הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.

השכר לאמצע, כלומר, חולקים את הרווחים בשווה.

אֲמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה – זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו, וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו. וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: אֲפִילּוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.

אמר רבה: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של שמואל בקנו שור לחרישה ועומד השור לחרישה, והם באים להתחלק בשכר שמקבלים עבור עבודת השור, שכיון שאין השור מתקיים ומביא רווחים אלא בצירוף החלקים של כולם, אין לומר שחלקו של אחד שווה פחות. אבל אם נשתתפו בשור לחרישה, ועומד כעת לטביחה ובאים להתחלק במה שקיבלו עבור בשרו — זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו. ורב המנונא אמר: אפילו אם נשתתפו בשור לחרישה ועומד לטביחה — השכר לאמצע.

מֵיתִיבֵי: שְׁנַיִם שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. מַאי לָאו – בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבָּה! לָא, בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בתוספתא: שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים — השכר לאמצע. וכיון שנאמר הדבר כדין כללי, מאי לאו [האם לא] מדובר גם באופן שקנו שור לחרישה ועומד לטביחה, ואם כן תהא זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רבה! ודוחים לא, מדובר שם בשור לחרישה ועומד לחרישה.

אֲבָל שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה מַאי – זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו, וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו? אַדְּתָנֵי סֵיפָא ״לָקַח זֶה בְּשֶׁלּוֹ וְזֶה בְּשֶׁלּוֹ וְנִתְעָרְבוּ – זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו״,

ושואלים: אבל לפי זה, אם נשתתפו בשור לחרישה ועומד לטביחה מאי [מה] יהא הדין — זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו. אם כן, אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה של אותה ברייתא]: לקח זה בשלו וזה בשלו, שכל אחד מהם קנה סחורה בפני עצמו ונתערבו, שכל אחד הביא את סחורתו ונשתתפו בכל — הרי זה נוטל לפי מעותיו, וזה נוטל לפי מעותיו.

לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה – זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו!

ואם היה הדין כדברי רבה, במקום לדון ולחלק בנושא אחר ליפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה בו עצמו]: במה דברים אמורים — בשנשתתפו בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל אם נשתתפו בשור לחרישה ועומד לטביחה — זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו!

הָכִי נַמִי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה, אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה – נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁלָּקַח זֶה בְּשֶׁלּוֹ וְזֶה בְּשֶׁלּוֹ וְנִתְעָרְבוּ, זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו.

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, כך צריך להבין את הדברים: במה דברים אמורים — בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה — נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו.

תְּנַן: וְכֵן שְׁלֹֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ – כָּךְ הֵן חוֹלְקִין.

תנן [שנינו במשנתנו]: וכן שלשה שהטילו לכיס, פחתו או הותירו — כך הן חולקין, כל אחד לפי השקעתו בשותפות

מַאי לָאו, פָּחֲתוּ – פָּחֲתוּ מַמָּשׁ, הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ מַמָּשׁ!

. מאי לאו [האם לא] הכוונה "פחתו" — פחתו ממש, שהפסידו כסף בעסקה, "הותירו" — הותירו ממש, ונאמר שהם מתחלקים לפי מעותיהם ולא בשווה, וקשה מכאן לדברי שמואל שאמר שחולקים בשווה!

אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לָא, הוֹתִירוּ – זוּזֵי חֲדָתֵי, פָּחֲתוּ – אַסְתֵּירָא דְּצוּנִיתָא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא, "הותירו" כוונתו לזוזי חדתי [מעות חדשות], שתוך כדי המסחר קיבלו מטבעות משובחים יותר, שערך הכספים עצמם עלה, ו"פחתו" כוונתו שקיבלו אסתירא דצוניתא [מטבע של מכה], כלומר, שנמצאו בידם בשעת חלוקה מטבעות ישנים וחלודים שאינם יוצאים לפי ערכם ומשמשים כמתכת בלבד, וכשמתחלקים בכספים עצמם (ולא ברווח) הם מתחלקים לפי הכסף שהכניסו.

מתני׳ מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וּמֵת – הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית. וְרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכֶּרֶת? אַף הִיא לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

מי שהיה נשוי ארבע נשים, ומת — זו שנישאה ראשונה קודמת לשניה בתביעת הכתובה, ושניה לשלישית, ושלישית לרביעית. וראשונה נשבעת לשניה שלא נטלה כלום מנכסי הבעל שלא כדין. ושניה נשבעת לשלישית, ושלישית לרביעית, והרביעית נפרעת את חלקה ומקבלת בלא שבועה. בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה תהא נשכרת? והרי אף היא נפרעת מנכסי יתומים, וכלל הוא שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה! אלא אמור: אף היא לא תפרע אלא בשבועה. עד כאן דיברנו במקרה שנשא נשים זו אחר זו והיו הכתובות מסודרות לפי תאריכים שונים.

הָיוּ יוֹצְאוֹת כּוּלָּן בְּיוֹם אֶחָד – כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ, אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת – זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם שָׁעוֹת. הָיוּ כּוּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת, וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה – חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

אולם אם היו יוצאות כל הכתובות כולן ביום אחד — כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת זכתה. וכך היו כותבין בירושלים שעות בשטרות, כדי להוכיח על ידי כך איזה שטר קדם. היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה — חולקות כולן בשוה.

גמ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר שְׁמוּאֵל:

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה חלוקים], באיזה נושא עקרוני חולקים תנא קמא ובן ננס? אמר שמואל: