מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ.

מכין אותו ואין לכך שיעור מוגדר, ואפילו עד שתצא נפשו על מנת לכפותו שיקיים את המצוה. שפריעת חוב — אף היא מצות עשה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָמִי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ, וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וְהָלְכָה וְהִנִּיחַתּוֹ בְּצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, מַהוּ?

בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא: אמר לאשה "הרי זה גיטיך, ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום" ולקחה את הגט והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים, במקום הפתוח לרשות הרבים ואולם אין דרך הרבים להלך שם, והיה הגט מונח שם לאחר שלושים יום, מהו, האם מגורשת היא?

אֲמַר לֵיהּ; אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל. דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ.

אמר ליה [לו]: אינה מגורשת, ודבר זה נלמד מכלל דברי רב ושמואל. שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] לענין משנתנו, שאנשים יכולים לזכות ולתפוס חפצים (שהיו קודם שייכים לאחרים) והוא דווקא כשצבורין ומונחין ברשות הרבים שבה אין קניינו של אדם חל, ולכן מועילה התפיסה בהם, מפני שאין לבעליהם קנין בהם, וצידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [הם נחשבים], ולכן גם בענייננו, כיון שבזמן חלות הגט לא היה הגט במקום שיש לה קנין בו, אלא ברשות הרבים — אינו חל.

אַדְּרַבָּה, מְגוֹרֶשֶׁת מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מְשׁוֹךְ פָּרָה זוֹ וְלֹא תִּהְיֶה קְנוּיָה לְךָ עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת בַּאֲגַם. מַאי לָאו – הַיְינוּ אֲגַם, וְהַיְינוּ צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים! לָא, אֲגַם לְחוּד, וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לְחוּד.

אמר לו: אדרבה, להיפך, אשה זו צריכה להיות מגורשת, מחמת דברי שאמר רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: האומר לחבירו "משוך פרה זו עכשיו, ולא תהיה קנויה לך אלא עד לאחר שלשים יום" — קנה, ואפילו עומדת הפרה לאחר שלושים יום באגם שהוא מקום הפקר. שכיון שהמשיכה היתה עכשיו, הרי היא חלה גם לאחר זמן. מאי לאו [האם לא] היינו [זהו די] אגם, והיינו [וזהו] דין צידי רשות הרבים ששם היה מונח הגט? ודחה רב חסדא: לא, אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד. שצידי רשות הרבים נחשבים כרשות הרבים ממש.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ: מְגוֹרֶשֶׁת, מִדְּרַב נַחְמָן, וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – כַּאֲגַם דָּמֵי. אַדְּרַבָּה, אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל, מַאי לָאו – הַיְינוּ רְשׁוּת הָרַבִּים וְהַיְינוּ צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים! לָא, רְשׁוּת הָרַבִּים לְחוּד, וְצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים לְחוּד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהויכוח בין רב חסדא ורמי בר חמא היה באופן אחר, שרב חסדא אמר ליה [לו] לרמי בר חמא: מגורשת, מחמת דברי רב נחמן לגבי קנין פרה, וצידי רשות הרבים כאגם דמי [הוא נחשב]. ורמי בר חמא הוא שענה: אדרבה (להיפך), אינה מגורשת וזאת מחמת דברי רב ושמואל בענין תפיסה מרשות הרבים, מאי לאו [האם לא] היינו [זוהי] "רשות הרבים" והיינו [וזהו] "צידי רשות הרבים". ודחה רב חסדא: לא, רשות הרבים לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד, ואין דינם שווה.

מתני׳ הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָונִית, אוֹ שֶׁמִּינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא – הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עַל פִּילְכָּהּ וְעַל עִיסָּתָהּ.

המושיב את אשתו להיות חנוונית בחנותו, או שמינה אותה להיות אפוטרופיא (אפוטרופסית) שתטפל בנכסיו ובפועליו — הרי זה משביעה שלא נטלה לעצמה מנכסיו כל זמן שירצה. ר' אליעזר אומר: משביע אותה אפילו על פילכה ועל עיסתה, כלומר, שלא גנבה ממה שהיא טווה בפלך, ומן העיסה שהיא עושה.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַל יְדֵי גִּלְגוּל קָאָמַר, אוֹ לְכַתְּחִלָּה קָאָמַר?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם ר' אליעזר שאמר שמשביע אותה על פילכה ועל עיסתה, על ידי גלגול שבועה קאמר [אמר], כלומר, שאם משביע אותה משום שהיא חנוונית — יכול לגלגל עליה גם שתשבע שלא גנבה דברים אחרים, או לכתחלה קאמר [אמר], שבכל מקרה יכול להשביע את אשתו על כך?

תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְכַתְּחִלָּה – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ עַל יְדֵי גִּלְגוּל – מַאי נָפְקָא לָהּ מִינָּהּ?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מברייתא, ששנינו בה: אמרו לו חכמים לר' אליעזר כדחייה לדבריו: אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בסל) אחד, וכמו כן אשה יכולה לדור עם בעל שחושד בה בגניבת כל דבר. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר פה בהשבעה לכתחלה — שפיר [יפה] אמרו חכמים. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמשביעה רק על ידי גלגול, מאי נפקא [מה יוצא] לה מינה [מזה], ומה היא מפסידה? שהרי סוף סוף היא צריכה להשבע, ומה לה אם תשבע גם על דברים אלה.

דְּאָמְרָה לֵיהּ: כֵּיוָן דְּקָדַיְּיקַתְּ בַּתְרַאי כּוּלֵּי הַאי – לָא מָצֵינָא דְּאָדוּר בַּהֲדָךְ.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כיון שאפילו כשמשביעה על ידי גלגול, אפשר לומר דאמרה ליה [שאומרת היא לו]: כיון דקדייקת בתראי כולי האי [שאתה מדקדק אחרי כל כך] — לא מצינא דאדור בהדך [אינני יכולה לגור איתך], ואין איפוא להוכיח מכאן.

תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁלֹּא פָּטַר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַנֶּדֶר וּמִן הַשְּׁבוּעָה, וְהוֹשִׁיבָהּ חֶנְוָונִית אוֹ שֶׁמִּינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא – הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, לֹא הוֹשִׁיבָהּ חֶנְוָונִית וְלֹא מִינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ.

ומציעים עוד לומר, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה בתנאי הכתובה, והושיבה חנוונית בחנותו או שמינה (קבע אותה) להיות אפוטרופיא — הרי זה משביעה כל זמן שירצה. לא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא — אינו יכול להשביעה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבָהּ חֶנְוָונִית וְלֹא מִינָּהּ אַפּוֹטְרוֹפְּיָא – הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁאֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא שָׁעָה אַחַת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ עַל פִּילְכָּהּ וְעַל עִיסָּתָהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. שְׁמַע מִינָּהּ: לְכַתְּחִלָּה, שְׁמַע מִינָּהּ.

ר' אליעזר אומר: אף על פי שלא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא — הרי זה משביעה כל זמן שירצה, שאין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה לפחות על פילכה ועל עיסתה. אמרו לו חכמים: אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ולענייננו שמע מינה [למד מכאן] שר' אליעזר אומר שמשביעה על כל דבר אפילו לכתחלה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מתני׳ כָּתַב לָהּ ״נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ״ – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ.

כתב לה בכתובה: "נדר ושבועה אין לי עליך" — אין הוא יכול להשביעה, אבל אם גירשה ומתה ובאים יורשיה לתבוע ממנו כתובתה — משביע הוא את יורשיה, או את הבאים ברשותה (הבאים מכוחה כקונים ממנה), שאינם יודעים לא ממנה ולא בדרך אחרת שכבר נפרעה כתובתה.

״נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵךְ״ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ; לֹא הִיא, וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ, וְלֹא אֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ, וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ.

כתב לה "נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך" — אינו יכול להשביעה לא היא (אותה), ולא את יורשיה, ולא את הבאים ברשותה. אבל יורשיו משביעין אותה, ואת יורשיה, ואת הבאים ברשותה.

״נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁי וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי, עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵיךְ״ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשָׁיו וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ, לֹא אוֹתָהּ וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ, וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ.

ואם כתב "נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך" — אינו יכול להשביעה, לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו, לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאים ברשותה.

הָלְכָה מִקֶּבֶר בַּעְלָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁחָזְרָה לְבֵית חָמִיהָ וְלֹא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא – אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפְּיָא – הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבֹא, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל מַה שֶּׁעָבַר.

הלכה האשה שפטרה בעלה מן השבועה מקבר בעלה, כלומר, מיד אחר מות בעלה, לבית אביה ולא טיפלה בנכסי בעלה, או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא על נכסיו כלל במשך הזמן — אין היורשין משביעין אותה על מה שעשתה בחייו, כיון שפטר אותה גם מן היורשים. ואם נעשית בין הזמן שמת לבין הזמן שתבעה כתובתה אפוטרופיא לנכסיו — היורשין משביעין אותה על העתיד לבא, כלומר, על מה שעשתה בנכסים לאחר מות בעלה, ואין משביעין אותה על מה שעבר, בחיי בעלה.

גמ׳ שְׁבוּעָה מַאי עֲבִידְתָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:

שואלים: שבועה מאי עבידתה [מה מעשיה], כלומר, מדוע בכלל יכול הבעל להשביע את אשתו, עד שצריך לכתוב תנאי מפורש בכתובתה לפוטרה מן השבועה? אמר רב יהודה אמר רב: