מֵ״אֲחוֹתוֹ״ דְּרֵישָׁא.

מ"אחותו" דרישא [שבתחילת הפסוק] (ויקרא כ, יז), שהיה יכול להיכתב "כי יקח את בת אביו או בת אמו" בלי להזכיר את המלה "אחותו", ומייתור המלה הוא למד עונש לאחותו בת אביו ואמו.

וְאִידָךְ: הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק כָּרֵת לַמְפַטֵּם וְלַסָּךְ.

ואידך [והאחר, חכמים] סבור: כיון שייתור המלה "אחותו" אינו מלמד לעניינו, יש ללמוד ממנו לענין אחר, ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] לענין אחר, לחלק שיהיה דין כרת נפרד, וחיוב קרבן חטאת נפרד בשגגה, גם למפטם (רוקח) שמן המשחה, וגם לסך משמן המשחה, למרות שהכתוב כולל את שניהם בכרת אחד, שנאמר לגבי שמן המשחה "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שמות ל, לג).

וְאִידָךְ: סָבַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אֶחָד – חֲלוּקִין הֵן לְקָרְבָּן.

ואידך סבר [והאחר, ר' יצחק, סבור] בענין זה כדברי ר' אלעזר אמר ר' הושעיא. שאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כלל הוא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין מחולקים, וכרת אחד שנאמר על שניהם, הכוונה היא שחלוקין הן לקרבן, שאם עשה את שניהם בשגגה מביא שני קרבנות. ולכן אין צורך בכתוב מיוחד בענין מפטם וסך.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְנָפְקָא לֵיהּ מִ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה״.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא סבר לה [אינו סבור בענין זה] כר' אלעזר, ונפקא ליה [ויוצא לו] חילוק חטאות במפטם וסך בשמן המשחה מייתור אחר, והוא הכתוב "ואיש אשר ישכב את אשה דוה... ונכרתו שניהם" (ויקרא כ, יח) שנאמר בה עונש כרת בנפרד, למרות שהיא נכללת בתוך כל העבירות שחייבים עליהן כרת, ואם אינו ענין לגופה תנהו ענין למפטם וסך.

וְאִידָךְ: הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן שֶׁאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶה דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ״ וגו׳, מְלַמֵּד שֶׁאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶה דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ.

ואידך [והאחר, חכמים] מה הוא לומד מכאן — ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לכמו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה טמאה טומאת נדה עד שיצא מדוה (דם הנדה) דרך ערותה, שאם יצא דרך מקום אחר בגוף אינה טמאה? שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה" (ויקרא כ, יח), מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה דווקא, ולא ממקום אחר.

״וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ״. בִּשְׁלָמָא הַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא – כְּתִיב עוֹנֶשׁ וּכְתִיב אַזְהָרָה; עוֹנֶשׁ – דִּכְתִיב ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא וְנִכְרְתָה״, אַזְהָרָה – ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״. אֶלָּא טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, בִּשְׁלָמָא עוֹנֶשׁ כְּתִיב – ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, אֶלָּא אַזְהָרָה מִנַּיִן?

שנינו במשנה: וטמא שאכל את הקדש, והבא למקדש טמא, שהם לוקים. ושואלים: בשלמא [נניח] בדין הבא למקדש טמא, שכן כתיב [נאמר] בתורה עונש לדבר זה, וכתיב [ונאמר] גם אזהרה (קביעת איסור) על כך. ומפרטים: עונש — דכתיב [שנאמר] "את משכן ה' טמא ונכרתה" (במדבר יט, יג). אזהרה, שיש איסור בדבר — שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג). אלא טמא שאכל את הקדש, בשלמא [נניח] עונש אכן כתיב [נאמר], "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ), אלא אזהרה, האיסור על כך, מנין?

רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״,

ריש לקיש אומר: הדבר נלמד ממה שנאמר ביולדת, קודם שתטהר לגמרי, "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד), שכוונתו אינה נגיעה סתם, אלא אכילה.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, תָּנֵי בַּרְדְּלָא: אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״ ״טוּמְאָתוֹ״, כְּתִיב הָכָא ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״ וּכְתִיב הָתָם ״טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ״, מַה לְּהַלָּן עוֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה – אַף כָּאן עוֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה.

ר' יוחנן אומר, תני [שנה] החכם ברדלא אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של "טומאתו" "טומאתו", כתיב הכא [נאמר כאן] בטמא שאכל קדשים "וטמאתו עליו ונכרתה", וכתיב התם [ונאמר שם] בטמא הנכנס למקדש "טמא יהיה עוד טמאתו בו" (במדבר יט, יג), מה להלן בטמא הנכנס למקדש — יש עונש ואזהרה (כמבואר לעיל), אף כאן בטמא האוכל קודש, למדים שיש עונש ואזהרה.

בִּשְׁלָמָא רֵישׁ לָקִישׁ לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן – גְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָּמֵיר. אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעֲמָא לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ: הַהוּא אַזְהָרָה לִתְרוּמָה.

ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח] מובן הדבר, מדוע ריש לקיש לא אמר כר' יוחנן, שמקור הדין הוא בגזירה שווה — כי גזירה שוה זו לא גמיר [קיבל במסורת] מרבו, ואין אדם למד גזירה שווה מעצמו. אלא ר' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש, שמקור האיסור לטמא שאכל את הקודש, הוא "בכל קדש לא תגע", שהרי זה לכאורה ראיה פשוטה יותר? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: ההוא [אותו כתוב] אינו אזהרה על אכילת קדש בטומאה, אלא הוא אזהרה לאוכל תרומה בטומאה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ, אַזְהָרָה לִתְרוּמָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב״, אֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן – הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה. וְאִידָךְ: הַהוּא לַאֲכִילָה, וְהָא לִנְגִיעָה.

