כֹּל שֶׁבַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקוֹדֶם פְּסוּלוֹ חֲזִי, הָכָא דְּקוֹדֶם פְּסוּלוֹ נַמִי לָא חֲזִי.

כל שבקדש פסול כל קדשים שנפסלו מכל טעם שהוא — בא הכתוב ליתן מצות לא תעשה על אכילתו! ומשיבים: כאן אין הדבר שייך, שכן הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שקודם פסולו היה חזי [ראוי], הכא [כאן] שקודם פסולו נמי לא חזי [גם כן אין ראוי] לא שייך בו איסור זה.

וְלִילְקֵי נַמִי כְּאִידָךְ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא בְּ״כָּלִיל תִּהְיֶה״ לִיתֵּן לֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ! אִין הָכִי נַמִי, וְרָבָא מֵהַאי קְרָא קָאָמַר.

ושואלים: ולילקי נמי כאידך [ושילקה גם כן כאימרה אחרת] של ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל שהוא ב"כליל תהיה" שיש מצוה לשרוף אותו כולו, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, כאמור "כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז)! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ורבא שאמר כי לדעת ר' שמעון לוקה חמש — דווקא מהאי קרא קאמר [מאותו פסוק שדרש ר' שמעון לעיל אמר], אף שיש גם איסור נוסף ב"כליל תהיה".

אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: (סִימָן כוז״א) כֹּהֵן שֶׁאָכַל מֵחַטָּאת וְאָשָׁם לִפְנֵי זְרִיקָה – לוֹקֶה. מַאי טַעֲמָא? דְּאָמַר קְרָא ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, לְאַחַר כַּפָּרָה – אִין, לִפְנֵי כַּפָּרָה – לָא; לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה – לָאו הוּא.

אמר רב גידל אמר רב: כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה של דם קרבנות אלה על המזבח — לוקה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] בענין קרבנות המילואים, שהותרו באכילה רק לכהנים, כחטאת ואשם: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), לדייק: דווקא לאחר כפרה — אין [כן] יאכלו אותם, ואולם לפני כפרה — לא. ולשיטתו, לאו הבא מכלל עשה כלומר, איסור הנובע מתוך מצות עשה — לאו הוא כשאר הלאוים, ולוקים עליו.

מְתִיב רָבָא: ״וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ״, ״אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ״ וְאֵין בְּהֵמָה אַחֶרֶת תֹּאכֵלוּ; וְאִי כִּדְקָאָמְרַתְּ, ״אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ״ לָמָּה לִי?

מתיב [מקשה] על כך רבא: הלא נאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (דברים יד, ו), ומכאן אפשר לדייק: "אתה תאכלו" — ואין בהמה אחרת תאכלו, שבא הכתוב לשלול, ולאסור אכילתה של בהמה אחרת שאין בה סימני טהרה. ואי כדקאמרת [ואולם אם כמו שאתה אומר] שמצות העשה יוצרת ממילא מצות לא תעשה, מה שנאמר הלאה "את זה לא תאכלו" (דברים יד, ז) למה לי? והרי הדבר נלמד כבר ממצות העשה! אלא ודאי לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, ואין לוקים עליו!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: זָר שֶׁאָכַל מֵחַטָּאת וְאָשָׁם לִפְנֵי זְרִיקָה – פָּטוּר, מַאי טַעֲמָא – דְּאָמַר קְרָא ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, כָּל הֵיכָא דְקָרֵינַן בֵּיהּ ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ – קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְזָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״, וְכָל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ – לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְזָר לֹא יֹאכַל״.

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתקן: אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר] אמר רב גידל אמר רב: זר (מי שאינו כהן) שאכל מחטאת ואשם, לפני זריקה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב] "ואכלו אתם אשר כפר בהם... וזר לא יאכל כי קדש הם", ואנו למדים: כל היכא דקרינן ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] "ואכלו אתם אשר כפר בהם" — באותו דבר קרינן ביה [קוראים אנו בו] גם כן "וזר לא יאכל קדש", וכל היכא דלא קרינן ביה [וכל מקום שאין אנו קוראים בו] "ואכלו אתם אשר כפר בהם" כגון כאן, קודם זריקת הדם על המזבח, שגם לכהנים אסורים קרבנות אלה — לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] "וזר לא יאכל".

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָה: בִּכּוּרִים, הַנָּחָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, קְרִיָּיה אֵין מְעַכֶּבֶת בָּהֶן.

ושבים לדון בדין קריאה של הביכורים שהוזכר במשנה. אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיה: בכורים, הנחה ליד המזבח — מעכבת בהן, שאם לא עשו זאת, אינם מותרים לכהנים. קרייה (קריאה) של פרשת הביכורים אין מעכבת בהן.

וּמִי אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: הִפְרִישׁ בִּכּוּרִים קוֹדֶם לֶחָג וְעָבַר עֲלֵיהֶן הֶחָג – יֵרָקְבוּ; מַאי לָאו מִשּׁוּם דְּלָא מָצֵי לְמִיקְרֵי עֲלֵיהֶן? וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ קְרִיָּיה אֵין מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, אַמַּאי יֵרָקְבוּ?

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: הפריש בכורים קודם לחג הסוכות, ועבר עליהן החג — ירקבו, ואין להם תקנה. מאי לאו [האם לא] סיבת הדבר היא משום דלא מצי למיקרי [שאינו יכול עוד לקרוא] עליהן את הקריאה, לפי שזמן הקריאה הוא רק עד החג? ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שקרייה אין מעכבת בהם, אמאי [מדוע] ירקבו?

כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.

