מַהוּ דְּתֵימָא: מִצְוָה דִּרְמָא רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ – עֲבָדָהּ, וְהָשְׁתָּא תֵּיקוּם עֲלֵיהּ בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח, קָא מַשְׁמַע לָן.

מהו דתימא [שתאמר] כי את המצוה דרמא רחמנא עליה [שהטילה התורה עליו] הלא עבדה [עשה אותה] על ידי הייבום, וכיון שגירשה השתא תיקום עליה [עכשיו תעמוד עליו שוב] באיסור אשת אח כפי שהיתה קודם לכן, לפני שחלה עליו מצוות היבום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן, ומכיון שייבמה פקע ממנה איסור אשת אח לגמרי.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי? אָמַר קְרָא ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ – נַעֲשֵׂית כְּאִשְׁתּוֹ.

ושואלים לגופו של דבר: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שבאמת יחזור עליה איסור אשת אח! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), לומר: כיון שלקחה — נעשית כאשתו גמורה, לכל ענין.

״בִּלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן״. מַאי טַעֲמָא? אִשָּׁה הִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם.

שנינו במשנה: בלבד שתהא חובת פרעון כתובתה של היבמה על נכסי בעלה הראשון. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אשה הקנו לו מן השמים, שכיון שלא הוא בחר אותה, אלא היא נופלת לפניו מכוח מצוות התורה, אף אין עליו חובה לייחד לה כתובה משלו, וסומך על הכתובה שנתן אחיו.

וְאִי לֵית לָהּ מֵרִאשׁוֹן – אִית לָהּ מִשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.

ומוסיפים: ואי לית [ואם אין] לה כתובה מראשון, וכגון שלא היו לו נכסים, אית [יש] לה משני מאותו טעם שנתנו לכתובת אשה בכלל: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

״לֹא יֹאמַר לָהּ הֲרֵי כְּתוּבָּתֵיךְ״. מַאי ״וְכֵן״?

שנינו במשנה: לא יאמר לה היבם ליבמה "הרי כתובתיך מונחת על השולחן ", וכן לא יאמר אדם כן לאשתו, אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה. ושואלים: מאי [מה] לשון "וכן" שייכת כאן? הרי לכאורה מדובר באותו דין עצמו!

מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא, דְּלָא כָּתַב לָהּ ״דִּקְנַאי וּדְקָנֵינָא״ אֲבָל הָכָא דְּכָתַב לָהּ ״דִּקְנַאי וּדְקָנֵינָא״ אֵימָא סָמְכָה דַּעְתָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא ביבמה יש לומר כן משום שלא כתב לה היבם כתובה, וממילא אף לא כתב לה שכל הנכסים "דקנאי ודקנינא" ["שקניתי ושאקנה"] משועבדים לכתובה, ולכן אמרו שאינו יכול לומר לה כך, אבל הכא [כאן באשת איש] שכתב לה כתובה ובה כתוב במפורש "דקנאי ודקנינא" ["שקניתי ושאקנה"], ואם כן אימא סמכה [אמור שסומכת] דעתה על מה שמייחד לה, ואין צורך באחריות נכסים שלימה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

״גֵּרְשָׁהּ – אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּתָהּ״. גֵּרְשָׁהּ – אִין, לֹא גֵּרְשָׁהּ – לָא. קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְרַבִּי אַבָּא.

שנינו במשנה: אם כנסה היבם ולאחר מכן גרשה — אין לה אלא כתובתה ושוב אין נכסי בעלה הראשון משועבדים לה, ויכול למוכרם. ומדייקים: גרשה — אין [כן], לא גרשה — לא, קא משמע לן [השמיע לנו] איפוא התנא ברמז כדברי ר' אבא בברייתא (לעיל כתובות פא, א), שאין דרך שתהיה לו שליטה גמורה בכל הנכסים אלא כאשר מגרש אותה.

״הֶחֱזִירָהּ – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְאֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּתָהּ״. ״הֶחֱזִירָהּ״ מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה וּמַחֲזִירָהּ – עַל מְנָת כְּתוּבָּה רִאשׁוֹנָה מַחֲזִירָהּ!

על מנת כתובה ראשונה הוא מחזירה, ואינו צריך לכתוב לה כתובה חדשה! ומדוע צריך להדגיש דין זה ביבמה?

מַהוּ דְּתֵימָא: אִשְׁתּוֹ הוּא, דְּאִיהוּ כָּתַב לָהּ כְּתוּבָּה מִינֵּיהּ, אֲבָל יְבִמְתּוֹ, דְּלָא אִיהוּ כָּתַב לָהּ – הֵיכָא דְּגֵרְשָׁהּ וַאֲהַדְרָהּ, אֵימָא כְּתוּבָּתָהּ מִינֵּיהּ – קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אשתו הוא דאיהו [שהוא] כתב לה כתובה מיניה [ממנו] ולכן כאשר הוא מחזיר אותה נעשה הדבר על דעת כתובה ראשונה, אבל יבמתו שלא איהו [הוא] כתב לה כתובה אלא אחיו, היכא [במקום] שגרשה ואהדרה [והחזירה] אימא [אמור] שתהא כתובתה מיניה [ממנו], שיכתוב לה הוא עצמו כתובה חדשה מנכסיו שלו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בדבר.

אָמַר רַב יְהוּדָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כּוֹתְבִין לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה. וְהָיוּ מַזְקִינִין וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים. עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתִיקֵּן: כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ.

כיון שהזכרנו פה פרטי דיני כתובות, מביאים את ההלכה העיקרית. אמר רב יהודה: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים זוז ולאלמנה מנה (מאה זוז), והיו תובעים שיחזיקו את כסף הכתובה בכספים בפועל, והיו אנשים מזקינין ולא היו נושאין נשים, שלא כל אדם יכול היה לצבור סכום זה בכסף, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שאינו צריך לתת כסף בפועל, אלא שכל נכסיו אחראין לכתובתה.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כּוֹתְבִין לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהָיוּ מַזְקִינִין וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. וַעֲדַיִין, כְּשֶׁהוּא כּוֹעֵס עָלֶיהָ אוֹמֵר לָהּ: לְכִי אֵצֶל כְּתוּבָּתֵיךְ,

ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, שחששו הנשים שמא יתבזבז כסף הכתובה או יאבד, ואין להן בטחון בגבייתה, ולכן התקינו שיהיו מניחין אותה את דמי הכתובה בבית אביה ואז היתה מובטחת שישמר כסף זה. ועדיין היה הדבר גורם לתקלה אחרת: כשהוא כועס עליה, על אשתו, אומר לה: "לכי אצל כתובתיך" והיו ממהרים להתגרש,

הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית חָמִיהָ. עֲשִׁירוֹת עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ קְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, עֲנִיּוֹת הָיוּ עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם.

התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה (כלומר, בבית בעלה), ועשירות עושות אותה, את כסף הכתובה, קלתות (סלים) של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, משום שהיה זה סכום מועט ולא היה די אלא לכלי קטן ולא חשוב,

וַעֲדַיִין, כְּשֶׁכּוֹעֵס עָלֶיהָ אוֹמֵר לָהּ: טְלִי כְּתוּבָּתֵיךְ וּצְאִי, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתִיקֵּן שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב לָהּ ״כָּל נְכָסַי אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ״. הדרן עלך האשה

ועדיין כשכועס עליה אומר לה "טלי כתובתיך וצאי". עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שאינו נותן לה את דמי הכתובה בפועל, אלא שיהא כותב לה: כל נכסי אחראין לכתובתה,