ושואלים: וריש לקיש, באמת אזהרה לתרומה שלא יאכל בטומאה, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שנאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כב, ד), והניסוח "מזרע אהרן" מורה שהאיסור חל על כל מי שמזרעו, גם נשים, ולפיכך יש לברר: אי זהו דבר שהוא שוה בכל זרעו של אהרן, שכן בקדשים יש דברים שאין בת הכהן אוכלת — הוי אומר זו תרומה. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן] מה הוא למד מכתוב זה? ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] נאמר לאיסור אכילה של תרומה, והא [וזה] הכתוב "בכל קדש לא תגע" — לאיסור נגיעה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ לְהָכִי הוּא דְּאָתָא? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ! דְּאִיתְּמַר, טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵין לוֹקֶה, הַהוּא אַזְהָרָה לִתְרוּמָה הוּא דְּאָתָא!

ושואלים: וריש לקיש האי [כתוב זה] "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד) להכי [לכך] הוא דאתא [שבא] ללמד, לטמא שאכל את הקודש? הלא ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד כפשוטו, לטמא שנגע בקדש! דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר זה: טמא שנגע בקדש, ריש לקיש אומר: לוקה על כך, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה. ופירשו את שיטותיהם, ריש לקיש אומר: לוקה, שהרי נאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד). ר' יוחנן אומר: אין לוקה, שלדעתו ההוא [אותו פסוק] אזהרה לתרומה הוא דאתא [שבא] ללמד!

טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ – מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה, אַזְהָרָה לָאוֹכֵל – אִתְקוּשׁ קֹדֶשׁ לַמִּקְדָּשׁ.

ומשיבים: לדעת ריש לקיש, שני הדברים נלמדו מפסוק זה, דין טמא שנגע בקדש נלמד מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאה שכתבה אותו התורה] בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל בטומאה נלמדה ממה שאתקוש [הוקשו הושוו] בפסוק זה קדש למקדש, כמבואר להלן.

וְאַכַּתִּי, לְהָכִי הוּא דְּאָתָא? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים. דְּאִיתְּמַר, טָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה.

ושואלים: ואכתי להכי [ועדיין, לכך, לצורך זה] הוא דאתא [שבא] הפסוק? הלא ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לריש לקיש, ללמד לענין טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים על המזבח, כשעדיין לא הותר בשר זה באכילה! דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים, ריש לקיש אומר: לוקה על כך, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה.

רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״, לָא שְׁנָא לִפְנֵי זְרִיקָה וְלָא שְׁנָא לְאַחַר זְרִיקָה. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה; רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר קְרָא ״טוּמְאָתוֹ״ ״טוּמְאָתוֹ״, וְכִי כְּתִיב ״טוּמְאָתוֹ״ – לְאַחַר זְרִיקָה הוּא דִּכְתִיב! הַהִיא מִ״בְּכָל קֹדֶשׁ״ נָפְקָא.

ריש לקיש אומר: לוקה, שהרי נאמר "בכל קדש לא תגע", וכיון שנאמר הדבר בלשון כוללת, לא שנא [אינו שונה] לפני זריקה ולא שנא [ואינו שונה] לאחר זריקה. ר' יוחנן אומר: אינו לוקה. ומסבירים, ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו] לעיל, שמקור האיסור הוא בגזירה שווה, שאמר קרא [הכתוב] "טומאתו" "טומאתו", וכי כתיב [וכאשר נאמר] "טומאתו" בענין אכילת בשר קודש (ויקרא ז, כ) — לאחר זריקה הוא דכתיב [שנאמר]! ומשיבים: לדעת ריש לקיש, ההיא [אותה הלכה] מ"בכל קדש" נפקא [יוצאת], שלשון הריבוי "כל" באה לרבות גם בשר קדש לפני זריקה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ – אַזְהָרָה לָאוֹכֵל. אַתָּה אוֹמֵר אַזְהָרָה לָאוֹכֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַזְהָרָה לַנּוֹגֵעַ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ״ וגו׳ – מַקִּישׁ קֹדֶשׁ לַמִּקְדָּשׁ, מַה מִּקְדָּשׁ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה – אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה. וְאִי בִּנְגִיעָה – מִי אִיכָּא נְטִילַת נְשָׁמָה? אֶלָּא בַּאֲכִילָה.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ריש לקיש: נאמר "בכל קדש לא תגע" — הרי זו אזהרה לאוכל. אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא כפשוטו אזהרה לנוגע? תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא ז, כ), מקיש (משווה) הכתוב באיסורו של הטמא קדש למקדש, מה מקדש — דבר שיש בו בעונשו נטילת נשמה (שהרי עונשו של הנכנס למקדש בטומאה הוא כרת) — אף כל שהוזכר באותו פסוק, הוא דבר שיש בו נטילת נשמה (עונש כרת), ואי [ואם] מדובר בנגיעה — מי איכא [האם יש בה] נטילת נשמה? אלא ודאי מדבר הכתוב באכילה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה – לוֹקִין עָלָיו.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה אינו בכלל "לאו הניתק לעשה" (שהוא לאו שיש אחריו מצות עשה המורה מה לעשות אחר כך כדי לתקן מה שעשה), ולכל הדעות לוקין עליו. ל