בִּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין״. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

בבגדי צבעונין", משום שיש לה בכך גנאי וגם בזיון לאחרים ולבעלה. אבל דברים אחרים שעושה לעצמה, אינם בכלל נדרי עינוי נפש! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — שנדרה שלא תתקשט בדברים שבינו לבינה, כלומר, שלא תשתמש באמצעים להסיר את שער הערווה.

הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַבַּעַל מֵיפֵר, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר: דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. רַב הוּנָא אָמַר: הַבַּעַל מֵיפֵר, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר, שֶׁלֹּא מָצִינוּ שׁוּעָל שֶׁמֵּת בַּעֲפַר פִּיר!

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאם נדרה בדברים שבינו לבינה (המפריעים ליחסים שביניהם) הבעל מיפר, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אף באופן כזה אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אשה שנדרה שלא תתקשט בדברים שבינו לבינה, כגון זה, רב הונא אמר: הבעל מיפר, רב אדא בר אהבה אמר: אין הבעל מיפר, שאין הדבר מפריע לקיום יחסי אישות ביניהם, ובלשון משל אמר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (החור שהוא חי בו) ואף כאן אף שמגדלת שיער, כיון שהוא מכיר אותה היטב לא יינזק על ידי כך.

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּתָלֵינְהוּ לְקִישּׁוּטֶיהָ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. דְּאָמְרָה: יֵאָסֵר הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶתְקַשֵּׁט. כְּדַאֲמַר רַב כָּהֲנָא,

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דתלינהו [שתלתה] לקישוטיה בתשמיש המטה, שנדרה באופן כזה שענין קישוטיה תלוי בנדר אחר לגבי תשמיש המיטה. וכגון שאמרה בלשון: "יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט", כדאמר [כמו שאמר] רב כהנא, שנדר בסגנון זה אוסר את התשמיש, ודבר זה הוא ודאי ענין שבינו לבינה שרשאי הבעל להפר.

דַּאֲמַר רַב כָּהֲנָא: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ – כּוֹפָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ – יָפֵר, לְפִי שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לְאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ.

שאמר רב כהנא: אם האשה אומרת "תיאסר הנאת תשמישי עליך" שיהא הוא אסור ליהנות מן התשמיש עימה — הרי הוא כופה ומשמשתו, שאין היא יכולה לאסור עצמה עליו מפני שמשועבדת לו לענין תשמיש. אבל אם אמרה "תיאסר הנאת תשמישך עלי" — יפר, שאף על פי שהיא משועבדת לו לביאה, כיון שאסרה עליה הנאת תשמיש, אסור לו להכריח אותה ליהנות מכך, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומקשים: גם אם נדרה שאם תתקשט תיאסר בהנאת תשמיש —

וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט וְלֹא תֵּאָסֵר! אִם כֵּן קָרוּ לָהּ מְנוּוֶּלֶת.

לא תתקשט ולא תאסר! וכיון שיכולה שלא לבא לידי איסור תשמיש, שוב אינו יכול להפר לה נדר זה, שהרי הנדר על הקישוט כשלעצמו אינו סוג נדר שרשאי הבעל להפר! ומשיבים: אם כן קרו [קוראים] לה "מנוולת" כשאינה מתקשטת ואינה יכולה לעמוד בבזיון זה.

וְתִתְקַשֵּׁט וְתֵאָסֵר, אִי לְבֵית שַׁמַּאי – שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, אִי לְבֵית הִלֵּל – שַׁבָּת אַחַת! הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּאַדְּרָהּ אִיהוּ, דְּסָבְרָה: מִירְתַּח רָתַח עִילָוַאי, וְהָשְׁתָּא מוֹתִיב דַּעְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא דְּנָדְרָה אִיהִי, וְשָׁתֵיק לָהּ – סָבְרָה: מִדְּאִישְׁתַּק – מִיסְנָא הוּא דְּסָנֵי לִי.

ומקשים מצד אחר: ותתקשט ותאסר בתשמיש ועדיין הוא מקיים אותה, כפי שאמרו לגבי המדיר אשתו מתשמיש, אי [אם] לדעת בית שמאי — שתי שבתות, אי [אם] לדעת בית הלל שבת אחת, ומדוע אמרו שיגרשנה מיד? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שנותנים זמן לבעל כדי שימצא פתח לנדרו הרי זה דווקא היכא דאדרה איהו [במקום שהוא הדיר אותה] דסברה [שהיא חושבת]: מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה [הוא כועס עלי, ועכשיו תתיישב דעתו] וימצא דרך להתיר את הנדר. אבל הכא [כאן], כפי שהסברנו את המשנה, שנדרה איהי [היא] ושתיק [והוא שתק] ולא הפר לה, סברה [היא חושבת] מדאישתק [מכיון שהוא שותק] — משמע כי מיסנא הוא דסני לי [שהוא שונא אותי] ולכן היא רוצה להתגרש.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בַּעֲנִיּוֹת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָּה״. וְכַמָּה קִצְבָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר שָׁנִים. רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: רֶגֶל – שֶׁכֵּן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְקַשְּׁטוֹת בָּרֶגֶל.

שנינו במשנה בענין המדיר את אשתו שלא תתקשט, שר' יוסי אומר: בעניות כשלא נתן קצבה לזמן בו תהא אסורה — יוציא ויתן כתובה. ושואלים: וכמה קצבה זו? אם נותן קיצבה בודאי יש לדבר שיעור, וזמן ארוך מאוד אינו בכלל זה, ומהו השיעור? אמר רב יהודה אמר שמואל: קצבה זו היא שנים עשר חדש, ויותר מכך הרי זה כלא נתן קצבה ומוציאה ונותן כתובתה. רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עשר שנים. רב חסדא אמר בשם אבימי: רגל (אחד משלושה רגלים), שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל, ואם נדר ליותר מרגל נחשב כלא נתן קצבה, וחייב לגרשה.

