וְאִי סָלְקָא דַּעְתִּין נִתְּנָה כְּתוּבָּה לִגָּבוֹת מֵחַיִּים – נְיַיחֵד לָהּ שִׁיעוּר כְּתוּבָּה, וְהַשְּׁאָר לִיזְבִּין! וּלְטַעֲמִיךְ – וְלוֹתְבָהּ מִמַּתְנִיתִין: לֹא יֹאמַר לָהּ הֲרֵי כְּתוּבָּתֵיךְ מוּנַּחַת לֵיךְ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ!

ואי סלקא דעתין [ואם עולה על דעתנו] לומר שנתנה כתובה לגבות מחיים, אם כן למה לו כל זה? נייחד [שייחד] לה חלק מן הנכסים כדי שיעור כתובה, והשאר ליזבין [שימכור]! ענה לו: ולטעמיך, ולותבה ממתניתין [ולטעמך, לשיטתך, עד שאתה מקשה מברייתא, שיקשה קושיה זו ממשנתנו]. ששנינו: לא יאמר לה ליבמה הרי כתובתיך מונחת ליך (לך) על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה, ומדוע לא ייחד לה שיעור כתובה וימכור את השאר?!

הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – סֵיפָא דְּקָתָנֵי: וְכֵן לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי כְּתוּבָּתֵיךְ מוּנַּחַת לֵיךְ עַל הַשֻּׁלְחָן״ אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבַּת אִשְׁתּוֹ – אִי בָּעֵי לֵיהּ לְזַבּוּנֵי הָכָא נַמִי דְּלָא מָצֵי מְזַבֵּין?! אֶלָּא, עֵצָה טוֹבָה קָמַשְׁמַע לָן. הָכָא נַמִי – עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: התם [שם] במשנה עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו], שאין המשנה אומרת שאינו יכול לעשות כן, אלא זוהי עצה טובה שלא יעשה כן לכתחילה, כדי שלא יאבד הסכום המיועד לכתובה ותצטרך כתובה חדשה. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שזו רק בגדר עצה טובה, אם כן סיפא דקתני [סוף המשנה ששנה שם]: וכן לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו — וכי אי בעי ליה לזבוני, הכא נמי דלא מצי מזבין [אם רוצה הוא למכור, כאן גם כן אינו יכול למכור]?! אלא ודאי עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו], אם כן אפשר לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] ביבמה רק עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו].

אֶלָּא דְּרַבִּי אַבָּא קַשְׁיָא! דְּרַבִּי אַבָּא נַמִי לָא קַשְׁיָא: מִשּׁוּם אֵיבָה.

ושואלים: ואלא אם כן חוזרת קושיה זו, ומה שאמר ר' אבא בשם סומכוס קשיא [קשה] מדוע מגרשה כאשר יכול לייחד לה שיעור כתובתה? ומשיבים: הלכה זו שאמר ר' אבא נמי לא קשיא [גם כן אינה קשה], שהטעם שעושה כן אינו משום שאי אפשר לייחד שיעור כתובה, אלא משום איבה. שאם מייחד לה רק חלק מסויים מן הנכסים לשם כתובתה, הריהי רואה בכך איום מתמיד ורצון להפטר ממנה, והוא גרוע יותר מאשר מגרשה ומחזירה, שאז היא רואה שעשה זאת רק כדי למכור מהנכסים.

הַהוּא גַּבְרָא דְּנָפְלָה לֵיהּ יְבָמָה בְּפוּמְבְּדִיתָא, בָּעֵי אֲחוּהּ לְמִפְסְלָהּ לָהּ בְּגִיטָּא מִינֵּיהּ,

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שנפלה ליה [לו, לפניו] יבמה לייבום בעיר פומבדיתא, בעי אחוה למפסלה לה בגיטא מיניה [רצה אחיו לפסול אותה בגט ממנו], שכן לפי הדין אם אחד היבמים נותן גט ליבמה, שוב אינה יכולה להתייבם גם לאח אחר.

אָמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתֵּיךְ – מִשּׁוּם נִכְסֵי, אֲנָא בְּנִכְסֵי פָּלֵיגְנָא לָךְ.

