לָא, קִידְּשָׁהּ סְתָם וּכְנָסָהּ סְתָם.

לא, שם מדובר במקרה שקידשה סתם ולא הזכיר תנאי כלשהו, וכנסה (נשאה) סתם.

אֲבָל קִידְּשָׁהּ עַל תְּנַאי וּכְנָסָהּ סְתָם – הָכִי נַמִי דְּלָא בָּעֲיָא גִּיטָּא? אַדְּתָנֵי הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, לִיתְנֵי: כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְכָל שֶׁכֵּן הָא!

ושואלים: אבל לפי הסבר זה, אם קידשה על תנאי וכנסה סתם — הכי נמי שלא בעיא גיטא [כך גם כן שלא תצטרך גט]? אם כן, אדתני [עד שהוא שונה] במשנה את המקרה של המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ליתני [שישנה] במקום זה הלכה שיש בה חידוש גדול יותר: קידשה על תנאי ואחר כך כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים, אינה מקודשת, וממנו נלמד: וכל שכן הא [זו] שרק קידשה על תנאי ולא כנסה.

הָכִי נַמִי קָאָמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וּכְנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. קִידְּשָׁהּ סְתָם וּכְנָסָהּ סְתָם – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה.

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] במשנה, כלומר, כך באמת צריכים להבין את המשנה: המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים — אינה מקודשת. ואם קידשה סתם וכנסה סתם — הריהי מקודשת והרי זו תצא שלא בכתובה.

כְּתוּבָה הוּא דְּלָא בָּעֲיָא, הָא גִּיטָּא – בָּעֲיָא. וּמַאי שְׁנָא כְּתוּבָּה דְּלָא בָּעֲיָא – דְּאָמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית, אִי הָכִי גֵּט נַמִי לָא תִּיבָּעֵי!

לעצם עניינה של הלכה זו, לשיטת שמואל, שואלים: כתובה הוא דלא בעיא [שאינה צריכה], הא גיטא [הרי גט] — בעיא [צריכה]. ויש לשאול: ומאי שנא [ובמה שונה] כתובה דלא בעיא [שאינה צריכה] — משום דאמר [שהוא אומר]: אי אפשי באשה נדרנית והרי זה כמקח טעות, אי הכי [אם כך] גט נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך], שהרי רואים שהוא מקפיד בדבר, ונמצא שהיו קידושיו בטעות!

אָמַר רַבָּה: צְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רַב חִסְדָּא: צְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵיהֶם. רָבָא אֲמַר: תָּנָא סַפּוּקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ; גַּבֵּי מָמוֹנָא – לְקוּלָּא, גַּבֵּי אִיסּוּרָא – לְחוּמְרָא.

אמר רבה: אמנם מעיקר הדין בטלו הקידושין, ומה שאמרו שצריכה גט הרי זה מדבריהם, מדברי סופרים, שכיון שלא קבע תנאי זה במפורש לפיכך אמרו חכמים שלא תצא אלא בגט. וכן אמר רב חסדא: צריכה גט מדבריהם. רבא אמר הסבר אחר מדוע צריכה גט ואינה מקבלת כתובה: התנא ספוקי מספקא ליה [מסופק בדבר] ואינו בטוח מה דין הקידושין, ולכן, גבי ממונא לקולא [לגבי ממון יש להקל], ולכן פסק שאין מוציאים מן האיש את דמי הכתובה, ואילו גבי איסורא לחומרא [לגבי איסור של אשת איש פסק להחמיר] ומפני הספק צריכה גט.

אֲמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת בְּטָעוּת שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל בְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט.

אמר רבה: מחלוקת רב ושמואל היא בטעות שתי נשים. שאותו אדם נשא אשה אחת על מנת שאין עליה נדרים, ואשה אחרת נשא סתם, ונחלקו רב ושמואל אם מהתנאי שהתנה במפורש עם אשה אחת מוכח שהוא מקפיד גם לגבי האשה האחרת בענין נדרים עד כדי ביטול הקידושין אם לא התקיים התנאי, אבל בטעות אשה אחת שמתנה לפני הקידושין על מנת שאין עליה נדרים, וכנסה סתם ונמצא שיש עליה נדרים — דברי הכל, אף רב מודה שאינה מקודשת כלל ולפיכך אין צריכה הימנו (ממנו) גט.

