אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי – אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן. וְאִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּאוֹתָהּ הָעִיר – אַף מוּמִין שֶׁבְּסֵתֶר אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדְקָהּ בִּקְרוֹבוֹתָיו.

אבל במומין שבגלוי — אינו יכול לטעון, שבודאי ראה אותם לפני הקידושין וקיבל עליו. ואם יש מרחץ באותה העיר בה היא גרה שכל הנשים באות לרחוץ בו — אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון שלא ידע עליהם, מפני שהוא בודקה בקרובותיו, שמבקש מאחת מקרובותיו שתראה את הנערה שהוא עומד לשאת.

גמ׳ טַעֲמָא – דְּמַיְיתֵי הָאָב רְאָיָה, הָא לָא מַיְיתֵי הָאָב רְאָיָה – הַבַּעַל מְהֵימָן. מַנִּי – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין.

שנינו במשנה שאם היו בה מומים בעודה בבית אביה, צריך האב להביא ראיה שנולדו בה המומים לאחר האירוסין. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] — דמייתי [שמביא] האב ראיה, הא [הרי] אם לא מייתי [מביא] האב ראיה — אזי הבעל מהימן (נאמן) לומר שהיו בה המומים עוד קודם לכן, והיה מיקחו מיקח טעות. מני [כשיטת מי היא] הלכה זו? כשיטת ר' יהושע היא שאמר במשנה (לעיל כתובות יב, ב) כאשר האשה טוענת שנאנסה לאחר שנתארסה ובעלה טוען שהיה זה קודם לכן: לא מפיה אנו חיין, שאין סומכים על טענתה של האשה, וצריכה להביא ראיה לדבריה.

אֵימָא סֵיפָא: נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל – הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. טַעֲמָא – דְּמַיְיתֵי הַבַּעַל רְאָיָה, הָא לָא מַיְיתֵי הַבַּעַל רְאָיָה – הָאָב מְהֵימָן, אֲתָאן לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: נֶאֱמֶנֶת! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.

וממשיכים: אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו]: נכנסה לרשות הבעל — הבעל צריך להביא ראיה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] — דמייתי [שמביא] הבעל ראיה, הא [הרי] אם לא מייתי [מביא] הבעל ראיה — האב מהימן. אתאן [הגענו] איפוא לשיטת רבן גמליאל שאמר שהאשה נאמנת לומר שאירע בה הפגם לאחר האירוסין. ואם כן יש סתירה בין תחילתה וסופה של המשנה! אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] היא המשנה, כלומר, אינה לפי שיטה אחת, ומי ששנה זו (את תחילתה) לא שנה זו (את סופה).

אֲמַר רָבָא: לָא תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָא אָזֵיל בָּתַר חֲזָקָה דְּגוּפָא כְּלָל, אֶלָּא כִּי לָא אָזֵיל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּתַר חֲזָקָה דְּגוּפָא – הֵיכָא דְּאִיכָּא חֲזָקָה דְּמָמוֹנָא.

אמר רבא: לא תימא [אל תאמר] שר' יהושע לא אזיל בתר [אינו הולך אחר] חזקה דגופא [של הגוף, חזקת הגוף] כלל, שלדעתו אין סומכים כלל על החזקה שהגוף נשאר במקומו ובשלימותו כבתחילה, ומשום כך סבור שם שאינה נאמנת לטעון "משנתארסתי נאנסתי", אלא כך צריך לומר: כי [כאשר] לא אזיל [הולך] ר' יהושע בתר חזקה דגופא [של הגוף], זהו רק היכא דאיכא [במקום שיש] חזקה דממונא [של ממון] שעומדת כנגד חזקת הגוף, כגון שם שבאה האשה להוציא ממון מן הבעל בתשלום הכתובה בטענה שנאנסה אחרי האירוסין ומגיעה לה כתובה כבתולה, שכיון שצריך להוציא ממון סבור הוא שאין חזקת הגוף בלבד מועילה כדי להוציא ממון.

אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא חֲזָקָה דְּמָמוֹנָא – אָזֵיל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּתַר חֲזָקָה דְּגוּפָא. דְּתַנְיָא: אִם בַּהֶרֶת קוֹדֶם לְשֵׂעָר לָבָן – טָמֵא, אִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֶם לְבַהֶרֶת – טָהוֹר, סָפֵק – טָמֵא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֵּהָה. מַאי כֵּהָה? אָמַר רַבָּה: כֵּהָה טָהוֹר.

