בְּעוֹרֵר, אֲבָל בְּעוֹמֵד מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע – קָנוּ מִיָּדוֹ.

בעורר, שמיד כאשר בא השותף לקחת את החלק שהובטח לו, מערער הנותן ואומר שלא כתב אלא כדי להימנע ממריבה. אבל בעומד, שכבר החזיק השותף בקרקע זו, והנותן מתחרט ורוצה להוציאו ממנה, אומרים אנו כי מגופה של קרקע קנו מידו, ואינו יכול עכשיו לחזור בו.

אֲמַר אַמֵימָר: הִלְכְתָא, מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לַאֲמֵימָר: בְּעוֹרֵר אוֹ בְּעוֹמֵד? לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְכִדְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא]: מגופה של קרקע קנו מידו. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: האם דבריך נאמרו ביחס לעורר או ביחס לעומד? למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] משאלה זו — לכ דברי רב יוסף, אבל לרב נחמן בכל מקרה הקנין הוא מגופה של קרקע. אמר ליה [לו] אמימר: לא שמיע [נשמע] לי מה שאמר רב יוסף. ומסבירים, כלומר: לא סבירא לי [איני סבור כן], שאיני מקבל את דברי רב יוסף.

״אִם כֵּן לָמָּה כָּתַב לָהּ״ וכו׳. וְתֵימָא לֵיהּ: מִכָּל מִילֵּי סְלִיקַתְּ נַפְשָׁךְ! אֲמַר אַבַּיֵי: יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

שנינו במשנה שאם כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך", לא סילק את עצמו לא מן הפירות ולא מן הירושה. ומסבירים: אם כן, למה כתב לה וכו' — רק כדי לתת לה רשות למכור את הנכסים אם תרצה. ושואלים: כיון שיש תוקף לויתור זה של הבעל, ותימא ליה [ותאמר לו האשה]: מכל מילי [דבר] סליקת נפשך [סלקת עצמך], שהרי נוסח זה הוא כללי, ואפשר להבינו כויתור על כל הזכויות! אמר אביי, נוקטים אנו בכלל: יד בעל השטר על התחתונה. שאנו מפרשים כל שטר באופן כזה שההתחייבות בו תהיה הקטנה ביותר. ואף כאן אנו מפרשים את ויתורו של הבעל לדבר הפחות ביותר.

וְאֵימָא מִפֵּירֵי! אֲמַר אַבַּיֵי: בּוּצִינָא טַב מִקָּרָא.

ושואלים: אם כך, ואימא [ואמור] שסילק עצמו מפירי [מפירות], שהרי מתנה או מכירה של הקרקע כולה היא דבר גדול וביחס לזה הפירות הם רק סכום קטן, ומדוע לא נאמר שדווקא מן הפירות סילק את עצמו? אמר אביי: משל הוא בפי האנשים: "בוצינא [קישוא] הנמצא ביד טב מקרא [טוב מדלעת] שתבוא לאחר זמן

וְאֵימָא מִירוּשָׁה! אֲמַר אַבַּיֵי: מִיתָה – שְׁכִיחָא, מְכִירָה – לָא שְׁכִיחָא. וְכִי מְסַלֵּיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ מִמִּילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא, מִמִּילְּתָא דִּשְׁכִיחָא – לָא מְסַלֵּיק אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ. רַב אַשִׁי אֲמַר: ״בִּנְכָסַיִיךְ״ – וְלֹא בְּפֵירוֹתֵיהֶן: ״בִּנְכָסַיִיךְ״ – וְלֹא לְאַחַר מִיתָה.

", ולכן אנו מניחים שזכותו בפירות עכשיו חשובה לו יותר מאשר אפשרות של מכירה שעשויה לבוא רק בעתיד. ושואלים: ואימא [ואמור] שמירושה רוצה לסלק את עצמו, שהוא הפחות, שהרי ייתכן שימות עוד לפניה! אמר אביי: מיתה שכיחא [מצויה], אבל מכירה לא שכיחא [אינה מצויה], שאין אדם נוהג למכור ירושת אבותיו, וכי מסליק איניש נפשיה [וכאשר מסלק אדם עצמו] אנו מפרשים שהוא מסלק עצמו ממילתא דלא שכיחא [מדבר שאינו מצוי], אבל ממילתא דשכיחא לא מסליק איניש נפשיה [מדבר שמצוי אין אדם מסלק עצמו]. רב אשי אמר טעם אחר, שאנו מדייקים בלשון השטר, שאמר בו "דין ודברים אין לי בנכסייך" — משמע ולא בפירותיהן, וכן "בנכסייך" משמע בחייך שהם שייכים לך — ולא לאחר מיתה.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּירֵי פֵירוֹת״, תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן פֵּירוֹת וְאֵלּוּ הֵן פֵּירֵי פֵירוֹת? הִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע וְעָשְׂתָה פֵּירוֹת – הֲרֵי הֵן פֵּירוֹת. מָכַר פֵּירוֹת וְלָקַח מֵהֶן קַרְקַע, וְעָשְׂתָה פֵּירוֹת – הֲרֵי הֵן פֵּירֵי פֵירוֹת.

שנינו במשנה שאם כתב לה "בנכסיך ובפירותיהן" — אינו אוכל פירות. ואילו ר' יהודה אומר: לעולם הוא אוכל פירי פירות. ועל זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות? דוגמא: הכניסה לו קרקע ועשתה הקרקע פירות — הרי הן פירות. מכר פירות שהיו לה ולקח (קנה) מהן קרקע, ועשתה קרקע זו פירות — הרי הן פירי פירות.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: לְרַבִּי יְהוּדָה: ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ דַּוְקָא, אוֹ דִּלְמָא ״עַד עוֹלָם״ דַּוְקָא, אוֹ דִּלְמָא תַּרְוַיְיהוּ דַּוְקָא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לדעת ר' יהודה שהנוסח של סילוק גמור הוא כשכותב "בפירותיהן ובפירי פירותיהן עד העולם", האם הביטוי "פירי פירות" דוקא [הוא המדוייק] ובעצם די בנוסח זה, או דלמא [שמא] "עד עולם" דוקא [הוא המדוייק], או דלמא תרוייהו [שמא שניהם] דוקא (במדוייק) נאמרו, ואם לא אמר את שניהם — לא סילק את עצמו לגמרי?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ דַּוְקָא – ״עַד עוֹלָם״ לָמָּה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן: כֵּיוָן דְּכָתַב לָהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ – כְּמַאן דְּכָתַב לָהּ ״עַד עוֹלָם״ דָּמֵי,

ומבררים: אם תמצי [תרצה] לומר כי "פירי פירות" הוא דוקא (במדוייק), אם כן תוספת לשון זו שנקטה המשנה "עד עולם" למה לי? ואפשר לפרש: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] התנא שכיון שכתב לה "פירי פירות" הרי זה כמאן דכתב [כמי שהיה כותב] לה "עד עולם" דמי [נחשב], אבל באמת אין זה מעכב אם לא הוסיף מילים אלו.

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר ״עַד עוֹלָם״ דַּוְקָא: ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ לָמָּה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן: אַף עַל גַּב דְּכָתַב לָהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״, אִי כָּתַב לָהּ ״עַד עוֹלָם״ – אִין, אִי לָא – לָא.

ומן הצד האחר אם תמצי [תרצה] לומר ש"עד עולם" דוקא הוא הלשון המדוייקת "פירי פירות" למה לי? — על כך יש להסביר כי הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: אף על גב [אף על פי] שכתב לה "פירי פירות", אי [אם] כתב לה והוסיף "עד עולם" — אין [כן], הרי זה סילוק גמור, אי [אם] לא כתב כן — לא סילק עצמו לגמרי, אלא אוכל פירי פירי פירות.

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר תַּרְוַיְיהוּ דַּוְקָא, תַּרְתֵּי לָמָּה לִי? צְרִיכָא, דְּאִי כָּתַב לָהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״ וְלֹא כָּתַב לָהּ ״עַד עוֹלָם״ – הֲוָה אָמִינָא פֵּירֵי פֵירוֹת הוּא דְּלָא אָכֵיל, אֲבָל פֵּירָא דְּפֵירֵי פֵירוֹת – אָכֵיל, לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ ״עַד עוֹלָם״. וְאִי כָּתַב לָהּ ״עַד עוֹלָם״ וְלֹא כָּתַב לָהּ ״פֵּירֵי פֵירוֹת״, הֲוָה אָמִינָא: לְעוֹלָם – אַפֵּירוֹת קָאֵי, לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ פֵּירֵי פֵירוֹת.

ואם תמצי [ואם תרצה] לומר כי תרוייהו [שניהם] דוקא (במדוייק), תרתי [שניהם] שני ביטויים למה לי? על כך מסבירים: צריכא [צריך] לכתוב אותם, דאי כתב [שאם היה כותב] לה רק "פירי פירות" ולא כתב [היה כותב] לה "עד עולם", הוה אמינא [הייתי אומר] כי פירי פירות הוא דלא אכיל [שאינו אוכל] אבל פירא דפירי פירות אכיל [פירות של פירי פירות אוכל] — להכי איצטריך [לשם כך הוצרך לומר] גם "עד עולם", לומר שכל דבר שהוא שמקורו בנכסים אלה בכלל זה. ואי כתב [ואם היה כותב] לה רק "עד עולם", ולא כתב [היה כותב] לה "פירי פירות", הוה אמינא [הייתי אומר] כי לעולם על הפירות קאי [הוא עומד, מתייחס], שכוונתו שבפירות אין לו לעולם דין ודברים, אבל בפירי פירות יש לו עדיין זכות, להכי איצטריך [לשם כך הוצרך לכתוב] גם "פירי פירות".

