אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין מַאי טַעְמָא? אֲמַר עוּלָּא: מִשּׁוּם חִינָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין.

אלא מן האירוסין מאי טעמא [מה טעם] יכולה למכור לצרכיה מנכסי בעלה אף מחוץ לבית דין? אמר עולא: משום חינא [חן], שתיקנו חכמים כמה תקנות עבור הנשים, כדי שיבואו לשאתן (ר"ח). ר' יוחנן אמר: לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בכך שתצטרך להתדיין בבית דין.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גְּרוּשָׁה. לְמַאן דְּאָמַר: מִשּׁוּם חִינָּא – גְּרוּשָׁה נַמִי בָּעֲיָא חֵן. לְמַאן דְּאָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין – גְּרוּשָׁה לָא אִיכְפַּת לֵיהּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין גרושה. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום חינא [חן] — גרושה נמי בעיא [גם כן צריכה] חן, ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין — גרושה לא איכפת ליה [לו] שתתבזה.

תְּנַן: וּגְרוּשָׁה לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין – גְּרוּשָׁה לָא אִיכְפַּת לֵיהּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חִינָּא – גְּרוּשָׁה נַמִי בָּעֲיָא חֵן!

תנן [שנינו במשנה] בהמשך: וגרושה לא תמכור אלא בבית דין. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהטעם הוא לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין — אפשר לומר שגרושה לא איכפת ליה [לו] שתתבזה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא משום חינא [חן], הלא גרושה נמי בעיא [גם כן צריכה] חן!

הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

ומשיבים: הא מני [משנה זו שבהמשך כשיטת מי היא] — כדעת ר' שמעון שבמשנתנו היא, שלדעתו כל שאינה מוכרת למזונות אלא לכתובה — מוכרת רק בבית דין, ולגרושה הרי אין מזונות.

אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: מִן הָאֵירוּסִין לֹא תִּמְכּוֹר כו׳!

ומקשים: אי [אם] דעת ר' שמעון — הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה אותה בראשה]: אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות, ומאותו הטעם גם גרושה לא תמכור אלא בבית דין, ולשם מה צריך לחזור ולשנות בגרושה?

מַהוּ דְּתֵימָא: אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין – הוּא דְּלָא נָפֵישׁ חֵן דִּידָהּ, אֲבָל גְּרוּשָׁה דְּנָפֵישׁ חֵן דִּידָהּ – אֵימָא תִּיבָּעֵי חֵן.

ומשיבים: יש צורך בכך שכן מהו דתימא [שתאמר] כי אלמנה מן האירוסין הוא שלא נפיש [מרובה] צרכה לחן דידה [שלה], שמכיון שלא נפגמה בביאה, לא יימנעו מלשאתה, אבל גרושה דנפיש [שמרובה] צרכה לחן דידה [שלה], שצריכה סיוע לנישואין אימא תיבעי [אמור שתצטרך] חן, כדי שלא יזלזלו בה ולכן שנה הלכה זו.

הָא נַמִי תָּנֵינָא: כָּל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, לְאַתּוּיֵי מַאי? לָאו לְאַתּוּיֵי גְּרוּשָׁה?

ומקשים: הא נמי תנינא [הרי זו גם כן שנינו], שנאמר במשנה בלשון כללית: "כל שאין לה מזונות". לאתויי מאי [להביא לרבות, את מה]? לאו לאתויי [האם לא להביא] גרושה שגם היא מוכרת בבית דין, ואם כן הסיפא לכאורה מיותרת?

לָא, לְאַתּוּיֵי מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ ״מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת״ – בַּעַל חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ.

ודוחים: לא, לאתויי [להביא, להוסיף] את זו שדינה "מגורשת ואינה מגורשת" — וכדברי ר' זירא. שאמר ר' זירא: כל מקום שאמרו על אשה שמגורשת ואינה מגורשת — בעל חייב במזונותיה כל עוד לא נתגרשה לגמרי, ולכן מוכרת גם שלא בבית דין.

תָּא שְׁמַע: כְּשֵׁם שֶׁמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין – כָּךְ יוֹרְשֶׁיהָ, יוֹרְשֵׁי כְּתוּבָּתָהּ, מוֹכְרִים שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּאִיהִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִתְבַּזֵּי – יוֹרְשֶׁיהָ נַמִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיבַזּוּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חִינָּא – יוֹרְשֶׁיהָ מַאי חֵן אִיכָּא? תַּרְגְּמָהּ עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁיְּרַשְׁתָּהּ בִּתָּהּ אוֹ אֲחוֹתָהּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כשם שהיא עצמה מוכרת שלא בבית דין — כך יורשיה שהם יורשי כתובתה, מוכרים שלא בבית דין. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהטעם הוא לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אפשר לומר כי היכי דאיהי [כמו שהיא עצמה] לא ניחא ליה דתתבזי [נוח לו שתתבזה] — יורשיה נמי [גם כן] לא ניחא ליה דליבזו [נוח לו שיתבזו], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: משום חינא [חן], יורשיה מאי [מה] חן איכא [יש] בהם? תרגמה [תרגם הסביר זאת] עולא: כגון שירשתה בתה או אחותה, שגם הן צריכות חן.