אמר ליה [לו] האח שרצה לייבם: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה רוצה לעשות זאת — משום נכסי [הנכסים] שאתה מקנא בי בגללם, שכן האח המייבם את האשה מקבל גם את נכסי האח המת, ואילו כאשר אחד מן האחים חולץ או נותן גט — כל האחים מתחלקים בהם בשווה. אנא בנכסי פליגנא [אני בנכסים אחלוק] לך, איתך, והנח לי ליבם. ולבסוף, כאשר כנס את האשה לא רצה לתת דבר לאחיו והגיע הדבר לבית הדין.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן לָא לִיזְבֵּין, אַף עַל גַּב דְּזַבֵּין – לָא הֲוָה זְבִינֵיהּ זְבִינֵי. דְּתַנְיָא: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, וְהִנִּיחַ נְכָסִים בְּמֵאָה מָנֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָּתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא מָנֶה – לֹא יִמְכּוֹר, שֶׁכָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ.

אמר רב יוסף: כיון דאמור רבנן [שאמרו חכמים] שלא ליזבין [ימכור] בנכסי שומרת יבם לפני שכנסה, אף על גב דזבין [אף על פי שמכר] — לא הוה זביניה זביני [אין מכירתו מכירה], וכן הבטחתו לתת חצי מן הנכסים לאחיו (שהיא לענין זה כמכר) אינה חלה כלל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שמת והניח שומרת יבם, והניח נכסים במאה מנה, אף על פי שכתובתה של אותה יבמה אינה אלא מנה — לא ימכור היבם מנכסיו כלל, שכל נכסיו של המת אחראין לכתובתה. וכיון שאסרו עליו חכמים למכור, גם אם מכר — אין מכירתו מכירה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכָל הֵיכָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן לָא לִיזְבֵּין, אַף עַל גַּב דְּזַבֵּין לָא הֲוָה זְבִינֵיהּ זְבִינֵי? וְהָתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּמְכּוֹר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תִּמְכּוֹר. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה – קַיָּים! שְׁלָחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי. שְׁלָחָהּ: כִּדְרַב יוֹסֵף.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכל היכא דאמור רבנן [מקום שאמרו חכמים] שלא ליזבין [ימכור] האם אף על גב דזבין לא הוה זביניה זביני [אף על פי שמכר אין מכירתו מכירה]? והתנן [והרי שנינו במשנה] לעיל בענין אחר: אשה שנפלו לה נכסים לאחר שנתארסה ורוצה למוכרם או ליתנם במתנה — בית שמאי אומרים תמכור, ובית הלל אומרים לא תמכור, אלו ואלו מודים שאם מכרה או נתנה אותם במתנה — מה שעשתה קיים. הרי שגם לדעת בית הלל למרות שמכרה באיסור — המכר קיים! וערער איפוא אביי על פסק דינו של רב יוסף. שלחוה, את הבעיה, לקמיה [לפני] ר' חנינא בר פפי, שלחה, שלח תשובה: הלכה כדעת רב יוסף.

אֲמַר אַבַּיֵי: אַטּוּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי כֵּיפֵי תָּלָה לָהּ? שְׁלָחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב מִנְיוּמִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחוּמִי, שְׁלָחָהּ: כִּדְאַבַּיֵי, וְאִי אָמַר בָּהּ רַב יוֹסֵף טַעֲמָא אַחֲרִינָא – שִׁלְחוּ לִי.

אמר אביי כנגד זה: אטו [וכי] ר' חנינא בר פפא כיפי [נזמים] תלה לה וכי יפה את קביעתו? הלא לא נימק את דבריו ולא הוסיף דבר, ומה שפסק שהלכה כרב יוסף, בלא טעם מסויים פסק כן, ואין אני מקבל את דבריו. שלחוה, את השאלה, לקמיה [לפני] רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי, שלחה, שלח תשובה וכתב: הלכה כדעת אביי ואי אמר [ואם יאמר] בה רב יוסף טעמא אחרינא [טעם אחר] שלחו לי את הטעם ואשוב ואעיין בדבר.

