שֶׁהַקִּטְנִית בְּסֶלַע, וְקִטְנִית בִּפְרוּטָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

שהקטנית בסלע, וקטנית בפרוטה, כלומר, מחיר אחד להם לפי חשבון. מאחר וקיטנית יש לה מחיר קבוע, לא שייכת בה טענה זו של כל שכן שאם היית מביא לי בדינר זהב היה שווה יותר מכפליים כיון שהיו מוזילים לך את המחיר, ולכן מודה בזה ר' יהודה שאף בעל הבית מעל, מה שאין כן בחלוק שאין מחירו קבוע. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא הפירוש.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא בְּאַתְרָא דִּמְזַבְּנֵי בְּשׁוּמָא – הֵיכָא דְּיָהֵיב לֵיהּ סֶלַע מוֹזְלֵי גַּבֵּיהּ טְפֵי!

ושואלים לעצם הענין במכירת הקטנית: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא באתרא דמזבני בשומא [אם תאמר במקום שמוכרים קטנית בשומה, בהערכה] היכא דיהיב ליה [היכן בזמן שהוא נותן לו] סלע מוזלי גביה טפי [מוזילים אצלו יותר] ואם כן מרויח, וגם לקטנית אין איפוא מחיר קבוע!

אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּאַתְרָא דְּכָיְילֵי בְּכַנֵּי, דְּאָמַר לֵיהּ: כַּנָּא כַּנָּא בִּפְרוּטָה.

אמר רב פפא: באתרא דכיילי בכני [במקום שמודדים בכלים], דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: "כנא כנא [מלא כלי כלי] בפרוטה", ולכן כמה שהוא נותן — לפי שיעור הפרוטות הוא מקבל, ואין הבדל במחיר הקיטנית אם הוא קונה מעט או הרבה.

תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, שֶׁל אַחֲרוֹן – בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן – מִכְרָן קַיָּים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה (שווה) מנה ודינר במנה — מכר של אחרון בטל, ושל כולן מכרן קיים. והרי מתחילה נעשתה האשה שליחה למכור שווה ארבע מאות, והיא מכרה מתחילה בפחות, ובכל זאת, מה שמכרה כראוי — קיים! ולא אומרים שעברה על דעת היתומים ויתבטל המיקח?

כְּדַאֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בִּקְטִינֵי, הָכָא נַמִי – בִּקְטִינֵי.

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי בענין אחר, שמדובר בו בקטיני [בקרקעות קטנות] בודדות שמתחילה אינן חטיבה אחת, הנמכרת בבת אחת, הכא נמי בקטיני [כאן גם כן מדובר בקרקעות קטנות] ואין זה חלק מדבר גדול ומלכתחילה לכך נשלחה, כדי למכור כל קרקע בפני עצמה, ומשום כך אין ראיה לענייננו.

פְּשִׁיטָא, אֲמַר ״לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם״ – הָאֲמַר לֵיהּ לָאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם. אָמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד״ סְתָמָא. מַאי?

בהמשך לדיון הקודם, מעלים בעיה נוספת, ומקדימים: פשיטא [פשוט] לנו שאם אמר לשליח: "מכור נכס שלי לאדם אחד, ולא לשנים" ומכר לשנים — האמר ליה [הרי אמר לו] במפורש "לאחד ולא לשנים", ובודאי בטלה שליחותו. אבל אם אמר ליה [לו] לשליח: "מכור לאחד" סתמא [סתם] ולא הדגיש שאינו רוצה למכרו לשנים, מאי [מה] הדין, אם מכרו לשנים?

רַב הוּנָא אֲמַר: לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם, רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.

רב הונא אמר: "לאחד" אמר, ולא לשנים. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: "לאחד", ואפילו לשנים, "לאחד", ואפילו למאה ואינו מקפיד על דבריו.

אִיקְלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אָמְרוּ לֵיהּ: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי? אֲמַר לְהוּ: לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.

איקלע [הזדמן] רב נחמן לעיר סורא, עול לגביה [נכנסו אליו] רב חסדא ורבה בר רב הונא, אמרו ליה [לו]: כי האי גוונא מאי [כגון זה, הבעיה שנחלקו בה, מה הדין]? אמר להו [להם]: "לאחד" ואפילו לשנים, ל"אחד" ואפילו למאה.

