תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הוֹאִיל וְזוֹ אִשְׁתּוֹ וְזוֹ אִשְׁתּוֹ, זוֹ מִכְרָהּ בָּטֵל – אַף זוֹ מִכְרָהּ בָּטֵל! אָמַר לָהֶן: עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בּוֹשִׁים, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ אֶת הַיְּשָׁנִים?! שְׁמַע מִינָּהּ: דִּיעֲבַד קָאָמַר, שְׁמַע מִינָּהּ.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזו אשתו וזו אשתו, בין ארוסה בין נשואה, מה זו הנשואה מכרה בטל — אף זו הארוסה צריך שיהיה מכרה בטל! אמר להן: על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים? שמע מינה [למד מכאן] כי על דין בדיעבד קאמר [אמר] ר' יהודה, שהרי שאלו: מפני מה אין מכרה בטל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא: לֹא כָּךְ הֵשִׁיבָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, אֶלָּא כָּךְ הֵשִׁיבָן: לֹא אִם אֲמַרְתֶּם בִּנְשׂוּאָה – שֶׁכֵּן בַּעְלָהּ זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, תֹּאמֵרוּ בַּאֲרוּסָה שֶׁאֵין בַּעְלָהּ זַכַּאי לֹא בִּמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ!

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל לחכמים, אלא כך השיבן: לא אם אמרתם בנשואה שיש לבעל זכויות יתירות בה — שכן בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה!

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, מָכְרָה לָהּ עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ מָכְרָה – מַהוּ? אָמַר לְהוּ: אַף זוֹ מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים. אָמְרוּ לוֹ: הוֹאִיל וְזָכָה בָּאִשָּׁה לֹא יִזְכֶּה בַּנְּכָסִים?! אָמַר לָהֶם: עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בּוֹשִׁין, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִין עָלֵינוּ אֶת הַיְּשָׁנִים?!

אמרו לו חכמים: רבי, אנחנו מקבלים את הטעם הזה כאשר מכרה לה (בשביל עצמה) עד שלא נשאת, אבל אם נשאת ואחר כך מכרה נכסים אלו שנפלו לה קודם לכן, מהו? אמר להו [להם]: אף זו מוכרת ונותנת ומה שעשתה קיים. אמרו לו: הואיל וזכה באשה, לא יזכה בנכסים הבאים עימה?! אמר להם: הלא על החדשים שנפלו לה לאחר זמן אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים, שאף על הנכסים שנפלו לה טרם נישואיה רוצים אתם לומר שלא תוכל למוכרם?!

וְהָאֲנַן תְּנַן: עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת וְנִשֵּׂאת, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מָכְרָה וְנָתְנָה – קַיָּים!

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] בנוסח אחר: באו הנכסים לרשותה עד שלא נשאת ונשאת, רבן גמליאל אומר: אם מכרה או נתנה — קיים. ואילו מלשון הברייתא נראה שמוכרת ונותנת לכתחילה!

אֲמַר רַב זְבִיד: תְּנֵי: מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים. רַב פַּפָּא אֲמַר: לָא קַשְׁיָא; הָא – רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָא – רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא כְּבֵית שַׁמַּאי? הָכִי קָאָמַר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל דָּבָר זֶה.

אמר רב זביד: תני [שנה] ותקן במשנתנו כגירסה זו: מוכרת ונותנת וקיים. רב פפא אמר: לא קשיא [אין זה קשה]. כי הא [זו] משנתנו היא כדעת ר' יהודה אליבא [על פי שיטת] רבן גמליאל, הא [זו] בברייתא היא דעת ר' חנינא בן עקביא אליבא [לשיטת] רבן גמליאל. ושואלים: ואם כן נמצא כי ר' חנינא בן עקביא סבור כשיטת בית שמאי? שהרי לשיטת בית הלל אפילו בעודה ארוסה אינה מוכרת לכתחילה, וכל שכן משנישאה! והרי ידוע שהלכה כבית הלל! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' חנינא בן עקביא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על דבר זה בנכסים שנפלו לה לפני הנישואין, שלדעתו הכל מודים שמוכרת לכתחילה.

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים עַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה, בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה וְנִיסֵּת – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פסק זה: בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו לה נכסים משנתארסה, וניסת, ואחר נישואיה מכרה או נתנה — הבעל מוציא מיד הלקוחות.

כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלָא כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא! אִינְהוּ דְּאָמְרִי כְּרַבּוֹתֵינוּ. דְּתַנְיָא: רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ: בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס, וּבֵין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה וְנִיסֵּת – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.

ושואלים: כמאן [כמי] אמרו דבר זה? שלא כדעת ר' יהודה ולא כדעת ר' חנינא בן עקביא, שלשיטת שניהם המיקח קיים! ומשיבים: אינהו דאמרי [הם שאמרו] כשיטת רבותינו, דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: רבותינו חזרו ונמנו (והצביעו) בדיון על ענין זה, והחליטו: בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה וניסת — הבעל מוציא מיד הלקוחות.

״מִשֶּׁנִּיסֵּת אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים״. לֵימָא תָּנֵינָא לְתַקָּנַת אוּשָׁא? דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת!

שנינו במשנה: אם נפלו לה נכסים משניסת — אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ומעירים: לימא תנינא [האם נאמר שכבר שנינו במשנתנו] לתקנת אושא? שאמר ר' יוסי בר' חנינא, באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות. ולכאורה הםהם הדברים האמורים במשנתנו!

מַתְנִיתִין – בְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת, תַּקָּנַת אוּשָׁא – בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, וּלְאַחַר מִיתָה.

ודוחים: אין הדבר כך, אלא מתניתין [משנתנו] אומרת שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה, והכוונה היא דווקא — לפירות. שאף שמכרה את הקרקע הוא יכול להוציא מהם את הפירות שאכלו במשך הזמן, משום שפירות נכסי מלוג שייכים לו, אבל גוף הקרקע נשאר בידי הלוקח לגמרי. ואילו תקנת אושא היא אפילו בגופה של קרקע עצמה שהבעל מוציא מן הלקוחות ולאחר מיתה של האשה, שהוא יורש אותה.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן חוֹלֵק בֵּין נְכָסִים״. אֵלּוּ הֵן יְדוּעִין וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵינָן יְדוּעִין? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: יְדוּעִין – מְקַרְקְעֵי, שֶׁאֵינָן יְדוּעִין – מִטַּלְטְלִין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ יְדוּעִין הֵן. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵינָן יְדוּעִין – כָּל שֶׁיּוֹשֶׁבֶת כָּאן, וְנָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינַת הַיָּם.

שנינו במשנה ש ר' שמעון חולק (מחלק בדין) בין נכסים הידועים לבעל ושאינם ידועים. ושואלים: אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין? אמר ר' יוסי בר' חנינא: ידועין משמעו מקרקעי [קרקעות], שהם דברים שאי אפשר להסתיר אותם, וכיון שכך, ידע הבעל שנכסים אלה עתידים ליפול לה בירושה, ועל מנת לאכול מהם פירות נשא אותה. ואילו שאינן ידועין, הם מטלטלין. ור' יוחנן אמר: אלו ואלו, קרקעות ומטלטלים, נכסים ידועין הן. ואלו הן שאינן ידועין — כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים (במדינה אחרת), שנכסים אלה לא הביא הבעל בחשבון בזמן הנישואין, ולכן אי אפשר לומר שחלה על האשה התחייבות שלא למוכרם.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵלּוּ הֵן שֶׁאֵינָן יְדוּעִין – כָּל שֶׁיּוֹשֶׁבֶת כָּאן וְנָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינַת הַיָּם.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן נכסים שאינן ידועין — כל שיושבת האשה כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים.

הַהִיא אִיתְּתָא דְּבָעֲיָא דְּתַבְרְחִינְהוּ לְנִכְסָהּ מִגַּבְרָהּ, כְּתַבְתִּינְהוּ לִבְרַתָּהּ, אִינְסִיבָה וְאִיגַּרְשָׁה.

מסופר: ההיא איתתא [מעשה באותה אשה] שהיתה גרושה או אלמנה ועמדה להינשא שוב, דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה [שרצתה להבריח את נכסיה מבעלה] ולא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה, כתבתינהו לברתה [כתבה אותם את הנכסים לבתה] במתנה לפני הנישואין והודיעה לעדים שאינה נותנת מתנה כלל ואינה עושה כן אלא כדי להבריח נכסים אלה מבעלה. ולבסוף אינסיבה ואיגרשה [נישאה והתגרשה] ורצתה שתחזיר לה הבת את הנכסים הללו, והבת טענה שהיתה זו מתנה גמורה.