זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין, כָּךְ מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ – זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין.

זכו בהן יורשין — כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין, שהכל הולך לפי שעת המיתה, ואם כן מעיקר הדין צריכים לחלק את הנכסים בשווה.

(סִימָן: אֶלֶף וּמֵאָה מִצְוָה בִּכְתוּבָּה יַעֲקֹב זָקַף שְׂדוֹתָיו בִּדְבָרִים עֲסִיקִין.)

(סימן: אלף ומאה מצוה בכתובה יעקב זקף שדותיו בדברים עסיקין) והוא סימן להלכות הבאות, הקשורות במידה מסויימת לבעיה שבמשנה.

הַהוּא גַּבְרָא דְּהָווּ מַסְּקֵי בֵּיהּ אַלְפָא זוּזֵי, הָווּ לֵיהּ תְּרֵי אַפְּדָנֵי, זַבִּינְהוּ חֲדָא בַּחֲמֵשׁ מְאָה וַחֲדָא בַּחֲמֵשׁ מֵאָה. אֲתָא בַּעַל חוֹב טָרְפָא לַחֲדָא מִינַּיְיהוּ. הֲדַר קָטָרֵיף לְאִידָךְ.

מסופר: ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי [אדם אחד שהיו נושים בו אלף זוז], הוו ליה תרי אפדני [היו לו שני ארמונות], זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה [מכר אותם אחד בחמש מאות זוז ואחד בחמש מאות זוז]. אתא [בא] בעל החוב של המוכר טרפא לחדא מינייהו [וטרף את אחד מהם] בחובו, הדר קטריף לאידך [וחזר ורצה לטרוף את השני] כדי להשלים את גביית חובו.

שְׁקַל אַלְפָא זוּזֵי וְקָא אָזֵיל לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ: אִי שַׁוְיָא לָךְ אַלְפָא זוּזֵי – לְחַיֵּי, וְאִי לָא – שְׁקֵיל אַלְפָא זוּזֵי, וְאִיסְתַּלֵּק.

שקל [לקח] זה שקנה את הארמון אלפא זוזי [אלף זוז] וקא אזיל לגביה [והלך אליו] למלווה, אמר ליה: אי שויא [אם שווה] לך הארמון הראשון שלקחת אלפא זוזי [אלף זוזים] — לחיי [בסדר], הרי הוא שלך תמורת כל הכסף, ואי [ואם] לא — שקיל אלפא זוזי ואיסתלק [קח לך אלף זוזים בכסף והסתלק] משניהם והשאר לי את שני הארמונות.

סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין; אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָפֶה דִּינָר.

סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי היינו מתניתין [זו היא משנתנו] ששנינו בה שאם אמרו היתומים, יורשי הכתובה הגדולה: "הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר" — אין שומעים להם. ואף כאן לא יכול המחזיק בבית להעריכו בסכום גבוה מערכו.

אָמַר לֵיהּ רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם – אִית לְהוּ פְּסֵידָא לְיָתְמֵי, הָכָא – מִי אִית לֵיהּ פְּסֵידָא? אַלְפָא יָהֵיב, וְאַלְפָא שָׁקֵיל.

אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם אית להו פסידא ליתמי [שם במשנתנו יש הפסד ליתומים] האחרים שכתובת אמם יותר קטנה, אם יעריכו את הנכסים ביותר משווים, שכן אם יעריכו את הנכסים ביותר משוויים יהיה ממילא מותר דינר על סכום הכתובות, ורק בשל כך יוכלו בני בעלת הכתובה הגדולה ליטול כתובת בנים דיכרין, ואולם הכא מי אית ליה פסידא [כאן האם יש לו הפסד] למלווה? הלא אלפא יהיב ואלפא שקיל [אלף דינרים נתן ואלף לקח] ולא הפסיד דבר, ובמקרה כזה מידת סדום היא אם לא ירצה לקבל את הכסף!

וְטִירְפָא בְּכַמָּה כָּתְבִינַן?

ושואלים: אם החליט הנושה להחזיק בארמון אחד ולוותר על שאר הכסף, וטירפא [ושטר הטריפה] שכותבים ללוקח, בכמה כתבינן [אנו כותבים]? שאמנם הלוקח שילם בעד הארמון חמש מאות דינרים, אבל המוכר הלא הרויח על ידי כך אלף דינרים שהרי סילק על ידי כך את חובו. וכאשר בא הלוקח לבית דין לקבל אישור שטרפו ממש את הנכס, ויחזור למוכר הראשון לתבוע ממנו, מה יתבע?