אֲמַר (לֵיהּ) אַבַּיֵי: וְהָא מַתְנִיתִין דְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת הִיא, וְקָמוֹתְבִינַן תְּיוּבְתָּא מִינֵּיהּ!

אמר ליה [לו] אביי: והא מתניתין [והרי משנתנו] שעניינה טעות אשה אחת היא שהרי אין נזכרת בה אשה אחרת, וקמותבינן תיובתא מיניה [ואנו מקשים קושיה ממנה] על שמואל, משמע שרב ושמואל אף במקרה זה הם חלוקים!

אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אֲמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת בְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת כְּעֵין שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל בְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת גְּרֵידָתָא – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט.

אלא יש לחזור מהתירוץ הקודם ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר בשם רבה, כך נאמר], אמר רבה: מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים, שקידש אשה על תנאי וגירשה בעודה ארוסה, ואחר כך חזר ונשא אותה ולא הזכיר את התנאי. ובזה נחלקו רב ושמואל: האם יש לומר שבעילתו היא כקידושין וכאילו קידש אחרת ובקידושין השניים ביטל את התנאי הראשון, שהרי לא חזר והתנה, או שמא על דעת התנאי הראשון נשא אותה שוב. אבל בטעות אשה אחת גרידתא [בלבד], שקידש אותה על תנאי וכנסה, והתברר שהתנאי לא התקיים — דברי הכל אינה צריכה הימנו (ממנו) גט.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: קִידְּשָׁהּ בְּטָעוּת, וּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְכֵן קָטָן שֶׁקִּידֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִיכָּן – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח. וְאִם בָּעֲלוּ – קָנוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: אִם בָּעֲלוּ – לֹא קָנוּ.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: קידשה את האשה בטעות, או קידשה בדבר שערכו פחות משוה פרוטה, וכן קטן שקידש אשה ולהלכה אין קידושיו קידושין, אף על פי ששלח סבלונות (מתנות) לכלה לאחר מיכן, ואף שערכן יותר משוה פרוטה, והגדיל הקטן — אינה מקודשת, והטעם בזה — שודאי מחמת קדושין הראשונים שלח. ואם בעלו כל אלה לאחר הקידושין בזמן הראוי — קנו את הנשים, שמן הסתם נתכוונו לקנות אותן קנין קידושין בביאה זו. ר' שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל אמר: אף אם בעלו — לא קנו, שמן הסתם בעלו על דעת קידושין ראשונים — ולא קנו.

וְהָא הָכָא, דְּטָעוּת אִשָּׁה אַחַת הִיא, וּפְלִיגִי! מַאי לָאו טָעוּת נְדָרִים?

והא הכא [והרי כאן] בברייתא זו שטעות אשה אחת היא, שהרי מדובר פה על אשה שקידש אותה בטעות ואחר כך בעל, ופליגי [והם חלוקים]. מאי לאו [האם לא] הכוונה במה שאמרו קידשה בטעות היא טעות שטעה בתנאי נדרים וחשב שאין עליה נדרים.

לָא, טָעוּת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לָהּ: קִידְּשָׁהּ בְּטָעוּת, וּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה! פֵּרוּשֵׁי קָא מְפָרַשׁ: קִידְּשָׁהּ בְּטָעוּת כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁקִּידְּשָׁהּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.

ומשיבים: לא, כאן מדובר בטעות בהלכה, שקידש אשה בפחות משוה פרוטה ולא ידע שאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה. ומקשים: פחות משוה פרוטה הלא בהדיא קתני לה [בפירוש שנה אותה] לאחר כך בדין מיוחד: קידשה בטעות ופחות משוה פרוטה! ומתרצים: פרושי קא מפרש [מפרש הוא] את הדברים שאמר קודם: קידשה בטעות כיצד? כגון שקידשה בפחות משוה פרוטה ובודאי לא בעל אותה על דעת קידושין כאלו.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְגָמַר וּבָעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וּמָר סָבַר: אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְכִי קָא בָּעַל – אַדַּעְתָּא דְּקִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים בָּעַל.