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כָּתַב לָהּ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִיךְ וּבְפֵירֵי פֵירוֹת״ מַהוּ שֶׁיֹּאכַל פֵּירוֹת? מִפֵּירֵי פֵירוֹת – סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ, מִפֵּירֵי – לָא סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ, אוֹ דִּלְמָא: מִכָּל מִילֵּי סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו, כתב לה בנוסח זה: "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות", מהו שיאכל פירות עצמם? וצדדי השאלה: האם מפירי פירות סליק נפשיה [סילק את עצמו], ואילו מפירי [מפירות עצמם] לא סליק נפשיה [סילק עצמו], שהרי לא הזכירם, או דלמא [שמא] מכל מילי [דבר] סליק נפשיה [סילק עצמו]? ש"פירי פירות" כוללים גם את הפירות עצמם.

פְּשִׁיטָא דְּמִכָּל מִילֵּי סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ, דְּאִי אָמְרַתְּ מִפֵּירֵי פֵירוֹת סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ, מִפֵּירֵי לָא סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ, כֵּיוָן דְּאָכְלִינְהוּ לְפֵירוֹת – פֵּירֵי פֵירוֹת מֵהֵיכָא?

ומשיבים: פשיטא [פשוט] שמכל מילי [דבר] סליק נפשיה, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שרק מפירי פירות סליק נפשיה [סילק את עצמו], ואילו מפירי [מפירות עצמם] לא סליק נפשיה [מסלק עצמו], כיון דאכלינהו [שהוא אוכל] את הפירות, פירי פירות מהיכא [מהיכן יהיו]?

וְלִיטַעֲמִיךְ, הָא דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא אוֹכֵל פֵּירֵי פֵירוֹת כו׳, כֵּיוָן דְּאָכְלִינְהוּ לְפֵירֵי – פֵּירֵי פֵירוֹת מֵהֵיכָא? אֶלָּא – בִּדְשָׁיְירָא, הָכָא נַמִי – בִּדְשָׁיֵיר.

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שסילק את עצמו מהפירות — הא דתנן [זו ששנינו במשנה] שר' יהודה אומר: לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה "ומפירות פירותיהן עד עולם". אפשר להקשות באותו אופן: כיון דאכלינהו לפירי [שאוכל הוא עצמו את הפירות], כשלא נסתלק מהם, אם כן פירי פירות מהיכא [מהיכן] יש לו? אלא צריך לומר בדשיירא [בזמן ששיירה] היא מן הפירות ולא השתמשה בהם ומן המותר הזה קנו קרקע, ומפירות קרקע זו הוא אוכל פירי פירות, אם כן הכא נמי בדשייר [כאן גם כן מדובר באופן ששייר] מן הפירות, ומכרו שיור זה וקנה קרקע ובפירי פירות אלה אין לו זכות. ואם כן לא נפתרה השאלה.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר״ כו׳. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְלָא מִטַּעֲמֵיהּ.

שנינו במשנה ש רבן שמעון בן גמליאל אומר שאף על פי שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותך" — מכל מקום יורשה, משום שתנאו בטל, מפני שמתנה על דברי תורה. אמר רב: הלכה למעשה כרבן שמעון בן גמליאל שהבעל יורש את אשתו, ולא מטעמיה [מטעמו], כלומר, לא מפני הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל.

מַאי הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְלָא מִטַּעֲמֵיהּ? אִילֵימָא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה. וְלָאו מִטַּעֲמֵיהּ, דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל, וְרַב סָבַר: תְּנָאוֹ קַיָּים. וְקָסָבַר: יְרוּשַׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן, וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה [מטעמו]? מה היא סברתו של רב בענין זה? אילימא [אם תאמר] כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר שאם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו]; שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] שהמתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל, ורב סבר [סבור] שתנאו קיים. ואולם, קסבר [סבור] רב כי ירושת הבעל איננה מן התורה אלא דרבנן [מדברי סופרים] היא, ודווקא משום כך התנאי בטל, כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וגזרו שלא תתבטל ירושת הבעל כלל.