רָבִינָא אֲמַר: בְּאַלְפָא. רַב עֲוִירָא אֲמַר: בַּחֲמֵשׁ מְאָה. וְהִלְכְתָא: בַּחֲמֵשׁ מֵאָה.

רבינא אמר: באלפא [באלף] כותבים, שהרי אלף דינר היה סכום החוב. רב עוירא אמר: בחמש מאה (מאות), שהרי הוא לא קנה אלא בחמש מאות, ומה שויתר הנושה — מדעת עצמו הוסיף. ומסכמים והלכתא [והלכה היא]: בחמש מאה (מאות)

הַהוּא גַּבְרָא דְּהָווּ מַסְּקֵי בֵּיהּ מֵאָה זוּזֵי, הָווּ לֵיהּ תְּרֵי קְטִינֵי דְּאַרְעָא. חַד זַבֵּינְהוּ בְּחַמְשִׁין, וְחַד בְּחַמְשִׁין. אֲתָא בַּעַל חוֹב טָרְפָא לְחַד מִינַּיְיהוּ, הֲדַר אֲתָא וְקָטָרֵיף לְאִידָךְ.

כותבים. וכן מסופר: ההוא גברא דהוו מסקי ביה [אדם אחד שהיו נושים בו] מאה זוזי [זוזים], הוו ליה תרי קטיני דארעא [היו לו שתי חלקות אדמה קטנות], חד זבינהו בחמשין וחד בחמשין [אחת מכר בחמישים זוז ואחת בחמישים זוז]. אתא [בא] בעל החוב טרפא לחד מינייהו [וטרף את אחת מהן]. הדר אתא וקטריף לאידך [חזר בא ורצה לטרוף את האחרת].

שְׁקַל מֵאָה זוּזֵי, וְקָאָזֵיל לַגַּבֵּיהּ וְאָמַר לֵיהּ: אִי שַׁוְיָא לָךְ מֵאָה זוּזֵי – לְחַיֵּי, וְאִי לָא – שְׁקוֹל מֵאָה זוּזֵי וְאִיסְתַּלֵּק.

שקל [לקח] קונה השדה מאה זוזי [זוזים] וקאזיל לגביה [והלך אליו] אל בעל החוב ואמר ליה [לו]: אי שויא [אם שווה] לך שדה זה מאה זוזי [זוזים] — לחיי [בסדר], ואי [ואם] לא — שקול [קח] מאה זוזי [זוזים] ואיסתלק [והסתלק].

סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין: אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים כו׳. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם – אִית לְהוּ פְּסֵידָא לְיָתְמֵי, הָכָא – מַאי פְּסֵידָא אִית לֵיהּ? מֵאָה יָהֵיב, מֵאָה שָׁקֵיל.

סבר [חשב] רב יוסף למימר [לומר] כי היינו מתניתין [זוהי ההלכה האמורה במשנתנו], ששנינו בה: אם אמרו יתומים שרוצים להעלות את מחיר הנכסים — אין שומעים להם. אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם אית להו פסידא ליתמי [שם יש להם הפסד ליתומים], ואולם הכא מאי פסידא אית ליה [כאן, איזה הפסד יש לו למלווה]? הלא מאה דינרים יהיב [נתן] ומאה שקיל [לקח], ושואלים:

וְטִירְפָא בְּכַמָּה כָּתְבִינַן? רָבִינָא אֲמַר: בְּמֵאָה, רַב עֲוִירָא אֲמַר: בְּחַמְשִׁין. וְהִלְכְתָא: בְּחַמְשִׁין.

וטירפא [ואת שטר הטריפה] בכמה כתבינן [אנחנו כותבים]? רבינא אמר לשיטתו: במאה, רב עוירא אמר: בחמשין [בחמישים]. ומסכמים, והלכתא [והלכה]: [בחמישים].

הַהוּא גַּבְרָא דְּהָווּ מַסְּקֵי בֵּיהּ מֵאָה זוּזֵי. שְׁכֵיב, שְׁבַק קְטִינָא דְּאַרְעָא דַּהֲוָה שַׁוְיָא חַמְשִׁין זוּזֵי. אֲתָא בַּעַל חוֹב וְקָטָרֵיף לֵיהּ. אֲזוּל יָתְמֵי יָהֲבוּ לֵיהּ חַמְשִׁין זוּזֵי, הֲדַר קָטָרֵיף לָהּ.

ועוד: ההוא גברא דהוו מסקי ביה [אדם אחד שהיו נושים בו] מאה זוזי [זוזים]. שכיב, שבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי [מת והניח חלקת אדמה קטנה שהיתה שווה חמישים זוזים]. אתא [בא] בעל החוב וקטריף ליה [וטרף אותה], אזול יתמי יהבו ליה חמשין זוזי [הלכו היתומים ונתנו לו חמישים זוז] ופדו ממנו את השדה, הדר קטריף לה [חזר וטרף אותה], כדי לגבות את שאר חובו.

אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי. אָמַר לָהֶן: מִצְוָה עַל הַיְּתוֹמִים לִפְרוֹעַ חוֹב אֲבִיהֶן. הָנֵי קַמָּאֵי – מִצְוָה עָבְדִיתוּ, הָשְׁתָּא – כִּי טָרֵיף – בְּדִין קָטָרֵיף.

אתו לקמיה [באו לפני] אביי להתלונן. אמר להן [להם]: מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מן הנכסים שירשו ממנו, ואם כן הני קמאי [אותם כספים הראשונים] שנתתם בפרעון החוב מצוה עבדיתו [עשיתם], שפרעתם מקצת חוב אביכם, אבל בשל כך לא בטל השעבוד, ולכן השתא כי טריף [עכשיו שהוא טורף], בדין קטריף [הוא טורף], שהרי יש לו שעבוד על הקרקע.

וְלָא אֲמָרַן דְּלָא אָמְרוּ לֵיהּ: הָנֵי חַמְשִׁין זוּזֵי דְּמֵי דְּאַרְעָא קְטִינָא, אֲבָל אָמְרוּ לֵיהּ: הָנֵי חַמְשִׁין זוּזֵי דְּמֵי אַרְעָא קְטִינָא – סַלּוּקֵי סַלְקוּהּ.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא אמרו ליה [לו] היתומים "הני חמשין זוזי דמי דארעא קטינא [חמישים זוז אלה הם דמי חלקת האדמה הקטנה] ", שאז הוא כמכירה גמורה ולא כפרעון חוב, אבל אם אמרו ליה [לו] "הני חמשין זוזי דמי ארעא קטינא [חמישים הזוז הללו, הם דמי חלקת האדמה הקטנה הם] "— סלוקי סלקוה [סלקו אותו] על ידי כך מכל תביעה לחלקה זו.

הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנָהּ לִכְתוּבָּתָהּ דְּאִימֵּיהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה, וְאָמַר לֵיהּ: אִי אָתְיָא אֵם וּמְעַרְעֲרָא – לָא מְפַצֵּינָא לָךְ.

ועוד מסופר: ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה [אדם אחד שמכר את כתובת אמו] בטובת הנאה, שקיבל סכום מסויים על מנת שאם יירש הוא את הכתובה (שימות אביו תחילה ואחר כך אמו) — יעביר את זכות הכתובה לקונה. ואמר ליה [לו] האיש לקונה: אי אתיא אם ומערערא [אם תבוא אמי ותערער על המכירה], שלא תסכים למכירה זו, לא מפצינא לך [אפצה אותך], כלומר, איני אחראי על שטר מכירה זה ולא תקבל את מעותיך בחזרה.

שְׁכִיבָא אִימֵּיהּ וְלָא אִיעַרְעֲרָא, וַאֲתָא אִיהוּ וְקָא מְעַרְעֵר. סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר: אִיהוּ בִּמְקוֹם אִימֵּיהּ קָאֵי. אָמַר לֵיהּ רָבָא: נְהִי דְּאַחֲרָיוּת דִּידָהּ לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ, אַחֲרָיוּת דִּידֵיהּ – מִי לָא קַבֵּיל?

שכיבא אימיה [מתה אמו] ולא איערערא [ערערה], ואתא איהו וקא מערער [ובא הוא עצמו וערער] על המכירה, שאמר שהוא עומד במקום אמו והריהו נוטל את הקרקע וכיון שהקונה קנה קרקע זו שלא באחריות, אף אינו צריך לשלם לו. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי איהו [הוא] במקום אימיה קאי [אמו הוא עומד], וכיון שהוא בא במקומה ותנאי היה במכירה זו שהיא תוכל לערער — הרי אף הוא רשאי לערער. אמר ליה [לו] רבא: נהי [אם אמנם] שאת האחריות לערעור דידה [שלה] לא קביל עליה [קיבל עליו], מכל מקום את האחריות דידיה מי [של עצמו, האם] לא קביל [קיבל]? וכאשר מכר, ודאי סילק עצמו מלערער על המכירה.

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וַאֲתָא שִׁמְעוֹן וּמְכָרָהּ לִרְאוּבֵן בְּאַחֲרָיוּת,

ובענין דומה אמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, כלומר, שאם יטרפוה מן הקונה לא יקבל מעותיו בחזרה, ואתא [ובא] שמעון ומכרה לראובן בחזרה, אבל מכרה באחריות,