מתני׳ מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, נָתְנָה כְּתוּבָּתָהּ לְאַחֵר אוֹ מִקְצָתָהּ – לֹא תִּמְכּוֹר אֶת הַשְּׁאָר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, וְכוֹתֶבֶת ״לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי״. וּגְרוּשָׁה לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין.

מכרה האשה את כתובתה או מקצתה של הכתובה, משכנה כתובתה או מקצתה, נתנה במתנה כתובתה לאחר או מקצתה — לא תמכור את השאר, כלומר לא תמכור מנכסי בעלה כדי להפרע מהם את השאר, אלא בבית דין. וחכמים אומרים: מוכרת היא אפילו ארבעה וחמשה פעמים, כלומר, אינה חייבת למכור את הכל בבת אחת. ומוכרת למזונות בתוך כדי כך אפילו שלא בבית דין, וכותבת בשטר המכירה "למזונות מכרתי". וגרושה שאין לה מזונות — לא תמכור אלא בבית דין.

גמ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ, עָשְׂתָה כְּתוּבָּתָהּ אַפּוֹתֵּיקִי לְאַחֵר – אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָכְרָה וְלֹא מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ אֶלָּא מַחֲצִיתָהּ – אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ.

שואלים: מתניתין מני [הדעה הראשונה במשנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מכרה את כל כתובתה, משכנה כתובתה, עשתה כתובתה אפותיקי (משכון) לאחר — אין לה עוד מזונות, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: אף על פי שלא מכרה ולא משכנה כתובתה כולה אלא מחציתה — אבדה מזונותיה, ולכן מוכרת את שאר הכתובה דווקא בבית דין.

לְמֵימְרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר דְּלָא אָמְרִינַן: מִקְצָת כֶּסֶף כְּכָל כֶּסֶף, וְרַבָּנַן סָבְרִי אָמְרִינַן: מִקְצָת כֶּסֶף כְּכָל כֶּסֶף?

ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' שמעון סבר דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] מקצת כסף דינו ככל כסף. ולכן, כיון שאין לה עוד תביעה לכל כסף הכתובה, הרי זה כאילו אין לה כתובה כלל, ואין לה גם מזונות, ורבנן סברי [וחכמים סוברים] כי אמרינן [אומרים אנו] מקצת כסף ככל כסף?

הָא אִיפְכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דְּתַנְיָא: ״וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ״ – פְּרָט לְבוֹגֶרֶת שֶׁכָּלוּ בְּתוּלֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת.

אולם, הא איפכא שמעינן להו [הרי ההיפך שמענו אותם] אומרים! דתניא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר בכהן הגדול: "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג) — פרט לבוגרת שכלו בתוליה (שעם הבגרות קטן ביותר קרום הבתולים), אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת. משמע שהם סבורים שמקצתו אינו ככולו, ואף על פי שכלו מקצת בתוליה — הלא לא כלו לגמרי.

הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי; רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״בְּתוּלָה״ – אֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלִים: ״בְּתוּלֶיהָ״ – עַד דְּאִיכָּא כּוּלְּהוּ בְּתוּלִים: ״בִּבְתוּלֶיהָ״ – בִּכְדַרְכָּהּ אִין, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – לָא.

ומשיבים: התם בקראי פליגי [שם בפירוש הכתובים הם חלוקים]. ר' מאיר סבר [סבור] כך: אילו נאמר "בתולה" לשון כללית זו משמעה כל שהיא בתולה ואפילו אין לה אלא מקצת בתולים. אולם כיון שנאמר "בתוליה" — עד דאיכא כולהו [שיש את כל] הבתולים ומה שנאמר "בבתוליה" בבי"ת השימוש, משמעו: אם נבעלה בכדרכה בבתוליה, במקום בתוליה — אין [כן], ואינה נחשבת עוד בתולה. ואם נבעלה שלא כדרכה — לא.

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: ״בְּתוּלָה״ – שְׁלֵמָה מַשְׁמַע: ״בְּתוּלֶיהָ״ – אֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלִים,

ור' אלעזר ור' שמעון סברי [סבורים]: "בתולה" — בתולה שלמה משמע, שכל בתוליה קיימים איתה, ולכן "בתוליה" בא לומר — אפילו מקצת בתולים נחשבים כבתולים לענין זה.