רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּמְעָרָה – הוֹלֵךְ אַחַר פִּתְחָהּ, בְּאִילָן – הוֹלֵךְ אַחַר נוֹפוֹ.

ר' יהודה אומר: במערה — הולך אחר פתחה, שאם פתחה בתוך העיר — הרי כל המערה נחשבת כבתוך העיר, ומותר לאכול בה מעשר. באילן — הולך אחר נופו. והיא שיטת הברייתא האומרת שבירושלים וגם בערי מקלט הולכים אחר הנוף.

אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה גַּבֵּי מַעֲשֵׂר לְחוּמְרָא: עִיקָּרוֹ בַּחוּץ וְנוֹפוֹ בִּפְנִים – כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ לָא מָצֵי פָּרֵיק, בְּעִיקָּרוֹ נַמִי לָא מָצֵי פָּרֵיק; עִיקָּרוֹ מִבִּפְנִים וְנוֹפוֹ מִבַּחוּץ – כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ לָא מָצֵי אָכֵיל בְּלֹא פְּדִיָּיה, בְּעִיקָּרוֹ נַמִי לָא מָצֵי אָכֵיל בְּלֹא פְּדִיָּיה.

ודוחים: ומנין שכך יסבור ר' יהודה לענין ערי מקלט? אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה במפורש גבי [אצל] מעשר שהוא הולך אחר הנוף לחומרא, שאם עיקרו של העץ בחוץ ונופו בפנים בתוך ירושלים, כי היכי [כמו] שבנופו לא מצי פריק [אינו יכול לפדות] את פירות המעשר, אלא חייב לאוכלם בירושלים — בעיקרו (בגזעו) נמי [גם כן] לא מצי פריק [אינו יכול לפדות], לפי שגזעו נמשך אחר נופו. אבל אם היה עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ היה מחמיר גם בצד אחר, כי היכי [כמו] שבנופו לא מצי אכיל [אינו יכול לאכול] את הפירות מחוץ לירושלים בלא פדייה — בעיקרו נמי [גם כן] לא מצי אכיל [אינו יכול לאכול] בלא פדייה, ואם כן הולך הוא אחר הנוף רק להחמיר.

אֶלָּא גַּבֵּי עָרֵי מִקְלָט, בִּשְׁלָמָא עִיקָּרוֹ בַּחוּץ וְנוֹפוֹ בִּפְנִים – כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ לָא מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ, בְּעִיקָּרוֹ נַמִי לָא מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ. אֶלָּא עִיקָּרוֹ בִּפְנִים וְנוֹפוֹ בַּחוּץ, כִּי הֵיכִי דִּבְנוֹפוֹ מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ – בְּעִיקָּרוֹ נַמִי מָצֵי קָטֵיל לֵיהּ?! הָא גַּוַּאי קָאֵי!

אלא גבי [אצל] ערי מקלט, בשלמא [נניח] אם עיקרו בחוץ ונופו בפנים, אפשר לומר: כי היכי [כמו] שבנופו לא מצי קטיל ליה [אינו יכול, רשאי, להרוג אותו], כך בעיקרו נמי [גם כן] לא מצי קטיל ליה [אינו יכול להרוג אותו]. אלא אם היה עיקרו בפנים ונופו בחוץ, האם תאמר כי היכי [כמו] שבנופו הוא מצי קטיל ליה [יכול להרוג אותו], בעיקרו נמי מצי קטיל ליה [גם כן יכול להרוג אותו]?! ואיך אפשר לומר זאת? הא גואי קאי [הרי הוא עומד בפנים] בתוך עיר מקלט, ובוודאי אינו יכול להורגו שם, ואם כן כיצד ניתן לומר שהולכים אחר הנוף!

אֲמַר רָבָא: בְּעִיקָּרוֹ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מָצֵי קָטֵיל. קָאֵי בְּנוֹפוֹ וְיָכוֹל לְהוֹרְגוֹ בְּחִצִּים וּבִצְרוֹרוֹת – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצֵי קָטֵיל לֵיהּ.

אמר רבא, אפשר להסביר כך: אם היה גזעו של העץ בפנים ונופו נוטה לחוץ, והרוצח בשגגה עומד בעיקרו — דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל [הכל אינם חלוקים שאינו יכול להרוג אותו], ולא על כך אמר ר' יהודה שהעיקר הולך אחר הנוף. ומן הצד האחר, אם קאי [עומד] הרוצח בנופו של העץ, ויכול גואל הדם להורגו בחצים ובצרורות — דכולי עלמא לא פליגי דמצי קטיל ליה [הכל אינם חלוקים שיכול להרוג אותו], וגם לדעת חכמים, שהרי נופו מחוץ לעיר.

