אֶלָּא לָאוֹכֵל מִן הָעוֹלָה לְאַחַר זְרִיקָה, אֲפִילּוּ בִּפְנִים, שֶׁהוּא לוֹקֶה.

אלא לאוכל מן העולה לאחר זריקה, אפילו בפנים, שהוא לוקה. עד כאן דברי ר' שמעון.

אֲמַר רָבָא: דִּילִידָא אִימֵּיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – תֵּילֵיד, וְאִי לָא – לָא תֵּילֵיד. וְאַף עַל גַּב דְּאִית לְהוּ פִּירְכָא.

אמר רבא: מי דילידא אימיה [שיולדת אותו אמו] והרי הוא כר' שמעון — תיליד [תלד], ואי [ואם] לא — מוטב ש לא תיליד [תלד] אותו כלל. שהתפעל מדברי ר' שמעון, ואמר בשבחו שכך צריך אדם להיות מופלג בחכמה. והוסיף רבא: ואומר אני דבר זה אף על גב דאית להו פירכא [אף על פי שיש להן לכל מסקנותיו פירכה] שיש מקום להקשות עליהן. כיצד?

מַאי חוּמְרָא דְּבִכּוּרִים מִמַּעֲשֵׂר – שֶׁכֵּן אֲסוּרִים לְזָרִים, אַדְּרַבָּה מַעֲשֵׂר חָמוּר, שֶׁכֵּן אָסוּר לְאוֹנֵן;

מאי חומרא [מה החומרה] שיש בבכורים ממעשר שני — שכן הביכורים אסורים לזרים שאינם כהנים, מה שאין כן מעשר שני. ואולם אפשר לומר אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעשר חמור מביכורים, שכן הוא אסור באכילה לאונן (מי שמת לו מת באותו יום), מה שאין כן בביכורים.

וּמַאי חוּמְרָא דְּתוֹדָה וּשְׁלָמִים מִמַּעֲשֵׂר – שֶׁכֵּן טְעוּנִין מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אַדְּרַבָּה מַעֲשֵׂר חָמוּר, שֶׁכֵּן טְעוּנִין כֶּסֶף צוּרָה;

וכן מאי חומרא [מה החומרה] של תודה ושלמים ממעשר שני — שכן תודה ושלמים טעונין (צריכים) מתן דמים והקרבת אימורין (חלקים מן הקרבן) לגבי [אצל] מזבח. אבל אפשר לומר אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעשר חמור מתודה ושלמים, שכן פירותיו טעונין לפדייתם דווקא כסף צורה כלומר, דווקא במטבע ולא בחתיכת כסף, ואף לא במטבע ללא הטבעה (אסימון), אבל תודה ושלמים, ושאר קדשים שנפסלו, נפדים בשוויים.

וּמַאי חוּמְרָא דִּבְכוֹר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים – שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, אַדְּרַבָּה תּוֹדָה וּשְׁלָמִים חֲמוּרִים, שֶׁכֵּן טְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק;

וכן מאי חומרא [מה החומרה] של בכור מתודה ושלמים — שכן קדושתו של הבכור מרחם, ושאר הקדשים מוקדשים על ידי האדם. ואולם אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפשר לומר: תודה ושלמים חמורים, שכן טעונים סמיכה לפני הקרבתם, וכן טעונים נסכים, וכן טעונים תנופת (הרמת) חזה ושוק, מה שאין כן בבכור.

וּמַאי חוּמְרָא דְּחַטָּאת וְאָשָׁם מִבְּכוֹר – שֶׁכֵּן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, אַדְּרַבָּה בְּכוֹר חָמוּר, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם;

ועוד יש להקשות: מאי חומרא [מה החומרה] של חטאת ואשם מבכור — שכן חטאת ואשם הם קדשי קדשים. ואולם אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפשר לומר שבכור חמור מהם, שכן קדושתו מרחם, שהרי בלידתו הוא קדוש ואין קדושתו באה על ידי הקדשה בפה.

וּמַאי חוּמְרָא דְּעוֹלָה מֵחַטָּאת וְאָשָׁם – שֶׁכֵּן כָּלִיל, אַדְּרַבָּה חַטָּאת וְאָשָׁם חֲמִירִי, שֶׁכֵּן מְכַפְּרִי;

וכן מאי חומרא [מה החומרה] של עולה מחטאת ואשם — שכן היא עולה כליל לה', ואין בה חלק לכהנים. ואולם אפשר לומר: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], חטאת ואשם חמירי [חמורים] יותר שכן מכפרי [מכפרים], ועולה מובאת כנדבה.

וְכוּלְּהוּ חֲמִירִי מֵעוֹלָה, דְּאִית בְּהוּ שְׁתֵּי אֲכִילוֹת!

ועוד יש להקשות: וכולהו חמירי [וכולם חמורים] מעולה, משום דאית בהו [שיש בהם] שתי אכילות, שחלק מהם נאכל (נשרף) על המזבח, וחלקם לבני אדם, מה שאין כן בעולה שיש בה אכילת מזבח בלבד.

אֶלָּא מַאי דִּילִידָא אִימֵּיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּלְמַאי דִּסְבִירָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ, מְסָרֵס לֵיהּ לִקְרָא וְדָרֵישׁ לֵיהּ.

ושואלים: אלא לאחר שפרך רבא את כל הראיות של ר' שמעון, מאי [מה] שיבח אותו כל כך עד שאמר דילידא אימיה [שיולדת אמו] שתלד כר' שמעון? ומסבירים: דלמאי דסבירא ליה לדידיה [שלפי מה שהוא, ר' שמעון, סבור, לשיטתו] הוא מסרס ליה לקרא ודריש ליה [משנה אותו את סדר המקרא ודורש אותו]. שהרי ר' שמעון אינו דורש את הפסוק לפי סדרו, אלא מתחיל מסופו, מביכורים. לפי שאם היה רוצה לדרוש כסדר הכתוב לא היה יכול להגיע לאותן מסקנות. ורבא התפעל מן האופן בו דרש ר' שמעון.

וְכִי מַזְהִירִין מִן הַדִּין? הָא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין, אֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין! אִיסּוּרָא בְּעָלְמָא.

ושואלים לגופם של דברי ר' שמעון, שלמד בדרך קל וחומר איסורי לאו שלא נתפרשו בתורה: וכי מזהירין מן הדין? הא [הרי] אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] עונשין מן הדין, שאם כבר יש אזהרה מפורשת בדבר, למדים במדת קל וחומר מדין אחר על העונש, בכל אופן גם הוא סבור שאין מזהירין מן הדין, לבנות איסור חדש בדרך קל וחומר! ומשיבים: לא בא ר' שמעון לומר שיש כאן לאו ממש מן התורה שלוקים עליו, אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד] שנלמד מדרשת הכתוב.

וְהָאָמַר רָבָא: זָר שֶׁאָכַל מִן הָעוֹלָה לִפְנֵי זְרִיקָה חוּץ לַחוֹמָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לוֹקֶה חָמֵשׁ! חֲמִשָּׁה אִיסּוּרִין הָווּ.

ומקשים: איך אפשר לפרש כך? והאמר [והרי אמר] רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לדעת ר' שמעון לוקה חמש: משום זרות, ומשום אכילת עולה, ומשום אכילת קרבן לפני זריקה, ומשום אכילת קדשי קדשים מחוץ לעזרה, ומשום אכילת קדשים מחוץ לירושלים. משמע מדבריו שלדעת ר' שמעון יש בכל אלה לאו ממש מן התורה עד שלוקים עליו! ומשיבים: אין הכוונה שלוקה ממש, אלא לומר שחמשה איסורין הוו [הם] בדבר, אבל אין לוקה מן התורה.

וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין:

ועוד מקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בענין זה: אלו הן הלוקין מן התורה, ונמנה ביניהם האיסור לאכול ביכורים לפני קריאה, והסכמנו שמשנתנו היא לשיטת ר' שמעון!