אָמְרוּ לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּטָעָה שָׁלִיחַ? אֲמַר לְהוּ: דְּטָעָה שָׁלִיחַ לָא קָאָמִינָא. אָמְרוּ לֵיהּ, וְהָאָמַר מָר: אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת!

אמרו ליה [לו]: האם ייחשב כעושה רצון בעל הבית אף על גב [אף על פי] שטעה השליח כגון שמכר בפחות? אמר להו [להם]: שטעה השליח לא קאמינא [אין אני אומר]. אמרו ליה [לו]: והאמר מר [והרי אמר אדוני] כי אין אונאה לקרקעות! שלא חל בהם איסור אונאה, לפי שאין להם ערך קצוב באמת.

הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּטָעָה בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל טָעָה שָׁלִיחַ –אֲמַר לֵיהּ ״לְתַקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ וְלָא לְעָווּתֵי״.

ענה להם: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים היכן] שטעה בעל הבית עצמו, כגון שמכר קרקעות בפחות מערכן, שאז אינו יכול לטעון משום אונאה, אבל אם טעה השליח, אמר ליה [יכול לומר לו] בעל הבית: "לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתיך] ולא לעוותי [לקלקל]

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין שָׁלִיחַ לְבַעַל הַבַּיִת,

"ובטלה השליחות. ומסבירים: ומנא תימרא דשאני [ומנין אומר אתה ששונה] הדין לגבי טעות בין שליח לבעל הבית?

דִּתְנַן, הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּתְרוֹם – תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

— דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר לשלוחו "צא ותרום" — תורם כדעת בעל הבית, לפי השיעור שרוצה בעל הבית לתת. שיש הנותן בעין יפה — אחד מארבעים, ויש הנותן בעין בינונית — אחד מחמישים, ויש הנותן בעין רעה — אחד משישים, והשליח צריך לתת לפי רצונו של בעל הבית. ואם אינו יודע מהי דעתו של בעל הבית — תורם בבינונית, שהיא אחד מחמשים. פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שנתן אחד מארבעים או אחד משישים — תרומתו תרומה, שיכול הוא לומר לבעל הבית, בכך הערכתי את דעתך.

וְאִילּוּ גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת תַּנְיָא: תָּרַם וְעָלָה בְּיָדוֹ אֲפִילּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

ואילו גבי בעל הבית תניא [שנינו בברייתא]: תרם ועלה בידו אפילו אחד מעשרים — תרומתו תרומה. הרי שלשליח גבול קצוב, שאם טעה בדעת בעל הבית ונתן יותר מן השיעור המקובל — אין תרומתו תרומה. ואילו בעל הבית שטעה — אפילו טעה בהרבה, אין מעשהו בטל.

תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז; מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, שֶׁל אַחֲרוֹן – בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן – מִכְרָן קַיָּים!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: היתה כתובתה ארבע מאות זוז, מכרה לזה במנה, ולזה במנה, ולאחרון שוה מנה ודינר במנה — המכר של האחרון בטל, ושל כולן מכרן קיים. הרי שלמרות שמן הראוי היה שתמכור לאדם אחד, ולא תרבה בשטרות אחריות על היתומים, אם מכרה לאנשים שונים — מכרה קיים!

אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בִּקְטִינֵי.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מדובר שם בקטיני [בקרקעות קטנות] בודדות, שמתחילה לא עמדו להימכר יחד.

מתני׳ שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת – מִכְרָן בָּטֵל.

שום הדיינין, כלומר, אם העריכו הדיינים נכס מסויים לשם מכירתו, שפיחתו בהערכתם שתות (שישית) מן המחיר הראוי, או הוסיפו שתות על המחיר הראוי — מכרן בטל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים, אִם כֵּן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת בֵּינֵיהֶן, אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה – מִכְרָן קַיָּים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים. שאם כן אתה אומר שמבטלים את המכר — מה כח בית דין יפה משל שאר בני אדם? אבל אם עשו אגרת בקורת ביניהן, שעשו הכרזה פומבית, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה — מכרן קיים, שהרי הדבר היה פומבי ועל דעת כן עשו זאת.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שָׁלִיחַ כְּמַאן?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שליח שטעה ומכר בפחות, כמאן [כמי] הוא? האם דינו כדיינים שאם טעו בפחות משתות מכרם קיים או כאלמנה שגם אם פחתה משהו מכרה בטל?