כִּי פְּלִיגִי – בְּמֶהֱוֵי עִיקָּרוֹ דַּרְגָּא לְנוֹפוֹ, מָר סָבַר: הָוֵי עִיקָּרוֹ דַּרְגָּא לְנוֹפוֹ, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי עִיקָּרוֹ דַּרְגָּא לְנוֹפוֹ.

כי פליגי [כאשר חלוקים] ר' יהודה וחכמים — הרי זה בשאלה לענין מהוי [שייעשה] עיקרו דרגא [מדרגה] לנופו לעלות להורגו שם. מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור]: הוי [נעשה] עיקרו דרגא [מדרגה] לנופו ויכול להגיע לגזעו של העץ בפנים, ומשם לעלות לנופו שבחוץ ולהרוג את הרוצח, והוא מה שאמר שהולכים אחר הנוף. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לא הוי [נעשה] עיקרו דרגא [מדרגה] לנופו.

רַב אַשִׁי אֲמַר: מַאי ״אַחַר הַנּוֹף״ – אַף אַחַר הַנּוֹף.

רב אשי אמר: מאי [מה פירוש] "אחר הנוף" בדברי ר' יהודה — אין הכוונה רק אחר הנוף ולא אחר הגזע, אלא שבנוסף למקום הגזע הולכים אף אחר הנוף, במקום שיש בדבר להחמיר, ולכן עץ שעיקרו בפנים ונופו בחוץ, ייחשב לענין עיר המקלט כאילו היה נופו בפנים.

מתני׳ הָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר – גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה. וּבֶן לֵוִי גּוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר.

רוצח שגלה לעיר המקלט והרג אדם בשגגה באותה העיר — גולה בה עצמה משכונה לשכונה, ובן לוי שמושבו בעיר מקלט והרג — גולה מעיר זו לעיר מקלט אחרת.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם״ וגו׳, ״וְשַׂמְתִּי לְךָ״ – בְּחַיֶּיךָ, ״מָקוֹם״ – מִמְּקוֹמְךָ, ״אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַגְלִין בַּמִּדְבָּר, לְהֵיכָן מַגְלִין – לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.

ובדין האמור במשנה, בבן לוי הגולה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ואשר לא צדה... ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), "ושמתי לך" — כוונתו בחייך, שאף בחייו של משה רבינו כבר היה מקום שנועד לרוצחים בשגגה מעין עיר מקלט. "מקום" — כוונתו ממקומך, שמקומו של משה, מחנה הלויים, היה מקום המקלט במדבר, "אשר ינוס שמה". מלמד שהיו ישראל מגלין את הרוצח בשגגה גם במדבר, קודם שנכנסו לארץ. להיכן היו מגלין אותו כשהיו במדבר — למחנה לויה, ששימש כעיר מקלט.

מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁהָרַג – גּוֹלֶה מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, וְאִם גָּלָה לְפִלְכּוֹ – פִּלְכּוֹ קוֹלְטוֹ. אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מַאי קְרָא? ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב״ – עִיר שֶׁקְּלָטַתּוּ כְּבָר.

מכאן אמרו: בן לוי שהרג — גולה מפלך לפלך (ממחוז אחד לשני) לעיר לויים אחרת, ואולם אם גלה לפלכו לעירו שלו — פלכו קולטו. אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: מאי קרא [מה המקרא] המלמד דבר זה, שרוצח המצוי בעיר מקלט מוצא מקלט באותה עיר עצמה — שנאמר "כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר לה, כח) כוונתו: עיר שקלטתו כבר הריהי נעשית לו עיר מקלט גם להבא.

מתני׳ כַּיּוֹצֵא בּוֹ רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ – יֹאמַר לָהֶם ״רוֹצֵחַ אֲנִי״. אָמְרוּ לוֹ ״אַף עַל פִּי כֵן״ – יְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ״.

כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו מפני שהיה אדם גדול, יאמר להם "רוצח אני", אמרו לו בני העיר: "אף על פי כן" כלומר, יודעים אנו, ובכל זאת רוצים אנו לכבדך — יקבל מהן את הכבוד, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט, יב) שצריך לדבר ולהגיד להם שרוצח הוא, ואולם די בכך.