כָּאן שָׁנָה רַבִּי: הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. כִּדְתַנְיָא: הוֹסִיפוּ לוֹ אַחַת יְתֵירָה – הַכֹּל לַשָּׁלִיחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוֹלְקִין.

כאן שנה רבי, כלומר, במשנה זו אנחנו למדים ששיטת רבי היא שהכל לבעל המעות, כלומר, בעל המעות שהגיע לו רווח על ידי שליח — כל הרווח שלו. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שבה נחלקו חכמים בבעיה זו: מי ששלח שליח לשוק לקנות סחורה בסכום מסויים והוסיפו לו חתיכה אחת יתירה על הכמות הראויה, הרי הכל (כל הרווח) לשליח, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר; חולקין בין השליח ובין בעל הבית.

וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת! אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה, כָּאן – בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: הכל לבעל המעות! אמר רמי בר חמא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן ששנינו בשם ר' יוסי שחולקים בין השליח ובעל הבית, מדובר בדבר שיש לו קצבה, שיש מחיר קצוב לאותם חפצים, ואם הוסיף המוכר, הרי זה בגדר מתנה, שספק אם נתן אותה לשליח או שנתן לבעל הבית, ואילו כאן ששנינו משמו כי הכל לבעל הבית, מדובר בדבר שאין לו קצבה ולכן יש לומר שההוספה לא היתה עבור השליח, אלא הוסיף המוכר עבור העיסקה עצמה, ואם כן הכל לבעל המעות.

אֲמַר רַב פַּפָּא: הִלְכְתָא, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה – חוֹלְקִין, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה – הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? שִׁינּוּיָא דְּשַׁנֵּינַן שִׁינּוּיָא הוּא.

אמר רב פפא: הלכתא [ההלכה היא]: דבר שיש לו קצבה — חולקין, דבר שאין לו קצבה — הכל לבעל המעות. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא הוא מה שאמר רמי בר חמא! ומסבירים: רצה לומר ששינויא דשנינן שינויא [התירוץ שתירצנו, תירוץ אמיתי] הוא, ועל פיו אפשר לפסוק גם הלכה למעשה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אֲמַר לֵיהּ ״זַבֵּין לִי לִיתְכָא״ וַאֲזַל וְזַבֵּין לֵיהּ כּוֹרָא, מַאי? מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הוּא – וְלִיתְכָא מִיהָא קָנֵי, אוֹ דִּלְמָא מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הוּא – וְלִיתְכָא נַמִי לָא קָנֵי?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמר ליה [לו] לשליח: זבין [מכור] לי, עבורי, ליתכא [לתך] שהוא חצי כור, ואזל וזבין ליה כורא [והלך ומכר לו כור שלם], מאי [מה] הדין? האם נאמר כי מוסיף על דבריו הוא, שחצי המעשה נעשה כדין, אלא שהוסיף דבר שלא היתה רשות בידו לעשותו, ולכן ליתכא מיהא קני [הלתך בכל אופן קנוי], או דלמא [שמא] מעביר על דבריו הוא, שכיון שלא עשה בדיוק כדבריו, הרי זה כאילו עשה הכל מדעת עצמו ובלא רשות כלל, וליתכא נמי [ולתך גם כן] לא קני [קנה] הקונה?

אֲמַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, תָּא שְׁמַע: אָמַר בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁלוּחוֹ ״תֵּן לָהֶן חֲתִיכָה לָאוֹרְחִין״, וְהוּא אוֹמֵר ״טְלוּ שְׁתַּיִם״, וְהֵן נָטְלוּ שָׁלֹשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ.

אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו בדיני מעילה בקדשים, אמר בעל הבית לשלוחו: "תן להן חתיכה אחת של בשר לאורחין" והוא השליח אומר לאורחים: "טלו שתים", והן נטלו שלש, ולבסוף התברר שהחתיכות הללו היו בשר של הקדש — הרי כולן מעלו בהקדש.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי – מִשּׁוּם הָכִי בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הָוֵי – בַּעַל הַבַּיִת אַמַּאי מָעַל? וְהָתְנַן: הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – שָׁלִיחַ מָעַל.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי השליח מוסיף על דבריו הוי [הוא] נחשב — משום הכי [כך] מובן מדוע גם בעל הבית מעל, שהשליח שאמר "שתיים", אחת מהן היתה בשליחות בעל הבית. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי מעביר על דבריו הוי [הוא] — בעל הבית אמאי [מדוע] מעל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השליח שעשה שליחותו של המשלח כלשונה וגרם למעילה בהקדש — בעל הבית ששלחו הוא שמעל, ואם לא עשה שליחותו אלא שינה מן הדברים — שליח הוא שמעל, ולא בעל הבית!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לְהוּ ״טְלוּ אַחַת מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְאַחַת מִדַּעְתִּי״ וְשָׁקְלוּ אִינְהוּ תְּלָת.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון באופן דאמר להו [שאומר להם השליח] במפורש לאורחים: "טלו אחת מדעתו של בעל הבית, ואחת מדעתי", ושקלו אינהו תלת [ולקחו הם שלוש], שנמצא שכל אחת מן החתיכות ניטלה לדעת אחרת, ולכן כולם מעלו.

תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה – מִכְרָהּ בָּטֵל.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה — מכרה בטל.

מַאי לָאו – דְּזַבֵּין שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה וְדִינָר, וּמַאי ״בְּמָנֶה״ – מָנֶה שֶׁלָּהּ, וּמַאי ״אֲפִילּוּ״ – אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים, בְּדִינָר מְקַרְקְעֵי. וְקָתָנֵי: מִכְרָהּ בָּטֵל.

מאי לאו [האם לא] מדובר באופן דזבין [שמכרה] שוה מנה ודינר במנה ודינר, שלא היתה טעות בעצם המכירה ומאי [ומה פירוש] "במנה" שאמרו — כוונתו מנה שלה, בשביל המנה שהיה ראוי לה בכתובתה. ומאי [ומה פירוש] במשנה "אפילו"? — אפילו היא אומרת "אחזיר את הדינר ליורשים בדינר מקרקעי [קרקעות] ", שתחזיר קרקע שוה דינר ליורשים, שאז לא ייפסדו כלום, וקתני [ושנה] שמכרה בטל, משמע שאנו אומרים שלא רק מה שהוסיפה בטל אלא כל המכר בטל.

אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לָא, בִּדְאוֹזִיל.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: לא, פירוש הדברים במשנה הוא שלא מכרה את הנכס בשוויו אלא בדאוזיל [שהוזילה] מן המחיר, ומכרה בפחות מן השווי, והיתה טעות במכירה עצמה.