אבל היכא דליכא [במקום שאין] חזקה דממונא [של ממון], כגון במשנה שלנו — אזיל [הולך] ר' יהושע בתר [אחר] חזקה דגופא [של הגוף]. וראיה לדבר — דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדיני צרעת: אם נגע הבהרת היה קודם לשער לבן — הרי זה נגע טמא, ואם שער לבן היה קודם לבהרת — הרי זה נגע טהור, ואם היה ספק, שאין יודעים מה קדם — טמא. ור' יהושע אומר: כהה. ושאלו: מאי [מה פירוש הלשון] "כהה"? אמר רבה: "כהה" כוונתו טהור. כאילו היה צבע הנגע כהה, שאינו טמא. הרי שמספק מעמידים את הגוף על חזקתו, וטהור.

רָבָא אֲמַר: רֵישָׁא – כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ, סֵיפָא נַמִי – כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ.

רבא אמר: את הסתירה במשנתנו אפשר לתרץ באופן אחר: רישא [בתחילתה] ההנחה היא שכיון שכאן נמצאו ונודעו — כאן גם היו (נולדו, נוצרו). שכיון שנמצאו בה מומים בעודה בבית אביה יש להניח שהמומים הללו היו בה עוד קודם, ולכן האב צריך להביא ראיה שאחרי שנתארסה נולד בה המום. וסיפא נמי [בסופה גם כן], כיון שנמצאו המומים בבית הבעל, מניחים שכאן נמצאו וכאן היו ברשות הבעל, לאחר שנישאת, ולא קודם לכן.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל – הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ מוּמִין אֵלּוּ, וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס – אִין. מִשֶּׁתִּתְאָרֵס – לָא. וְאַמַּאי? לֵימָא: כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ!

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: נכנסה לרשות הבעל — הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס (התארסה) היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות. ונדייק: אם הביא ראיה שהיו בה עד שלא תתארס — אין [כן], אבל אם הביא ראיה שנמצאו המומים משתתארס — לא נאמן, ואף על פי שהיתה עדיין בבית אביה, ואמאי [ומדוע]? שאף כי אין בידו ראיה אלא מזמן האירוסין והלאה לימא [נאמר]: כאן נמצאו וכאן היו, ומן הסתם היו בה מומים אלה עוד בבית אביה, קודם האירוסין!

אָמַר לֵיהּ: מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: חֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ. וְהַאי – רָאָה וְנִיפַּיֵּיס הוּא.

אמר ליה [לו] רבא: משנתארסה יש טעם אחר שאין מניחים שהיו בה מומים קודם, והוא: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו לפני כן. כלומר, שאין אדם מארס אשה אלא אם כן בודקה תחילה אם אין בה מומים. והאי [וזה] בודאי ראה שיש בה מומים וניפייס [והתפייס] הוא. ואף שייתכן שהיו בה מומים קודם, כיון שנתארסה — חזקה שידע מהם והסכים.

אִי הָכִי, עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס נַמִי! אֶלָּא: אָמְרִינַן חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין. הָכָא נַמִי, חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין!

ומקשים: אי הכי [אם כך] שהביא ראיה שהיו בה מומים, אם כן עד שלא תתארס נמי [גם כן] היינו צריכים לסמוך על חזקה זו ולומר שלפני האירוסין ראה את מומיה וקיבל על עצמו! אלא אמרינן [אומרים אנו] שכנגד חזקה זו יש חזקה אין אדם מיפייס [מתפייס] במומין וצריך להביא ראיה שראה והסכים. הכא נמי [כאן גם כן], לאחר האירוסין, חזקה אין אדם מיפייס [מתפייס] במומין!

אֶלָּא: מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי; חֲזָקָה, הַעֲמֵד הַגּוּף עַל חֶזְקָתוֹ, וַחֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ. וְהַאי רָאָה וְנִיפַּיֵּיס הוּא. מַאי אָמְרַתְּ – חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין – הָוֵי

אלא צריך לפרש בצורה אחרת: אם הביא ראיה שהיו בה מומים משנתארסה, אין סומכים על דבריו שכבר נולדו בה עוד לפני כן, משום דאיכא תרתי [שיש שתי] חזקות כנגדו: אחת — חזקה העמד הגוף על חזקתו שלא היו בה מומים עד האירוסין, והשניה — חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, והאי [וזה] ודאי ראה והכיר במומיה וניפייס [והתפייס] הוא. מאי אמרת [מה אתה אומר] כנגד זה — שיש חזקה שאין אדם מיפייס [מתפייס] במומין — אם כן הוי [הרי יש]