ומשיבים: ר' אלעזר סבור כשיטת ר' זירא. שאמר ר' זירא בהלכות מנחות, ומכאן כלל גדול לדברים אחרים: כל הראוי לבילה (לבלילה) כל מנחה שראויה מצד גודלה לבלול אותה בשמן, כדין התורה — אין בילה מעכבת בו, וגם אם לא נבללה בפועל — אין הדבר פוסל את המנחה. וכל שאינו ראוי לבילה, שאי אפשר כלל לבלול אותו — בילה שציותה התורה מעכבת בו. וגם כאן, אף שהקריאה כשלעצמה איננה מעכבת, מכל מקום הביכורים צריכים להיות ראויים לקריאה. ואילו ביכורים אלו שעבר עליהם חג הסוכות — שוב אינם ראויים לקריאה, ולכן יירקבו.

רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב מַתְנֵי לָהּ כִּדְרַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְקַשְׁיָא לֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן: וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּכּוּרִים הַנָּחָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן קְרִיָּיה אֵין מְעַכֶּבֶת בָּהֶן? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: בִּכּוּרִים מֵאֵימָתַי מוּתָּרִין לַכֹּהֲנִים? וַאֲמַר לֵיהּ: הָרְאוּיִן לִקְרִיָּיה – מִשֶּׁקָּרָא עֲלֵיהֶן, וְשֶׁאֵין רְאוּיִן לִקְרִיָּיה – מִשֶּׁרָאוּ פְּנֵי הַבַּיִת.

ר' אחא בר יעקב מתני לה [היה שונה אותה, את ההלכה הזו] שיוחסה למעלה בשם ר' אלעזר, כדברי ר' אסי אמר ר' יוחנן, וקשיא ליה [והיה קשה לו] מתוך כך מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן. וכך שאל: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן בכורים הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן? והא בעא מיניה [והרי שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: בכורים מאימתי מותרין לכהנים? ואמר ליה [לו]: אותם ביכורים הראוין לקרייה — מותרים משקרא עליהן, ושאין ראוין לקרייה — משראו פני הבית. הרי שלדעתו, ביכורים שאינם ראוים לקריאה — אינם פסולים. ומצד שני, כיון שלא הזכיר הנחה כלל, משמע שהנחה אינה מעכבת בהם.

קַשְׁיָא קְרִיָּיה אַקְּרִיָּיה, קַשְׁיָא הַנָּחָה אַהַנָּחָה!

ואם כן הרי זו סתירה כפולה: קשיא [קשה] מדין קרייה על דין קרייה, קשיא [קשה] מדין הנחה על דין הנחה!

קְרִיָּיה אַקְּרִיָּה לָא קַשְׁיָא; הָא – רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא – רַבָּנַן. הַנָּחָה אַהַנָּחָה נַמִי לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא – רַבָּנַן.

ומתרצים: מדין קרייה על דין קרייה לא קשיא [קשה], שיש לומר: הא [זו] שקריאה מעכבת — אמר כדעת ר' שמעון האמורה במשנתנו, והא [וזו] שאין קריאה מעכבת — כדעת רבנן [חכמים]. מדין הנחה על דין הנחה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], הא [זו] — כשיטת ר' יהודה, שסבור שאין הנחה מעכבת, והא [וזו] — כשיטת רבנן [חכמים], והם סבורים שהנחה מעכבת.

מַאי רַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְהִנַּחְתּוֹ״ – זוֹ תְּנוּפָה. אַתָּה אוֹמֵר זוֹ תְּנוּפָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַנָּחָה מַמָּשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִנִּיחוֹ״ – הֲרֵי הַנָּחָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִנַּחְתּוֹ״ – זוֹ תְּנוּפָה.

ושואלים: מאי [מה היא] שיטת ר' יהודה שאנו רומזים לה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר בביכורים "והנחתו לפני ה' אלהיך" (דברים כו, י) — אין זו הנחה אלא זו תנופה (הנפה). אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש? כשהוא אומר קודם לכן "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — הרי הנחה ליד המזבח אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "והנחתו" — יש לפרש שזו תנופה.

וּמַאן תַּנָּא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״ – לִימֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב?

ומסבירים: ומאן [ומיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו] על ר' יהודה — שיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) — לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי ר' אליעזר בן יעקב. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב?

אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים: כְּתִיב הָכָא ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ״, וּכְתִיב ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֶת אִשֵּׁי ה׳״, מַה כָּאן כֹּהֵן – אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, מַה לְּהַלָּן בְּעָלִים – אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? מַנִּיחַ כֹּהֵן יָדָיו תַּחַת יְדֵי בְעָלִים וּמֵנִיף.

אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "יד" "יד" משלמים, כיצד? כתיב הכא [נאמר כאן] בביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך" (דברים כו,ד), וכתיב [ונאמר] בקרבן שלמים "המקריב את זבח שלמיו לה'... ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' " (ויקרא ז, כט— ל), ויש ללמוד משני דינים אלה זה על זה: מה כאן בביכורים כהן עושה זאת — אף להלן בשלמים צריך שיהיה זה כהן, ומן הצד האחר: מה להלן בשלמים בעלים, שהרי נאמר "המקריב... ידיו תביאנה" — אף כאן בביכורים בעלים. הא [הרי] כיצד אפשר שתיעשה התנופה גם על ידי הכהן וגם על ידי הבעלים? מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף יחד אתו.

אָמַר רָבָא בַּר אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בִּכּוּרִים

אמר רבא בר אדא אמר ר' יצחק: בכורים