נָפַק רַב יוֹסֵף דַּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּאָחִיו וּמֵת, וְהִנִּיחַ שׁוֹמֶרֶת יָבָם: לֹא יֹאמַר ״הוֹאִיל וְשֶׁאֲנִי יוֹרֵשׁ – הֶחְזַקְתִּי״ אֶלָּא מוֹצִיאִין מִיָּבָם, וְיִקַּח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

נפק [יצא] רב יוסף דק ואשכח [דקדק ועיין במשניות ומצא מקור לדבריו]; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה נושה באחיו ממון, ומת האח המלווה והניח אשה שומרת יבם, לא יאמר האח היבם: הואיל ושאני יורש ברכוש של אחי מכוח היבמה — החזקתי גם בחוב, ואינני צריך להחזיר אותו ליורשים האחרים, אלא מוציאין מיבם את מה שהיה חייב לאחיו, ויקח בהן בסכום הזה קרקע עבור כתובת האשה והוא אוכל פירות. ומכאן ראיה לשיטתו שאין היבם יכול למכור את נכסי אחיו המת כל עוד עומדת התחייבותו לאחיו האחר, או להחזיק בחוב שהיה חייב לאחיו.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: דִּלְמָא דְּטָבָא לֵיהּ עָבְדוּ לֵיהּ? אָמַר לֵיהּ: תַּנָּא תָּנֵי ״מוֹצִיאִין״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ דְּטָבָא לֵיהּ עָבְדוּ לֵיהּ?

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: דלמא דטבא ליה עבדו ליה [שמא מה שטוב לו עשו לו], כלומר, מה שאמרו לו שיקנה קרקע בכסף זה ויאכל פירות, הוא רק בגדר של עצה טובה, כיצד ינהג בכסף שנפל לידו שלא יאבד כסף זה. אמר ליה [לו] רב יוסף: התנא תני [שנה] מוציאין, כלומר, בעל כורחו, ואת אמרת דטבא ליה עבדו ליה [ואתה אומר שמה שטוב לו עשו לו]? שהרי מן הלשון משמע שהוא ענין של כפייה, ולא ענין של עצה טובה.

הֲדוּר שְׁלָחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַב מִנְיוּמִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחוּמֵי. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אֲמַר רַב נַחְמָן: זוֹ אֵינָהּ מִשְׁנָה.

הדור [חזרו] ושלחוה את התשובה הזו קמיה [לפני] רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי. אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ברייתא זו אינה משנה, אינה מקובלת כברתסמכא ואין להביא ממנה ראיה.

מַאי טַעֲמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ מִטַּלְטְלֵי, וּמִטַּלְטְלֵי לִכְתוּבָּה לָא מִשַּׁעְבְּדִי – דִּלְמָא רַבִּי מֵאִיר הִיא, דַּאֲמַר: מִטַּלְטְלֵי מִשַּׁעְבְּדִי לִכְתוּבָּה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אנו שוללים את מהימנותה של ברייתא זו לגמרי? אילימא [אם תאמר] משום דהוו להו מטלטלי [שהרי הם הכספים שהוא חייב נחשבים מטלטלים] שהרי אין הכסף הזה קיים כאן, ומטלטלי [והמטלטלים] לכתובה לא משעבדי [משתעבדים], שאין משתעבדים לחוב הכתובה אלא קרקעות בלבד — טענה זו אינה מבטלת את הברייתא, שהרי אפשר לומר כי דלמא [שמא] כשיטת ר' מאיר היא, שאמר בכלל: מטלטלי משעבדי [מטלטלים משתעבדים] לכתובה.

וְאֶלָּא מִשּׁוּם דַּאֲמַר לָהּ: אַתְּ לָאו בַּעֲלַת דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ,

ואלא הטעם לפקפק בברייתא הוא אחר — משום דאמר [שהוא אומר] לה, ליבמה: את לאו [לא] בעלת דברים דידי [שלי] את, כלומר, לפי שעה אין בינינו כל מקום להתדיינות, ואין את צד בנושא זה, שאיני חייב את הכסף לך, אלא כיון שמאחי לוויתי — לאחי נתחייבתי. ואין היא יכולה לבוא אליו בתביעה שהכסף משועבד לכתובתה.