כְּשִׁיקְרָא – לָא חָיְישִׁינַן.

כשיקרא לא חיישינן [לנראה כשקר אין אנו חוששים] אם תוכן הדברים הוא אמת. ולכן אף כאן — אין לחשוש אם כתבו הדיינים את השטר לפני המעשה.

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שַׁב מַרְגָּנִיתָא דְּצַיְירֵי בִּסְדִינָא בֵּי רַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. שְׁכֵיב רַבִּי מְיָאשָׁא וְלָא פְּקִיד. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַבִּי מְיָאשָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלָא אֲמִיד, וְעוֹד: הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא.

כאן עוברת הגמרא לדון במקרים בהם יש ויכוח על נכסי המת, ומסופר: ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי [אדם אחד הפקיד שבע מרגליות שהיו צרורות בסדין בבית] ר' מיאשא בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי. שכיב [מת] ר' מיאשא ולא פקיד [ציווה] בשעת מותו לאנשי ביתו, דבר אודות אותן מרגליות, שלא אמר למי הן שייכות. אתו לקמיה [באו המפקיד ובני הבית לפני] ר' אמי לדון בענין המרגליות, אמר להו [להם]: של הטוען הוא, חדא, דידענא ביה [סיבה אחת, שיודע אני בו] בר' מיאשא בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי שהוא לא אמיד [עשיר] עד כדי שיהיו מרגליות אלה שלו. ועוד, הא קא יהיב סימנא [הרי המפקיד נותן סימן] שהם שבע ושהן צרורות בסדין.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם – אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד, וְאִיהוּ מִיחֲזָא חֲזָא.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שסימן כזה מועיל אלא כשהאיש הטוען לא רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], לבית בו נמצאים החפצים עליהם הוא טוען, אבל אם אדם זה רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא [אמור שמא אדם אחר הפקיד והוא רק ראה ונתן סימנים] בדבר שאינו שלו.

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כָּסָא דְּכַסְפָּא בֵּי חָסָא, שְׁכֵיב חָסָא וְלָא פְּקִיד. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לְהוּ: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּחָסָא דְּלָא אֲמִיד. וְעוֹד: הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם – אֵימַר אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקֵיד, וְאִיהוּ מִיחֲזָא חֲזָא.

עוד מסופר: ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי [אדם אחד שהפקיד כוס כסף בבית] החכם חסא. שכיב [מת] חסא בפתאומיות, שטבע בנהר (ראה להלן קכא, ב) ולא פקיד [ציווה] בשעת מותו דבר אודות אותה כוס כסף. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן ונתן המפקיד בכוס סימן, אמר להו [להם] רב נחמן ליורשים: ידענא ביה [יודע אני בו] בחסא שהוא לא אמיד [עשיר] וכוס זו לא לפי ערך רכושו היתה. ועוד, הא קא יהיב סימנא [הרי הוא נותן סימן]. ולא אמרן [אמרנו] שסימן כזה מועיל אלא כשהאיש הטוען לא רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], לבית בו נמצאים החפצים עליהם הוא טוען, אבל אם אדם זה רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא [אמור שמא אדם אחר הפקיד והוא רק ראה ונתן סימנים] בדבר שאינו שלו.

הַהוּא דְּאַפְקֵיד מְטַכְּסָא בֵּי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא, שְׁכֵיב רַב דִּימִי וְלָא פְּקִיד. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא. אֲמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּיָדַעְנָא בֵּיהּ בְּרַב דִּימִי דְּלָא אֲמִיד, וְעוֹד: הָא קָא יָהֵיב סִימָנָא. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם, אֲבָל רָגִיל דְּעָיֵיל וְנָפֵיק לְהָתָם – אֵימָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַפְקִיד, וְאִיהוּ מִיחֲזָא חֲזָא.

וכן מסופר: ההוא דאפקיד מטכסא בי [אדם אחד שהפקיד משי בבית] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא, שכיב [מת] רב דימי ולא פקיד [ציווה] דבר לגבי משי זה. אתא לקמיה [בא המפקיד לפני] ר' אבא, אמר להו [להם]: של הטוען הוא, חדא, דידענא ביה [סיבה אחת, שיודע אני בו] ברב דימי שהוא לא אמיד [עשיר], ועוד, הא קא יהיב סימנא [הרי הוא נותן סימן]. ולא אמרן [אמרנו] שסימן כזה מועיל אלא כשהאיש הטוען לא רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], לבית בו נמצאים החפצים עליהם הוא טוען, אבל אם אדם זה רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא [אמור שמא אדם אחר הפקיד והוא רק ראה ונתן סימנים] בדבר שאינו שלו.

הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: נְכָסַיי לְטוֹבִיָּה. שְׁכֵיב, אֲתָא טוֹבִיָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲרֵי בָּא טוֹבִיָּה.

ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לנוכחים לפני מותו: נכסיי יהיו לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה. שכיב [מת] אותו האיש, אתא [ובא] טוביה לתבוע. אמר ר' יוחנן: הרי בא טוביה, ואין אנו צריכים לחשוש שמא התכוון לטוביה אחר.

אֲמַר ״טוֹבִיָּה״ וַאֲתָא רַב טוֹבִיָּה: ״לְטוֹבִיָּה״ אֲמַר: ״לְרַב טוֹבִיָּה״ – לָא אֲמַר. וְאִי אִינִישׁ דְּגִיס בֵּיהּ – הָא גִּיס בֵּיהּ. אָתוּ שְׁנֵי טוֹבִיָּה, שָׁכֵן וְתַלְמִיד חָכָם – תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם, קָרוֹב וְתַּלְמִיד חָכָם – תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם.

ומוסיפים: אם אמר הנפטר "נכסיי לטוביה", ואתא [ובא] רב טוביה — אנו אומרים שאינו אותו אדם שאליו התכוון, כי "לטוביה" אמר "לרב טוביה" לא אמר. ואי איניש דגיס ביה [ואם הוא אדם שרגיל בו הנפטר] — הא גיס ביה [הרי רגיל בו] ולכן אינו קורא לו בתוארו, אלא בשמו בלבד, וגם אם הוא רב טוביה, מן הסתם אליו התכוון. אם אתו [באו] שני אנשים ששמם טוביה לתבוע. אחד מהם היה שכן של הנפטר ואחד תלמיד חכם ואינו שכן — תלמיד חכם קודם, שמן הסתם רצה להנות דווקא את התלמיד חכם כדי להטות את דינו לאחר מותו לכף זכות. וכן קרוב ותלמיד חכם — תלמיד חכם קודם.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שָׁכֵן וְקָרוֹב מַאי? תָּא שְׁמַע: ״טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק״. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים, וּשְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים, וּשְׁנֵיהֶם חֲכָמִים – שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם שניהם בעלי אותו שם, ואחד מהם שכן ואחד קרוב, מאי [מה] הדין? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י). והוסיפו לברר: אם שניהם קרובים, או שניהם שכנים, או שניהם חכמים, מי מהם נוטל את נכסיו? ואמרו: אין דרך עקרונית להכריע בזה ולכן יש לעשות שודא דדייני [השלכת, הכרעת, הדיינים] לפי ראות עיניהם.

אָמַר לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מַעַלְיוּתָא דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ: הָא דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. מוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּמַכְנֶסֶת שְׁטַר חוֹב לְבַעְלָהּ וְחָזְרָה וּמְחַלְתּוֹ – שֶׁאֵינוֹ מָחוּל, מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ.

אמר ליה [לו] רבא לבריה [לבנו] של רב חייא בר אבין: תא אימא [בוא אומר] לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך [דבר טוב שהיה אומר אביך]: הא [הלכה זו] שאמר שמואל שהמוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר ומחלו ללווה — הרי שטר חוב זה מחול, משום שההתחייבות שבשטר היתה רק כלפי מי שכתוב בשטר ולא כלפי כל מי שמחזיק בשטר. ולא זו בלבד, אלא אפילו יורש של המלוה שמכר את השטר מוחל את שטר החוב הזה — על כך אמר רב חייא בר אבין: מודה שמואל באשה המכנסת שטר חוב, שמישהו חייב לה, לבעלה, וחזרה ומחלתו ללווה — שאינו מחול. ומדוע? — מפני שידו כידה, שלאחר שנישאה זכות הבעל בנכסיה שווה לזכותה שלה, ולכן אין עוד בידה כוח למחול.

קְרִיבָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן זְבִינְתָּהּ לִכְתוּבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה. אִיגַּרְשָׁה וּשְׁכִיבָה, אָתוּ קָא תָּבְעֵי לָהּ לִבְרַתָּהּ, אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: לֵיכָּא דְּלִיסְבָּא לָהּ עֵצָה

מסופר: קריבתיה [קרובתו] של רב נחמן זבינתה [מכרה] את כתובתה בטובת הנאה, כלומר, שקיבלה תשלום מסויים עבור הסיכוי, שאם תתגרש ותהיה זכאית לקבל כתובה מבעלה — יעבור סכום הכתובה אותו היא אמורה לקבל, לקונה, ולאחר מכן איגרשה [התגרשה] מבעלה, ושכיבה [ומתה] ואת הזכות על סכום הכתובה ירשה בתה של אותה אשה שלא היו לה בנים . אתו קא תבעי לה לברתה [באו הקונים ותבעו את בתה] שתשלם להם את הכתובה, שהרי האם מכרה את הכתובה בחייה. אמר להו [להם] רב נחמן לסובבים אותו: ליכא דליסבא [האם אין מי שיתן] לה לבת עצה?! —