להני [ועשו אם כן את אלה, העדים הראשונים] רשעים, ובמקרה כזה צריך לקיים "והיה אם בן הכות הרשע". ומכאן למדנו שיש דין מלקות בעדים זוממים.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹא תַעֲנֶה״! מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו, שיש דין מלקות לעדים זוממים משום שהם עוברים על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג)! ומשיבים: מפני לאו זה לא היו לוקים, משום דהוי [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שהרי בעדות אין מעשה אלא דיבור בלבד, וכלל הוא: כל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו, ולכן היה צריך ללמוד דין זה מן הכתוב "והצדיקו" וכו'.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעֵדִים זוֹמְמִין: אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה, וְאֵין גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט, וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר, וְאֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין, שבהם אין מענישים אותם כאשר זממו לעשות לנאשם, ואלו הם: אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, ואין גולין לערי מקלט, ואין משלמין את הכופר אם העידו ששורו הרג אדם, ואין נמכרין בתורת עבד עברי אם העידו עליו שגנב, והיה צריך להימכר לעבד בגניבתו אם אין לו לשלם. משום (בשם) ר' עקיבא אמרו: אף אין משלמין על פי עצמן. שאם הוזמו בבית דין ולא הספיקו להענישם, והלכו לבית דין אחר והודו שהוזמו — אין הם משלמים על פי דברי עצמם את מה שהתחייבו לשלם.

״אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה״ – כְּדַאֲמָרַן. ״וְאֵין גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט״ – כְּדַאֲמָרַן. ״וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר״ – קָסָבְרִי: כּוּפְרָא – כַּפָּרָה, וְהָנֵי לָאו בְּנֵי כַפָּרָה נִינְהוּ.

ומסבירים את הדברים. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה — כדאמרן [כמו שאמרנו] והסברנו את הטעם לעיל. ואין גולין לערי מקלט — כדאמרן [כמו שאמרנו]. ואין משלמין את הכופר — קסברי [סבורים] חכמים אלה כי כופרא [הכופר] שמשלם מי שהרג שורו אדם — כפרה הוא עליו, על שבהמתו המיתה את חבירו, ואין זה תשלום נזיקין, והני [ואלה, העדים הזוממים] לאו [לא] בני כפרה נינהו [הם], משום שלא הרג שורם אדם.

מַאן תָּנָא כּוּפְרָא כַּפָּרָה? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ – דְּמֵי נִיזָּק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: דְּמֵי מַזִּיק; מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: כּוּפְרָא מָמוֹנָא, וּמָר סָבַר: כּוּפְרָא כַּפָּרָה?

ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור שכופרא [הכופר] הוא כפרה? אמר רב חסדא: שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בדין שור הנוגח אדם: "אם כופר יושת עליו ונתן פדין נפשו" (דברים כא, ל) כוונתו דמי ניזק, שמשלם בעל השור ליורשי ההרוג את שוויו של ההרוג, כפי שהיה נישום כעבד העומד למכירה בשוק. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: משלם להם דמי מזיק, כפי שהוא, בעל השור עצמו שווה. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בזה הם חולקים?] דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: כופרא ממונא [הכופר חיוב ממון הוא], והוא משלם את דמי הניזק כמו כל מקרה שהזיק שורו, שהוא משלם עבור מה שהזיק. ומר סבר [וחכם זה, ר' ישמעאל, סבור]: כופרא [הכופר] הוא כפרה, שהוא בעצם חייב מיתה בידי שמים, והוא משלם פדיון נפשו?

אָמַר רַב פַּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כּוּפְרָא כַּפָּרָה, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, וּמָר סָבַר: בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן.

אמר רב פפא: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] כופרא [הכופר] הוא כפרה, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן, בנושא זה הם חלוקים], כיצד מעריכים את סכום הכסף הראוי לכפרה, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: בערכו של הניזק שיימינן [מעריכים אנו], ומר סבר [וחכם זה, ר' ישמעאל, סבור]: בערכו של המזיק שיימינן [מעריכים אנו].

מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? נֶאֱמַר הֲשָׁתָה לְמַטָּה וְנֶאֱמַר הֲשָׁתָה לְמַעְלָה, מַה לְּהַלָּן בִּדְנִיזָּק – אַף כָּאן בִּדְנִיזָּק.

ומבררים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] המפרשים כתוב זה שלא כמשמעותו הפשוטה? נאמר השתה למטה במי שהרג שורו אדם: "אם כופר יושת עליו" (שמות כא, ל), ונאמר השתה למעלה (קודם), במי שפגע באשה הרה וגרם לה להפיל: "ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה" (דברים, כא, כב), מה להלן [שם] בהפלה — מעריכים בדמיו של הניזק (דמי הוולדות), אף כאן בכופר — בדמיו של הניזק.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ כְּתִיב. וְרַבָּנַן: אִין, ״פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ״ כְּתִיב, מִיהוּ כִּי שָׁיְימִינַן – בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן.

ור' ישמעאל סבור: כי "ונתן פדין נפשו" כתיב [נאמר], ומשמע — פדיון נפשו של החייב. ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על כך? אין [כן], אמנם "פדיון נפשו" כתיב [נאמר] וכפרה היא, מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן [מכל מקום, כאשר אנו מעריכים את דמי פדיון הנפש בדמיו של הניזק אנו מעריכים].

״וְאֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי״. סָבַר רַב הַמְנוּנָא לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ, דְּמִיגּוֹ דְּאִיהוּ לָא נִזְדַּבַּן – אִינְהוּ נַמִי לָא מִיזְדַּבְּנוּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לְדִידֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאִית לְהוּ לְדִידְהוּ – מִיזְדַּבְּנוּ.

עוד שנינו בברייתא שאין עדים זוממים נמכרין בעבד עברי אם העידו עליו שגנב. סבר רב המנונא למימר [לומר]: הני מילי היכא דאית ליה לדידיה [דברים אלה אמורים דווקא במקום שיש לו, לזה שהעלילו עליו, כסף מספיק משלו] לשלם את דמי גניבתו, שבמקרה זה אין הוא נמכר על גניבתו, דמיגו דאיהו לא נזדבן [שמתוך שהוא לא היה נמכר בגניבתו], אלא היה משלם את דמי הגניבה — אינהו נמי לא מיזדבנו [הם גם כן אינם נמכרים] על עדותם שהוזמה. אבל היכא דלית ליה לדידיה [במקום שאין לו עצמו כסף] והיה צריך להימכר אילו היתה מתקבלת עדותם של אלו, אף על גב דאית להו לדידהו — מיזדבנו [אף על פי שיש להם עצמם — נמכרים], כיון שעל ידי עלילתם היו גורמים לו שיימכר.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אִי אַנְתְּ הֲוָה לָךְ, מִי הֲוָה מִיזְדַּבְּנַתְּ? אֲנַן נַמִי לָא מִיזְדַּבְּנִינַן! אֶלָּא סָבַר רַב הַמְנוּנָא לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ, אוֹ לְדִידֵיהּ אוֹ לְדִידְהוּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ, לָא לְדִידֵיהּ וְלָא לְדִידְהוּ – מִזְדַּבְּנִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, בִּגְנֵבָתוֹ וְלֹא בִּזְמָמוֹ.

אמר ליה [לו] רבא: ולימרו ליה [ויאמרו לו העדים]: אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת [אם אתה היה לך כסף, האם היית נמכר]? אנן נמי לא מיזדבנינן [אנו גם כן איננו נמכרים]. שכיון שיש להם כסף — הם יכולים לשלם את הסכום הזה, ודיים בכך. אלא יש לדחות את הנוסח הזה ולומר בלשון אחרת, כי סבר רב המנונא למימר [לומר]: הני מילי [דברים אלו אמורים] דווקא היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו [במקום שיש כסף או לו, או להם, לעדים], אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו — מזדבני [אבל במקום שאין כסף לא לו ולא להם — נמכרים]. שכיון שאינם יכולים לשלם מה שהעידו עליו שגנב, והם היו מביאים אותו להימכר — אף הם נמכרים. אמר ליה [לו] רבא: אי אפשר לומר כן, כי בדין מכירה לעבד עברי "אם אין לו ונמכר בגנבתו" (דברים כב, ב) אמר רחמנא [הכתוב], ודיוק הלשון בא להדגיש: דווקא בגנבתו הוא נמכר, ולא בזממו.

״מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ״ וכו׳. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? קָסָבַר קְנָסָא הוּא, וּקְנָס אֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמַר רַבָּה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה, [וְנֶהֱרָגִים] וּמְשַׁלְּמִין. אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי מָמוֹן בְּיַד בְּעָלִים, וּמְשַׁלְּמִים.

שנינו עוד בברייתא, משום ר' עקיבא אמרו: אף אין (עדים זוממים) משלמים על פי עצמם. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? קסבר [סבור הוא] שממון זה שמשלמים עדים זוממים, קנסא [קנס] הוא, וכלל הוא: קנס אין משלם על פי הודאת עצמו, אלא רק על פי עדים. אמר רבה: תדע שהוא קנס, שהרי עדים אלה לא עשו מעשה לא הזיקו בפועל, [ונהרגים] ומשלמין, ומכאן שקנס הוא שקנסה התורה אותם על כוונתם הרעה. אמר רב נחמן: תדע שקנס הוא ולא תשלום נזיקין, שהרי הממון שרצו לחייבו נשאר בסופו של דבר ביד בעלים, ובכל זאת משלמים לו.