ושואלים: לפי זה במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: מר [חכם זה, התנא קמא] סבר כי אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכיון שיודע שקידושיו הראשונים לא תפסו לכן ודאי גמר בדעתו (החליט) ובעל אותה לשם קדושין ונקנתה לו קנין גמור בבעילה זו. ומר [וחכם זה, ר' שמעון בן יהודה] סבר שאין אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה, וכי קא [וכאשר הוא] בעל אותה אחר כך, אדעתא [על דעת] הקדושין הראשונים הוא שבעל ולא היה כאן קנין קידושין חדש.

אֵיתִיבֵיהּ: ״הֲרֵינִי בּוֹעֲלֵיךְ עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה הָאָב – מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: רָצָה הָאָב – מְקוּדֶּשֶׁת, לֹא רָצָה הָאָב – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְהָא הָכָא, דְּכִי טָעוּת אִשָּׁה אַחַת דָּמֵי, וּפְלִיגִי!

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: אמר לאשה בשעת בעילה "הריני בועליך לשם קידושין על מנת שירצה אבא" ואחר כך כנסה סתם, אף על פי שלא רצה האב — בכל אופן מקודשת בבעילה זו. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אם רצה האב — מקודשת, ואם לא רצה האב — אינה מקודשת, שעל דעת התנאי הראשון בא עליה. והא הכא [והרי כאן], במקרה זה, דכי [שכמו] טעות אשה אחת דמי [הוא נחשב], ופליגי [והם חלוקים] האם הקידושין הללו בטלים מעיקרם או לא!

הָתָם בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה הָאָב – עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתּוֹק הָאָב, וְהָא שָׁתֵיק לֵיהּ. וּמָר סָבַר: עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר אַבָּא ״הֵן״ – וְהָא לֹא אֲמַר אַבָּא ״הֵן״.

ודוחים: לא בענין זה נחלקו אלא התם בהא קמיפלגי [שם בדבר זה הם חלוקים], מר [חכם זה, תנא קמא] סבר ש"על מנת שירצה האב" כוונתו — על מנת שישתוק האב, כלומר, שאם לא ימחה האב יחולו הקידושין, והא שתיק ליה [והרי שותק לו] ולכן תפסו הקידושין. ומר [וחכם זה, ר' שמעון בן יהודה] סבר שהיתה כוונתו על מנת שיאמר אבא במפורש "הן" [כן], והא [והרי] לא אמר אבא "הן", והמחלוקת היא איפוא בפירושה של השתיקה לענין זה.

אֵיתִיבֵיהּ: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּקְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה, וְהִיא יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, וְהֶחֱזִירָהּ – שֶׁחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת,

איתיביה [הקשה לו] עוד אביי לרבה ממה ששנינו בברייתא: מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בעודה קטנה והיא אז מבחינת הדין במעמד של יתומה בחיי האב, משום שלאחר שנישאה שוב אין לאב רשות להשיאה לאיש. ואחר כך בעודה קטנה החזירה בעלה שהיתה נשואה לו, ומת הבעל ולא היו להם ילדים — הרי היא חולצת ולא מתיבמת,

מִפְּנֵי שֶׁגֵּירוּשֶׁיהָ גֵּירוּשִׁין גְּמוּרִין, וְאֵין חֲזָרָתָהּ חֲזָרָה גְּמוּרָה.

מפני שגירושיה מבעלה היו גירושין גמורין, שהאב רשאי לקבל גיטה מיד בעלה והוא גט גמור ואסורה ליבם משום גרושת אחיו, ואין חזרתה לבעלה לאחר מכן חזרה גמורה. שכיון שאביה אין לו עוד רשות להשיאה, וכשחזרה לבעלה עשתה זאת כשהיא קטנה ונישואי קטנה אינם נישואין גמורים.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁגֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה. אֲבָל גֵּירְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְגָדְלָה אֶצְלוֹ, וּמֵת – אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.

במה דברים אמורים — שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה, אבל אם גירשה כשהיא קטנה, והחזירה כשהיא גדולה, או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו (נעשתה גדולה בעודה אצלו) אנו אומרים שהנישואין השניים תפסו, ודינה כנשואה גמורה, ואם מת — או חולצת או מתיבמת כדין כל אלמנה אחרת.