״וּבַעֲשִׁירוֹת שְׁלֹשִׁים יוֹם״. מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים יוֹם? אָמַר אַבַּיֵי: שֶׁכֵּן אִשָּׁה חֲשׁוּבָה נֶהֱנֵית מֵרֵיחַ קִשּׁוּטֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם.

ובעשירות יכול להדירן מלהתקשט שלשים יום. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מדוע] שלשים יום דווקא? אמר אביי: שכן אשה חשובה ועשירה נהנית מריח קשוטיה שהתקשטה עוד קודם, עד שלשים יום, ולאחר מכן היא מרגישה שהיא מתנוולת.

מתני׳ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בְּעִיר, חוֹדֶשׁ אֶחָד – יְקַיֵּים, שְׁנַיִם – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּים שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

המדיר את אשתו, שאוסר עליה בנדר שלא תלך לבית אביה — בזמן שהוא (האב) עמה בעיר, אם היה הנדר עד חודש אחד — יקיים, ואם היה הנדר שנים — יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהוא (האב) בעיר אחרת, אם הדירה בעלה עד רגל אחד — יקיים, שאף על פי שדרך האשה ללכת ברגל לבקר את הוריה, יכולה היא להימנע פעם אחת. ואם הדירה מללכת לבית אביה שלשה רגלים — יוציא ויתן כתובה.

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵל בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר – רַשַּׁאי.

ועוד, המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל לנחם, או לבית המשתה (החתונה) — יוציא ויתן כתובה. ומדוע? — מפני שנועל בפניה. ואם היה טוען שאינו רוצה שתלך לשם משום דבר אחר (שחושש משום פריצות שיש שם) — רשאי.

אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה שֶּׁאָמַרְתְּ לִי, אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לָךְ, אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לָאַשְׁפָּה – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

אמר לה לאשתו: "על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי", או שאמר לה: "על מנת שתאמרי לו מה שאמרתי לך", או שאמר לה שתהא ממלאה ומערה (שופכת) לאשפה — יוציא ויתן כתובה. ובגמרא יבוארו הדברים האלה לפרטיהם.

גמ׳ הָא גּוּפָא קַשְׁיָא; אָמְרַתְּ: רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּים, הָא שְׁנַיִם – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, אֵימָא סֵיפָא: שְׁלֹשָׁה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, הָא שְׁנַיִם – יְקַיֵּים!

על הפיסקה הראשונה במשנה שואלים: הא גופא קשיא [זו, המשנה עצמה קשה]: אמרת מצד אחד שאם הדירה מללכת לבית אביה רגל אחד — יקיים, ומכאן נדייק: הא [הרי] אם אסר עליה שלא תלך שנים — יוציא ויתן כתובה, אימא סיפא [אמור את סופה של הלכה זו]: שלשה — יוציא ויתן כתובה, ונדייק: הא [הרי] שנים — יקיים. הרי שהדיוקים של הרישא והסיפא סותרים זה את זה!

אֲמַר אַבַּיֵי: סֵיפָא אֲתָאָן לְכֹהֶנֶת, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. רַבָּה בַּר עוּלָּא אֲמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בִּרְדוּפָה, כָּאן – בְּשֶׁאֵינָהּ רְדוּפָה.

אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף הגענו] למקרה של כהנת (אשת כהן), שבה נתנו יותר זמן עד שיהיה חייב לגרשה, שהרי לאחר הגירושין אינו יכול להחזירה. ושיטת ר' יהודה היא שמחלק גם במשנה הקודמת בין אשת ישראל לאשת כהן. רבה בר עולא אמר: לא קשיא [אינו קשה], ויש להסביר באופן אחר: כאן, מה שמובן בתחילת ההלכה במשנה כי כשהדירה מללכת לבית אביה שני רגלים יוציא ויתן כתובה, הרי זה ברדופה שהיתה רגילה ולהוטה תמיד ללכת לבית אביה, ואם מדיר אותה יותר מרגל אחד — הריהו בשבילה צער גדול, וצריך לגרש, ואילו כאן, מה שמשמע מהמשך ההלכה כי בשהדירה שני רגלים לא יוציא — הרי זה בשאינה רדופה ללכת לבית אביה. כיון שהזכרנו ענין זה של אשה רדופה ללכת לבית אביה מביאים ענין אחר שהוזכר בו ביטוי זה.

״אָז הָיִיתִי בְּעֵינָיו כְּמוֹצֵאת שָׁלוֹם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ, וּרְדוּפָה לֵילֵךְ וּלְהַגִּיד שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ.

על הכתוב "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (שיר השירים ח, י), אמר ר' יוחנן: כוונתו ככלה שנמצאת שלמה (מושלמת) בבית חמיה, ורדופה (להוטה) לילך ולהגיד שבחה בבית אביה, כמה דברים טובים אומרים עליה בבית בעלה.

״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאוּם ה׳ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ, וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ.

וכדומה בזה על הכתוב "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח), אמר ר' יוחנן: ככלה בבית חמיה לאחר שכבר נישאה וחיה עם בעלה וקוראת לו בלשון אישות (שיש בה גם משמעות של ביאה) ואינה מתביישת, ולא ככלה שהיא עדיין מאורסת וגרה בבית אביה, שקוראת לו רק "בעלי".

״הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ״ וכו׳. בִּשְׁלָמָא לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה

שנינו במשנה ש המדיר את אשתו מללכת לבית המשתה ולבית האבל יוציא, מפני שנועל בפניה. ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה שאוסרה שלא תלך לבית המשתה