מִשּׁוּם רֶוַוח בֵּיתָא, אֲבָל לְזַבּוּנֵי – לָא! יְהוּדָה מָר בַּר מָרֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי. רַב פַּפָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.

משום רווח ביתא [רווחת הבית] תיקנו לו, וכאשר מביא את הפירות לביתו יש מזונות יתירים בבית, אבל לזבוני [למכור] — לא תיקנו שיהיו שלו?! בפתרון בעיה זו היו שתי דעות, יהודה מר בר [בן] מרימר משמיה [משמו] של רבא אמר: מה שעשה, עשוי. רב פפא אמר משמיה [משמו] של רבא: לא עשה ולא כלום.

אֲמַר רַב פַּפָּא: הָא דִּיהוּדָה מָר בַּר מָרֵימָר – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר; דְּהַהִיא אִיתְּתָא דְּעַיְּילָהּ לֵיהּ לְגַבְרָא תַּרְתֵּי אַמְהָתָא, אֲזַל גַּבְרָא נָסֵיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתֵי, עָיֵיל לָהּ חֲדָא מִנַּיְיהוּ.

אמר רב פפא: הא [זה] שאמר יהודה מר בר [בן] מרימר לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמר], ששמע כך את הדברים מרבא, אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים נאמר], שהסיק זאת מתוך מעשה שהיה. דההיא איתתא דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא [שאשה אחת הכניסה לו לבעלה בנדונייתה שתי שפחות], אזל גברא נסיב איתתא אחריתי [הלך האיש נשא אשה אחרת], עייל לה חדא מנייהו [הכניס, נתן, לה, לאשתו השניה, אחת מהן] מן השפחות האלה כדי שתשמש אותה.

אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, צָוְוחָה, לָא אַשְׁגַּח בָּהּ. מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם דְּסָבַר מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וְלָא הִיא; מִשּׁוּם רֶוַוח בֵּיתָא, וְהָא קָא רָוַוח.

אתאי לקמיה [באה האשה הראשונה לפני] רבא, צווחה על העוול שנעשה לה ולא אשגח [השגיח] בה רבא, שאמר שאין לה מקום להתערב בדבר. מאן דחזא סבר [מי שראה חשב] שטעמו של רבא היה משום שסבר מה שעשה עשוי, שיכול הבעל למכור נכסי מלוג של אשתו ולהשתמש בפירותיהם כרצונו. ולא היא [ואין הדבר כן], אלא כיון שתיקנו חכמים שייהנה הבעל מפירות נכסי האשה שכן יש בכך משום רווח ביתא [רווחת הבית] והא קא רווח [והרי אף באופן כזה יש רווחה] בבית, שהרי בסופו של דבר השפחה הזו עושה מלאכה גם בשביל הבית.

וְהִלְכְתָא: בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵירוֹת – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. מַאי טַעֲמָא? אַבַּיֵי אֲמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּכְסִיף, רָבָא אֲמַר: מִשּׁוּם רֶוַוח בֵּיתָא.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: בעל שמכר קרקע נכסי מלוג של אשתו לאחר לפירות — לא עשה ולא כלום. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? אביי אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תכסיף (תיפחת, תפגע) הקרקע עצמה במשך הזמן, שמתוך שהקונה רק נוטל ממנה פירות ואין הקרקע שלו, שמא לא יטפל בה כראוי. רבא אמר: משום שאין כאן רווח ביתא [רווחת הבית].

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְעָא דְּמִקָּרַב לְמָתָא. אִי נַמִי בַּעַל אָרִיס הוּא. אִי נַמִי זוּזֵי וְקָא עָבֵיד בְּהוּ עִיסְקָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה אם זה או זה הטעם? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שהיתה ארעא דמקרב למתא [קרקע שקרובה לעיר] שיכול לבדוק בכל עת אם מטפלים בקרקע כראוי, אי נמי [או גם כן] שהבעל אריס הוא המעבד בעצמו את הקרקע, אלא שמכר את הנאת הפירות לאחר, והבעל בתור אריס גם הוא מקבל חלק מן הפירות, וכיון שהוא המטפל בקרקע, ידאג שלא תיפסד. אי נמי, זוזי וקא עביד בהו עיסקא [או גם כן, זוזים, כסף שמקבל הבעל בשכר הפירות ועושה בהם עסק], שנמצא שבסופו של דבר יש רווח לבית בכך.

מתני׳ שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים – מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים.

שומרת יבם (אשה שמת בעלה בלא ילדים, והיא עתה ממתינה ליבם שיחלוץ או ייבם אותה) שנפלו לה נכסים בירושה — מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת או נותנת אותם לאחרים, ומה שעשתה קיים.

מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִּכְתוּבָּתָהּ וּבַנְּכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְלְקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן; וּכְתוּבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל. נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּה – בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

מתה שומרת יבם, מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, כלומר, בנכסי מלוג שלה? בית שמאי אומרים: כיון שהיא רק שומרת יבם ואינה נשואה ליבם עדיין יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב בכל הרכוש הזה. ובית הלל אומרים: הנכסים נשארים בחזקתן, ומשום כך, כתובה — בחזקת יורשי הבעל, שהרי הם צריכים להוציא משלהם ולתת כתובה, ובינתיים כסף זה הוא בחזקתם, ולא חייבו אותם להוציאו. ואילו נכסים הנכנסים והיוצאים עמה (נכסי מלוג) — בחזקת יורשי האב של האשה, שהרי הם שייכים לאשה.

הִנִּיחַ אָחִיו מָעוֹת – יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת. פֵּירוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע – יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

הניח אחיו המת מעות בתוך נכסיו — ילקח (ייקנה) בהן קרקע שתהיה משועבדת לכתובתה, והוא, האח המייבם אותה, אוכל את פירות הקרקע. וכן אם הניח פירות התלושין מן הקרקע — ילקח בהן קרקע, והוא, האח המייבם אותה, אוכל פירות.

הַמְחוּבָּרִין בַּקַּרְקַע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵירוֹת, וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵּירוֹת, וְהַמּוֹתָר – יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

אם הניח פירות המחוברין בקרקע, אמר ר' מאיר: שמין אותן את הנכסים כמה הן יפין (שווים) בעוד הפירות מחוברים להם, וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר, כלומר, ההפרש שהוא שווי הפירות — ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פֵּירוֹת הַמְחוּבָּרִין בַּקַּרְקַע – שֶׁלּוֹ, הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע – כֹּל הַקּוֹדֵם זָכָה בָּהֶן. קָדַם הוּא – זָכָה, קָדְמָה הִיא, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע, וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע — שלו הם, ואין קונים בהם קרקע אלא היבם אוכלם. ואילו פירות התלושין מן הקרקע שאינם משועבדים לכתובתה — כל הקודם בהם זכה בהן; אם קדם הוא ולקחם — זכה ועושה בהם מה שירצה, ואם קדמה היא — הרי הם כשאר נכסיה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

כְּנָסָהּ – הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, בִּלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן.

לאחר שכנסה היבם הרי היא כאשתו לכל דבר, ויש רק הבדל אחד: ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. שהשעבוד עבור הכתובה שלה הוא מנכסי הבעל הראשון, ולא מנכסי היבם.

לֹא יֹאמַר לָהּ ״הֲרֵי כְּתוּבָּתֵיךְ מוּנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן״ אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ. וְכֵן לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי כְּתוּבָּתֵיךְ מוּנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן״ אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ.

לא יאמר לה היבם "הרי כתובתיך מונחת על השלחן", שיש סכום כסף מוכן לתשלום זה, אלא כל נכסיו של בעלה הראשון אחראין לכתובתה כל זמן שלא גירש אותה, ויש לה שעבוד עליהם. וכן בכלל: לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על השלחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.

גֵּירְשָׁהּ – אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּה, הֶחֱזִירָהּ – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים, וְאֵין לָהּ אֶלָּא כְּתוּבָּה בִּלְבַד.

גירשה את שומרת היבם לאחר שכנס אותה — אין לה עוד זכות בשאר הנכסים ואינה נוטלת אלא כתובה. אם החזירה אחר כך לאחר גירושיה — הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובה בלבד, אבל אין לה עוד שעבוד על נכסי בעלה הראשון.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה, מִי קוֹבְרָהּ? יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל קָבְרֵי לָהּ – דְּקָא יָרְתֵי כְּתוּבָּה, אוֹ דִּלְמָא יוֹרְשֵׁי הָאָב קָבְרֵי לָהּ – דְּקָא יָרְתֵי נְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּה? אֲמַר רַב עַמְרָם; תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁמֵּתָה

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: שומרת יבם שמתה, מי קוברה (מי חייב בהוצאות הקבורה)? יורשי הבעל קברי לה [יורשים אותה] משום דקא ירתי [שהם יורשים] את הכתובה, או דלמא [שמא] יורשי האב קברי לה, דקא ירתי [קוברים אותה, משום שהם יורשים] נכסים הנכנסין והיוצאין עמה (נכסי מלוג)? אמר רב עמרם: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שומרת יבם שמתה —