רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ – הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאִם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ – אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.

ר' שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה — היורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה — אין היורשין משביעין אותה.

גמ׳ סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר: שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא, דְּקָא טָעֵין מָאתַיִם וְקָא מוֹדָה לֵיהּ בְּמֵאָה, הָוְיָא לֵיהּ הוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְכָל הַמּוֹדֶה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע.

סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] ששבועה זו של הפוגמת כתובתה שבועה דאורייתא [מן התורה היא, שהיא שבועת המודה במקצת, דקא טעין [שהוא טוען] שפרע לה מאתים וקא [והיא] מודה ליה [לו] במאה, הויא ליה [הרי זו] הודאה במקצת הטענה, וכלל הוא: כל המודה במקצת הטענה ישבע מדין תורה.

אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר; חֲדָא: דְּכָל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, וְהִיא – נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת. וְעוֹד: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר כדי לדחות סברה זאת: חדא [אחת] היא — שכל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה, נשבעין ולא משלמין, כלומר, שאדם נשבע רק לפטור את עצמו מתשלום תביעה, ואילו היא במקרה זה נשבעת ונוטלת. ועוד: הלא כלל הוא שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. שאין שבועה מן התורה אלא לגבי מטלטלין, ולא על קרקעות ואם יש בתביעה גם צד של שעבוד קרקעות — אין מקום לשבועת המודה במקצת, והרי בכל כתובה יש שעבוד קרקעות!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: מִדְּרַבָּנַן; דְּפָרַע – דָּיֵיק, דְּמִיפְרַע – לָא דָּיֵיק, וְרָמוּ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלָהּ כִּי הֵיכִי דְּתֵידוּק.

אלא אמר רבא: שבועה זו היא מדרבנן [מדברי סופרים], ומדוע תיקנו אותה — כי דפרע [זה שפורע] — דייק [מדייק] וזוכר היטב, אבל דמיפרע [זה שפורעים לו כסף] — לא דייק [איננו מדייק], וכיון שהבעל טוען שפרע, ודאי זוכר היטב ורמו רבנן [והטילו חכמים] חובת שבועה עלה [עליה] כי היכי דתידוק [כדי שתדקדק] ותיזכר בדבר.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ בְּעֵדִים מַהוּ? אִם אִיתָא דִּפְרָעָהּ – בְּעֵדִים הֲוָה פָּרַע לָהּ, אוֹ דִּלְמָא – אִיתְרַמוּיֵי אִיתְרְמִי לֵיהּ?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: פוגמת כתובתה בעדים, שאומרת שנפרעה כבר חלק מכתובתה בפני עדים, מהו הדין? האם לומר שאם איתא [יש] מקום לומר דפרעה [שפרע לה] את שאר הכתובה — בעדים הוה פרע [היה פורע] לה, וכיון שאין לו עדים על השאר — הרי זו הוכחה שלא קיבלה יותר ואינה צריכה להשבע, או דלמא [שמא] איתרמויי איתרמי ליה [נזדמן לו] הדבר אז שהיו עדים בשעת פרעון, ואת שאר הכתובה פרע לה שלא בפני עדים, וצריכה להשבע על החלק האחר?

תָּא שְׁמַע: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ, וְהַפּוֹגֵם שְׁטָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים. שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – אִין, בְּעֵדִים – לָא!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה — נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר שתובע את שכרו מבעל הבית ובעל הבית טוען שכבר פרעו, והנגזל, שראוהו נכנס לבית של אחר, וכשיצא ראוהו שמסתיר כלים תחת בגדיו, ולאחר מכן טען בעל הבית שנגנבו ממנו כלים, והנחבל שתובע דמי פיצויים מן החובל בטענה שחבל בו והנתבע טוען שלא חבל בו כלל ועיקר, ומי שכנגדו, הצד האחר העומד כנגדו בבית הדין, שהיה צריך להשבע, והוא חשוד על השבועה, וחנוני התובע חובו על סמך הרשום בפנקסו, והנתבע טוען שלא נתחייב לו כלל, והפוגם שטרו שלא בעדים. ומכאן נדייק ונאמר כי דווקא זה הפוגם שטרו שלא בעדים — אין [כן] חייב בשבועה, ואולם זה הפוגם שטרו בעדים — לא נשבע כלל!

לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר: לָא מִיבָּעֲיָא בְּעֵדִים – דְּוַדַּאי צְרִיכָה שְׁבוּעָה, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – אֵימָא תֶּיהֱוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וְתִשְׁקוֹל בְּלָא שְׁבוּעָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], ובאופן זה: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם נפרעה חלק בעדים שודאי צריכה שבועה, אבל שלא בעדים אימא תיהוי [אמור שתהיה] כמשיב אבידה, שהרי אין לו עדים שפרע, ואם היא הודתה מעצמה, נחשוב אותה כאילו השיבה לו אבידה, ותשקול [ותיקח] את השאר בלא שבועה כדין כל משיב אבידה שאינו צריך להשבע שלא נטל חלק מן המציאה לעצמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בזה צריכה שבועה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּקָא דָּיְיקָא כּוּלֵּי הַאי – קוּשְׁטָא קָא אָמְרָה, אוֹ דִּלְמָא אִיעֲרוּמֵי קָא מַעַרְמָא? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: הפוגמת כתובתה ומדייקת בסכום עד פחות פחות משוה פרוטה, שאומרת בדיוק גמור כמה נטלה, ולא רק סכומים גדולים אלא אף סכומים קטנים מאד, מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דקא דייקא כולי האי [שהיא מדייקת כל כך], ודאי קושטא קא אמרה [אמת היא אומרת], או דלמא [שמא] איערומי קא מערמא [מערימה היא]? שאלה זו לא נפתרה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פּוֹחֶתֶת כְּתוּבָּתָהּ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן – הַיְינוּ פּוֹגֶמֶת, אוֹ דִּלְמָא: פּוֹגֶמֶת – מוֹדְיָא בְּמִקְצָת, הָא – לָא קָא מוֹדְיָא בְּמִקְצָת?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: פוחתת כתובתה, שאומרת שסכום הכתובה לא היה כסכום הרגיל, או כסכום הכתוב בשטר הכתובה אלא פחות מזה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי היינו [זו היא] הפוגמת, ואין הבדל בדין ביניהן, או דלמא [שמא] יש לחלק, שהרי פוגמת מודיא [מודה] במקצת היא, ואילו הא לא קא מודיא [זו אינה מודה] במקצת היא, ובכלל טוענת שלא קיבלה כלל, אלא שמעיקר הדבר סכום התביעה שלה היה קטן יותר.

תָּא שְׁמַע: פּוֹחֶתֶת – תִּפָּרַע שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד? הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַבַּלְתְּ כְּתוּבָּתֵיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִתְקַבַּלְתִּי, וְאֵינָהּ אֶלָּא מָנֶה – נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: פוחתת כתובתה — תפרע שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה "התקבלת (קיבלת) כתובתיך" והיא אומרת "לא התקבלתי (קיבלתי) כתובתי, ואולם הכתובה אינה אלא מנה" — הרי זו נפרעת שלא בשבועה.

בְּמַאי גָּבְיָא – בְּהַאי שְׁטָרָא? הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא! אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: בְּאוֹמֶרֶת ״אֲמָנָה הָיְתָה לִי בֵּינִי לְבֵינוֹ״.

ושואלים: אם סומכים על דבריה, במאי גביא [במה היא גובה] בעצם? בהאי שטרא [בשטר זה] של כתובה? הלא האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס סתם] הוא, שהרי היא עצמה מודה שהשטר אינו שטר, שהרי הסכום שכתוב בו אינו אמיתי! אמר רבא בריה [בנו] של רבה: באומרת "אמנה (הסכם של נאמנות) היתה לי ביני לבינו", שאף שכתוב בו סכום גדול, לא אתבע אותו אלא בסכום קטן יותר, אבל השטר היה שטר אמיתי.

״עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה״. סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר: שְׁבוּעָה דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִיב ״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עֲוֹן וּלְכָל חַטָּאת״, לְכָל עֲוֹן וּלְכָל חַטָּאת – הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה. וְאָמַר מָר: כָּל מָקוֹם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה.

שנינו במשנה: היה עד אחד מעידה שהיא, הכתובה, פרועה — נשבעת האשה שעדיין לא נפרעה כתובתה כלל. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי מה שהיא נשבעת היא שבועה דאורייתא [מן התורה], דכתיב [שנאמר]: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט, טו), ומכאן מדייקים: לכל עון ולכל חטאת הוא שאינו קם, שאין עדות עד אחד מספיקה לצורך זה, אבל קם הוא לשבועה. שלענין שבועה, עדות עד אחד יש בה כדי לחייב את הצד שכנגד בשבועה. ואמר מר [החכם]: כל מקום שהשנים, שני עדים שהיו מעידים כנגדו, מחייבין אותו לשלם ממון — עד אחד שמעיד כנגדו מחייבו שבועה.

אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר; חֲדָא – דְּכָל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, וְהִיא נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת. וְעוֹד: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁיעְבּוּד קַרְקָעוֹת.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר, לדחות את הסברה שמדובר בשבועה מן התורה: חדא [סיבה אחת]: שכל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה, נשבעין ולא משלמין, והיא במקרה הזה הלא נשבעת ונוטלת. ועוד: הלא כלל הוא שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, והכתובה יש בה גם שעבוד קרקעות.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּרַבָּנַן, כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל.

אלא אמר רבא: שבועה זו מדרבנן [מדברי חכמים] היא כדי להפיס (לפייס, להרגיע) דעתו של בעל, שכיון שיש עד שמעיד כנגד דבריה, רצו חכמים שתנוח דעתו של הבעל ותיקנו שתישבע, כדי שיהיה בטוח שאינו משלם לחינם.

אֲמַר רַב פַּפָּא:

אמר רב פפא: