הָתָם, כִּי אָמְרָה ״הָוֵינָא בַּהֲדֵיהּ״ – שָׁבְקִינַן לָהּ. הָכָא, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה ״הָוֵינָא בַּהֲדֵיהּ״ – לָא שָׁבְקִינַן לָהּ. וַהֲרֵי מוּכֵּה שְׁחִין, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמְרָה ״הָוֵינָא בַּהֲדֵיהּ״ לָא שָׁבְקִינַן לָהּ, דִּתְנַן: חוּץ מִמּוּכֵּה שְׁחִין מִפְּנֵי שֶׁמְּמַקְּתוֹ, וְקָתָנֵי!

התם [שם] במומים האמורים במשנתנו, כי אמרה "הוינא בהדיה" [כאשר היא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — שבקינן [מניחים אנו] לה ואין כופים אותו לגרשה. הכא, אף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" [כאן, באשה שלא ילדה עשר שנים, אף על פי שהיא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — לא שבקינן [אין מניחים] לה, מפני שאין בעלה מקיים מצות פריה ורביה. ומקשים: והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" [שאף על פי שהיא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — לא שבקינן [אין מניחים] לה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חוץ ממוכה שחין, מפני שהשחין ממקתו (מרקיבה את בשרו). וקתני [ושנה אותה] במשנה זו, ומשמע שלא זה הטעם!

הָתָם, כִּי אָמְרָה ״דָּיֵירְנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי״ – שָׁבְקִינַן לָהּ, הָכָא, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה ״דָּיֵירְנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי״ – לָא שָׁבְקִינַן לָהּ.

ומסבירים: בכל זאת יש לחלק ביניהם; התם כי אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" [שם במוכה שחין כאשר היא אומרת "מוכנה אני לדור איתו בעדים"], שלא אתייחד עימו אבל אשאר אשתו — שבקינן [מניחים אנו] לה. הכא אף על גב דאמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" [כאן אף על פי שהיא אומרת "אגור איתו בעדים"] — לא שבקינן [אין אנו מניחים] לה, אלא כופים אותו לגרשה.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: שָׂח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מוּכֵּי שְׁחִין הֵן, וְכוּלָּן – אָמְרוּ חֲכָמִים: תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָהֶן, וּבַעֲלֵי רָאתָן קָשֶׁה מִכּוּלָּן. מִמַּאי הָוֵי? דְּתַנְיָא: הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ – הָוְיָין לוֹ בָּנִים וִיתָיְקִין, הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁימְּשׁוּ – הָוְיָין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאתָן. אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵי, אֲבָל טָעֵים מִידֵי – לֵית לָן בָּהּ.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה סוגים של מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים שהתשמיש קשה להן, וסוג מוכי השחין הנקראים בעלי ראתן — קשה מכולן. ושואלים: ממאי הוי [ממה נעשה] מום זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שהקיז דם ושימש מיטתו מיד אחרי כן — הויין לו בנים ויתיקין [יהיו לו בנים חלושים]. אם הקיזו שניהם הבעל והאשה ושימשו מיטתם מיד אחרי כן — הויין [יהיו] לו בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא על כך: לא אמרן [אמרנו דבר זה] אלא כשלא טעים מידי [טעם דבר] בין הקזת הדם והתשמיש, אבל אם טעים מידי [טעם דבר] — לית לן [אין לנו] בה, שאין הדבר מזיק.

מַאי סִימָנֵיהּ? דַּלְפָן עֵינֵיהּ, וְדָיְיבֵי נְחִירֵיהּ, וְאַיְתֵי לֵיהּ רִירָא מִפּוּמֵיהּ, וּרְמוּ דִּידְבֵי עִילָּוֵיהּ. וּמַאי אָסוּתֵיהּ? אֲמַר אַבַּיֵי: פִּילָא, וְלוֹדָנָא, גִּירְדָא דֶּאֱגוֹזָא, וְגִירְדָא דְּאַשְׁפָּא וּכְלִיל מַלְכָּא, וּמַתְחַלָא דְּדִיקְלָא סוּמְּקָא. וְשָׁלֵיק לְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמְעַיֵּיל לֵיהּ לְבֵיתָא דְּשֵׁישָׁא. וְאִי לָא אִיכָּא בֵּיתָא דְּשֵׁישָׁא – מְעַיֵּיל לֵיהּ לְבֵיתָא דְּשַׁב לִבְנֵי וְאָרִיחָא.

ושואלים: מאי סימניה [מה סימניו] של בעל ראתן? דלפן עיניה, ודייבי נחיריה, ואיתי ליה רירא מפומיה, ורמו דידבי עילויה [דולפות עיניו, וזבים נחיריו, ויוצא לו ריר מפיו, ונחים זבובים עליו]. ושואלים: ומאי אסותיה [ומה רפואתו] של בעל ראתן? אמר אביי: לוקחים פילא, ולודנא, גירדא דאגוזא, וגירדא דאשפא, וכליל מלכא, ומתחלא דדיקלא סומקא [מיני עשבים, וקליפה מגוררת של אגוז, ומה שגוררים מן העור, וכליל מלכא, ואת המתחל של דקל אדום]. ושליק להו בהדי הדדי, ומעייל ליה לביתא דשישא [ומבשל אותם זה עם זה, ומכניס אותו את האיש לבית של שיש] שהוא אטום לגמרי. ואי לא איכא ביתא דשישא [ואם אין בית של שיש] — מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא [יכניס אותו לבית שקירותיו בנויים בעובי שבע לבנים ואריח],

וְנָטֵיל לֵיהּ תְּלָת מֵאָה כָּסֵי עַל רֵישֵׁיהּ, עַד דְּרַפְיָא אַרְעִיתָא דְּמוֹחֵיהּ, וְקָרַע לְמוֹחֵיהּ. וּמַיְיתֵי אַרְבַּע טַרְפֵי דְּאָסָא, וּמַדְלֵי כָּל חַד כַּרְעָא וּמוֹתִיב חַד. וְשָׁקֵיל בִּצְבָתָא, וְקַלֵּי לֵיהּ. דְּאִי לָא – הֲדַר עִילָּוֵיהּ.

ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה, עד דרפיא ארעיתא דמוחיה [ושופך לו שלוש מאות כוסות ממשקה זה על ראשו, עד שתתרפה גולגולת מוחו], וקרע למוחיה ומייתי ארבע טרפי דאסא [וקורע את מוחו , כלומר, את גולגלתו, ומביא ארבעה עלי הדס] ומדלי כל חד כרעא ומותיב חד, ושקיל בצבתא וקלי ליה [ומרים כל פעם רגל אחת של השרץ הנמצא שם ומניח כל פעם עלה אחד תחת רגל השרץ, ואחר כך לוקח אותו בצבת ושורף אותו]. דאי [שאם] לא שורף אותו — הדר עילויה [יחזור השרץ עליו].

מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי שֶׁל בַּעֲלֵי רָאתָן. רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאָהֳלֵיהּ, רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי לָא הָווּ אָכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהִיא מְבוֹאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרַךְ בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתּוֹרָה, אֲמַר: ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״ אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ – אַגּוּנֵי לָא מַגְנָא?

היה מכריז ר' יוחנן: הזהרו מזבובי של (הנמצאים על) בעלי ראתן שהם מעבירים את המחלה. ר' זירא לא הוה יתיב [היה יושב] בזיקיה [במקום שנושבת בו רוח מכיוון בעל ראתן]. ר' אלעזר לא עייל [היה נכנס] באהליה [באהלו]. ר' אמי ור' אסי לא הוו אכלי [היו אוכלים] מביעי דההוא מבואה [ביצים מאותו מבוי] שגר בו בעל ראתן. ואילו ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק [היה נכרך, כלומר, נדבק בהם ועוסק] בתורה. אמר, נאמר על התורה: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט), אם חן מעלה על לומדיה — וכי אגוני לא מגנא [אינה מגינה עליהם] מפני הפורענות?

כִּי הֲוָה שְׁכֵיב, אָמְרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: זִיל עֲבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: אַחֲוֵי לִי דּוּכְתַּאי! אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ, דִּלְמָא מְבַעֲתַת לִי בְּאוֹרְחָא – יָהֲבָה נִיהֲלֵיהּ. כִּי מְטָא לְהָתָם, דַּלְיֵיהּ, קָא מַחֲוֵי לֵיהּ. שְׁוַור נָפַל לְהַהוּא גִּיסָא.

כי הוה שכיב [כאשר נפטר] ר' יהושע בן לוי, אמרו ליה [לו] למלאך המות: זיל, עביד ליה רעותיה [לך, עשה לו את רצונו] שהוא צדיק גדול וצריכים לעשות את רצונו, שימות באופן הנוח לו. אזל איתחזי ליה [הלך מלאך המות ונראה לו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי למלאך המות: אחוי [הראה] לי דוכתאי [את מקומי] בגן עדן. אמר ליה [לו]: לחיי [בסדר]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי למלאך: הב (תן) לי את סכינך שבו אתה הורג, דלמא מבעתת לי באורחא [שמא תפחיד אותי בדרך]. יהבה נהליה [נתנה לו]. כי מטא להתם דלייה [כאשר הגיע לשם לגן עדן הרים אותו את ר' יהושע] להראות לו את המקום, קא מחוי ליה [והראה לו]. שוור נפל לההוא גיסא [קפץ ר' יהושע ונפל לאותו צד] לתוך גן העדן.

נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִּגְלִימֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: בִּשְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתֵינָא. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: אִי אִיתַּשֵּׁיל אַשְּׁבוּעֲתָא – נִיהֲדַר, אִי לָא – לָא נִיהֲדַר. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָאי! לָא הֲוָה קָא יָהֵיב לֵיהּ. נָפְקָא בַּת קָלָא וְאָמְרָה לֵיהּ: הַב נִיהֲלֵיהּ, דְּמִיתְבְּעָא לְבִרְיָיתָא. מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ: פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לִיוַאי, פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לִיוַאי!

נקטיה בקרנא דגלימיה [תפס אותו מלאך המות בכנף של בגדו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי: בשבועתא דלא אתינא [בשבועה, אני נשבע, שאינני בא אליך]. אמר קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא): אי איתשיל אשבועתא [אם בחייו פעם אחת נשאל על שבועתו והפר אותה] — ניהדר [שיחזור] למלאך המוות, שאף במקרה זה יוכל להפר שבועתו. אי [אם] לא נשאל — שלא ניהדר [יחזור]. וכיון שלא נשאל מעולם על שבועתו, נשאר בגן עדן. אמר ליה [לו] מלאך המות: על כל פנים הב [תן] לי סכינאי [את סכיני] בחזרה. לא הוה קא יהיב ליה [לא נתן לו], שאמר מוטב שלא יהרוג עוד אנשים. נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה ליה [לו] לר' יהושע: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא [תן לו אותה, שהיא נחוצה לבריות], שהמות הוא חלק מדרך העולם. היה מכריז אליהו קמיה [לפניו]: פנו מקום לבר ליואי [לבן לוי]! פנו מקום לבר ליואי [לבן לוי]!

אֲזַל אַשְׁכַּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה יָתֵיב עַל תְּלָת עָשָׂר תַּכְטְקֵי פִּיזָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ הוּא בַּר לִיוַאי? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אִם כֵּן, אִי אַתָּה בַּר לִיוַאי. וְלָא הִיא, דְּלָא הֲוַאי מִידֵי. אֶלָּא סָבַר: לָא אַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשַׁאי.

אזל אשכחיה [הלך ר' יהושע בן לוי ומצאו] את ר' שמעון בן יוחאי בגן העדן דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא [שהיה יושב על שלושה עשר מצעות זהב]. אמר ליה [לו] ר' שמעון בר יוחאי: את הוא בר ליואי [אתה הוא בן לוי]? אמר ליה [לו]: הן. אמר לו ר' שמעון: האם נראתה קשת בימיך? אמר ליה [לו]: הן. אמר לו ר' שמעון: אם כן, אי [אין] אתה בר ליואי [בן לוי], שהוא צדיק גמור וכשיש בדור צדיק גמור אין הקשת נראית בעולם. שהלא היא אות שראוי היה לבוא מבול לעולם בשל חטאי באי העולם, אולם זכות הצדיק מגינה על העולם מפניו. ומעירים: ולא היא, דלא הואי מידי [ואין זה כן, כי אכן לא היתה כלל קשת בימיו], אלא סבר [חשב] ר' יהושע בן לוי: לא אחזיק טיבותא לנפשאי [טובה לעצמי], שאני צדיק כל כך.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא שׁוּשְׁבִינֵיהּ הֲוָה. כִּי הֲוָה קָא נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: זִיל עֲבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ וְאִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שְׁבַקִי תְּלָתִין יוֹם עַד דְּנִהֲדַר תַּלְמוּדַאי, דְּאָמְרִי: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. שְׁבַקֵיהּ. לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַחֲוֵי לִי דּוּכְתַּאי. אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ, דִּלְמָא מְבַעֲתַת לִי בְּאוֹרְחָא. אֲמַר לֵיהּ: כְּחַבְרָךְ בָּעֵית לְמֶיעֱבַד לִי?

כיוצא בזה מסופר: ר' חנינא בר פפא שושביניה הוה [חבירו של מלאך המות היה] והיה מתראה איתו הרבה. כי הוה ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא אמרו ליה [לו] למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה [לך עשה לו את רצונו]. אזל לגביה ואיתחזי ליה [הלך אליו ונראה לו]. אמר ליה לו למלאך: שבקי תלתין [הנח לי שלושים] יום עד דנהדר תלמודאי [שאחזור על לימודי]. דאמרי [שאומרים]: אשרי מי שבא לכאן לעולם העליון ותלמודו בידו. שבקיה, לבתר תלתין יומין אזל איתחזי ליה [הניחו, ולאחר שלושים יום הלך ונראה לו]. אמר ליה [לו] למלאך המות: אחוי [הראה] לי דוכתאי [את מקומי] בגן עדן. אמר ליה [לו]: לחיי [בסדר]. אמר ליה [לו]: הב [תן] לי את סכינך דלמא מבעתת לי באורחא [שמא תפחידני בדרך]. אמר ליה [לו] מלאך המות: כחברך בעית למיעבד [כמו חברך, ר' יהושע, רוצה אתה לעשות] לי ולברוח?

אֲמַר לֵיהּ: אַיְיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה, וַחֲזִי מִי אִיכָּא מִידֵי דִּכְתִיב בֵּיהּ דְּלָא קִיַּימְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכַּרְכַתְּ בְּבַעֲלֵי רָאתָן וְאִיעַסַקְתְּ בַּתּוֹרָה? וַאֲפִילּוּ הָכִי, כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ – אַפְסֵיק לֵיהּ עַמּוּדָא דְּנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְעָלְמָא, וּגְמִירִי דְּלָא מַפְסִיק עַמּוּדָא דְּנוּרָא אֶלָּא לְחַד בְּדָרָא, אוֹ לִתְרֵין בְּדָרָא.

אמר ליה [לו] ר' חנינא למלאך המוות: אייתי [הבא] ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה [וראה האם יש דבר שנאמר בו] שלא קיימתיה [קיימתיו], ולכן ראוי אני להכנס בחיי, לא כמו ר' יהושע בן לוי. אמר ליה [לו] מלאך המוות: מי איכרכת [האם נכרכת, נדבקת] בבעלי ראתן ואיעסקת [ועסקת] בתורה כמוהו? ומעירים: ואפילו הכי [כך] שלא הגיע לאותה מעלה גדולה, כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא [הפסיק לו, חצץ עמוד אש בינו ובין הכל]. וגמירי [ואנו למודים] דלא מפסיק עמודא דנורא [שאין מפסיק, חוצץ עמוד אש] אלא לחד בדרא [לאחד בדור] או לתרין בדרא [לשנים בדור]. כיון שהיה עמוד האש מפסיק לא יכלו לגשת אליו לטפל בקבורתו.

קָרֵב לְגַבֵּיהּ רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרַי, אֲמַר: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד חֲכָמִים. לָא אַשְׁגַּח. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיךָ! לָא אַשְׁגַּח. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמְךָ! אִיסְתַּלַּק. אֲמַר אַבַּיֵי: לְאַפּוּקֵי מִמַּאן דְּלָא קִיֵּים (אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת). אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָא: לְאַפּוּקֵי מִמָּר, דְּלָא אִית לֵיהּ מַעֲקֶה לְאִיגְרֵיהּ. וְלָא הִיא, מִיהֲוָה הֲוָה, וְהַהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּשָׁדְיֵיהּ זִיקָא.

קרב לגביה [ניגש אליו] ר' אלכסנדרי, אמר: "עשה שיסתלק עמוד האש בשביל כבוד חכמים". לא אשגח [השגיח] בו. והוסיף לבקש: "עשה בשביל כבוד אביך" — לא אשגח [השגיח] בו. "עשה בשביל כבוד עצמך" — ואז איסתלק [הסתלק] עמוד זה. אמר אביי: עמוד זה בא לאפוקי ממאן [להוציא, להבדיל בינו ממי] שלא קיים את כל התורה כולה ואפילו לא חיסר אלא אות אחת ממנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא: לאפוקי ממר [להוציא, להבדיל, מאדוני] דלא אית ליה [שאין לו] מעקה לאיגריה [לגגו], שתוך כדי הדברים אמר לו דברי מוסר אלה. ומעירים, ולא היא [ואין זה כך], שלא היה לו מעקה, אלא בכלל מיהוה הוה וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא [היה לו מעקה אלא באותה שעה הפילו הרוח].

אָמַר רַבִֵּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה אֵין בַּעֲלֵי רָאתָן בְּבָבֶל – מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁל הִיזְמֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוֹרָעִין בְּבָבֶל – מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר, וְרוֹחֲצִין בְּמֵי פְרָת. הדרן עלך המדיר את אשתו

אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל — מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי (של כישות). אמר ר' יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל — מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת,